הכל ביורו: מסע זוגי מסחרר חושים באירופה
שהר לוינשטיין ובן זוגה החליטו לנצל את החופשה השנתית למסע של שופינג, גורמה וריבים בחמש ערים באירופה. בין שטרסבורג לרומא הם ניסו לברר למה תמיד דופקים תיירים בערב הראשון
את הנסיעות בין היעדים החלטנו לבצע ברכבות, ובכך להגשים פנטזיה נושנה של בן הזוג, וגם קצת להתחבר לשורשים - ולצורך כך רכשנו ,SELECT PASS שמאפשר נסיעה חופשית בשלוש המדינות שבהן טיילנו, אם נרשמים לנסיעה מראש בכל תחנת רכבת באירופה. מחיר הפאס משתנה בהתאם למספר היעדים והימים, ואפשר לבדוק את כל הפרטים והמחירים באתר .RAIL EUROPE
אף את המלונות הזמנו מראש, גם בשל אופיי הפולני וקפוץ העכוז, שאינו מאפשר לי להיות ספונטנית באמת, אבל גם כדי שלא לסיים מחוסרי דיור בערים העמוסות לכבוד חג המולד. כולם נבחרו לפי מיקומם המרכזי בעיר, מחירם הממוצע והמלצות חיוביות באתר .TRIP ADVISOR
ככל זוג בוגר ואחראי, גם אנחנו המתנו עם מלאכת האריזה עד לשעתיים לפני הטיסה. התוכנית הייתה למעט בפיסות טקסטיל, על מנת שנוכל לטוס עם מזוודה גדולה אחת ושני תיקי יד - ובכך לסבול פחות כשניאלץ להיגרר איתם בכל רחבי אירופה. כמובן שבפועל מצאנו את עצמנו בריב קולני שטוף דמעות על המקום במזוודה, שבסופו של דבר שילח אותנו מדוכדכים ונפוחי עיניים לנתב"ג. אבל הדיוטי פרי משכיח הכל.
עם הנחיתה טבענו מסורת שתתנקם בנו עוד פעמים רבות בעתיד: ביום הראשון בעיר חדשה תמיד דופקים אותך. היה זה כשהשלכנו את המזוודות במלון המרכזי, המצוין והלא-יקר HOTEL DELLA TORRE ARGENTINA. תוך דקות ספורות של שוטטות, מצאנו את עצמנו בפנתיאון. למראה המונומנט הנודע הזה, נתקפנו ברגשות מעורבים: מצד אחד התרגשות גדולה, כי איתרנו אותו לגמרי בטעות. מצד שני, רעב. החלטנו ליהנות מארוחת בוקר באחד מבתי הקפה הצמודים לפנתיאון. הייתה זו החלטה מפגרת לכל הדיעות - הרי ידוע שכל פירור המוגש בסמוך לאתרים תיירותיים רוחשים יהא דל טעם ויקר מדי. אך כשזיכרון מעורפל של אומלט הבואינג 767 רוחש בקיבתנו, הפעלת שיקול דעת לא נראתה לנו הכרחית. וכך מצאנו את עצמנו משלמים 35 יורו (!) על שתי חביתות דוחות, לחם עבש וקפה בסדר (קשה ליפול עם הקפה באיטליה. בניגוד לצרפת, למשל.(
למודי לקח מהטעות הצורמת, החלטנו לעולם לא להידפק עוד במקומות של תיירים. כך מצאנו את עצמנו בערב מגיעים לקמפו די פיורי - פיאצה מרכזית המוקפת מסעדות, ברים וחנות בלתי נשכחת של מוצרי "הלו קיטי" - ומתיישבים
בלה בלה ותיקן, בלה בלה כנסיית סיינט פיטר, בלה בלה קולוסיאום, בלה בלה בלה פיאצה נבונה - שוק כריסמס מאכזב וערמונים טעימים. במדרגות הספרדיות שווה לבקר - לא רק בגלל המזרקה המהממת או הנוף המרשים מלמעלה, אלא גם בגלל ,VIA DEL CONDOTTI הרחוב הסמוך השופע חנויות של מעצבי על - שהוביל אותנו ליצירת סט התמונות השערורייתי, שבו אני מצולמת מהגב בעודי דבוקה לחלונות הראווה היוקרתיים. בתמונה השלישית ראו מספר תיירים יפנים את המתרחש, ועשו מה שכל יפני היה עושה - צילמו אותי גם.
המצוד אחר מזון מקומי איכותי, לשם שינוי, העלה בגוגל את ,DA BAFFETTO הפיצה המהוללת ביותר ברומא. מדובר בפיצרייה זולה יחסית, צפופה ורועשת שאינה מכבדת כרטיסי אשראי, בה המתנו שעה בתור הקריר, רק כדי שבאפטו - המכונה בחוגים מסוימים "הפיצה נאצי" - יצעק עלינו בכניסה, ואז יושיב אותנו יחד עם עוד זוג ממדריד בשולחן לארבעה. ככה זה בבאפטו, כולם יושבים עם כולם ועדיף שלא להתלונן, כי הצוות יצעק עליכם. שעה שלמה ושני קנקני יין מאוחר יותר, הגיעו הפיצות לשולחן. בשלב הזה כבר התחברנו עם שכנינו הספרדים לשולחן, דיוויד ואדריאנה ממדריד, ויחד גנחנו בתשוקה כשנגסנו בפיצה המושלמת של באפטו. כל ההמתנה והצעקות התעמעמו למגע הלשון בבצק הדקיק, המוצרלה מדיפת העסיס והפרושוטו שנח מעליה. זאת הייתה פיצה מושלמת. את המשך הערב בילינו עם חברינו הספרדים, שלקחו אותנו לפונטנה די טראווי - מזרקה מפורסמת ויפהפייה שמעודדת התנהגות זוגית דביקה, ולפי האגדה מי שעומד בגבו אליה ומשליך אליה מטבע, ישוב ביום מן הימים לרומא. מפתיע, אם כן, שבתוך המזרקה אין יותר מדי מטבעות - מה שבאופן ברור מצביע על מאפיית מהגרים שאוספת אותם עם שחר.
באותו לילה גם גילינו את רוכלי הוורדים האסרטיביים מדי, שרודפים אחרייך ותובעים באלימות שתקחי פרח, ואז מאיימים על בן הזוג שישלם. בעור שיני הצלחתי להימלט מרוכל אחד מקניה כשסינוורתי אותו עם הפלאש, ובן הזוג הצליח לנפנף קשישה מקומית - לא לפני שהטילה עליו קללה נוראה באיטלקית. המתקנו את כאבי המרדף באמצעות עוד יין בבר האופנתי SALOTTO 42 הממוקם בפיאצה די פיאטרה היפה, ממש מול מקדש רומי עתיק. חברינו ממדריד הביעו רצון לטוס לחופשה בישראל, ובן זוגי המבוסם פצח בתשבחות ליריות על אודות קסמיה של תל-אביב. "האמת היא שחשבנו לבקר בים המלח," אמרה אדריאנה. "כיף שם."? "לא ממש," אמר השגריר, "יש שם רק זקנים עם מחלות עור."
בערב האחרון החלטנו לשוב אל באפטו, כשבדרך אליו נתקלנו ב,"VESTITI" חנות וינטג' מהפנטת הממוקמת במעלה אותו רחוב. בין האוצרות הרבים התבייתתי על קולב המעילים, שעליו אותרו מעילי ברברי מקוריים ב150- יורו. בסופו של דבר רכשתי מעיל של המותג העתיק ,PETITE MADEMOISELLE שהונח עלי בצורה מושלמת כל כך, עד כי בעל החנות שקל להעניק לי אותו במתנה. אבל אז הוא החליט שלא, ושילמתי 130 יורו.
עוד קצת יין צרכנו בבר ,LA SPRITZ-ERIE שיש בו גם הופעות מחתרתיות, והרבה סטודנטים רומאים יפים שמכירים זה את זה. אז גם התעוררה בנו השאלה מה עדיף - לחוש מנוצלים בבר תיירותי, או להיות חוצנים בבר שכונתי מגניב? החיים הם קונפליקט מתמשך. בערב הזה גם גיליתי, עת הסרתי את מגפי, כי מרצפות רומא המשובשות קרעו לי את העקבים לחלוטין - מה שהוסיף לטיול גם מוטיב טראגי.
בפירנצה החלטנו להשקיע במלון ,BERNINI PALACE שעלה רק מעט יותר מהמלון ברומא, והתברר כמלון פאר של ממש. טרם הספקנו להתאושש מהלובי המרהיב, הודיע לנו פקיד הקבלה שמכיוון שציינתי בהזמנה כי אנחנו חוגגים אירוע רומנטי - הוחלט לשדרג אותנו ללא תוספת מחיר לסוויטת אקזקיוטיב.
החדר היה כל כך מדהים, וחדר האמבטיה כל כך ענק, והבידה כל כך מצוחצח - שלרגע חשנו לא ראויים. זה עבר לנו מהר מאוד. כמובן שבארוחה הראשונה שוב דפקו אותנו, כשנכנסנו לבית קפה בעיצוב מודרני בשם ,GUSTAVINO שהתברר בתור המקום עם השירות האיטי ביותר עלי אדמות. שעה וחצי הוא זמן ההמתנה הממוצע ללזניה מחוממת במיקרוגל לצד קרעי חסה בשלושה יורו - וזה כשהמקום ריק כמעט לחלוטין. בלה בלה הפסל של דויד, בלה בלה איבר מין דיספרופורציונלי, בלה בלה קתדרלות עם עוגבי ענק. פירנצה אומנם יפהפייה ורומנטית מאוד, אבל מתוירת להחריד. בכל פינה ימתינו לכם חנויות מעצבים, תכשיטים ומוצרי עור - וביניהן רוכלים שמוכרים חיקויים של כל אלה. בנוסף, גילינו שהגענו לעיר בסופשבוע חגיגי כלשהו, בו גדשו אותה נחילי איטלקים בחופשה.
הניסיון להימלט מההמונים וממלכודות התיירים המתומחרות בהגזמה הוביל אותנו למסעדה קטנה ושכונתית למראה, שהעלתה ניחוחות שערורייתיים של כמהין. ,ANTICO FATTORE כך נקראת המסעדה, שבמהרה התחוורה כאחד המקומות הטובים ביותר שבהם יצא לנו לאכול. שלוש פעמים חזרנו אליה, רק כדי לטעום שוב את הטורטליני בכמהין לבנות, והניוקי בכמהין שחורות - וגם שלל ארנבונים ופרות. בערב האחרון, המלצר חובב הישראלים אף העניק לנו צלוחית מצוירת למזכרת - שעד היום גורמת לנו לרייר פבלובית בכל פעם שאנו רואים אותה במטבח. את היום האחרון בפירנצה ייעדנו לביקור קצר בוונציה, אולם השיטפון שפקד את העיר אילץ אותנו לשנות תוכניות.
לאחר המתנה של יותר משעה וחצי בתור לגלריית אופיצי, קצנו במוזיאונים שונאי אדם, והחלטנו לזנוח את התרבות הגבוהה לטובת ביקור באאוטלט מעצבי העל הנודע השוכן מחוץ לעיר, .THE MALL נסיעה קצרה ברכבת וכמה דקות במונית עם איטלקייה מתלהבת שהביאה איתה מזוודה ריקה של לואי ויטון - והגענו. המול הוא למעשה שטח פתוח, שבו פזורות חנויות של מרבית מותגי העל שניתן לחשוב עליהם, בהם ארמאני, ברברי, ולנטינו, בלנסיאגה, בוטגה ונטה, איב סן לורן ועוד רבים ויקרים - ביניהן שזורים שבילים מרוצפים ומאחוריהן נוף פסטורלי להרי טוסקנה המוריקים. דרך מוכחת לשכנע את עצמכם כי אתם למעשה מטיילים בטבע, וסתם קונים מזכרות.
המול דורש סבלנות. גם בגלל המבחר - שבאופן טבעי כולל הרבה מאוד פריטים צעקניים מסוגת אשת האוליגרך - וגם בגלל המחירים. אלה אומנם נמוכים מאוד ביחס לתמחור המקורי של הפריטים, אך עדיין מאיימים על נערות כמוני, שנגזר עליהן להרוויח את משכורתן בשקלים. לאחר שוטטות עקרה במרבית החנויות, נפלו עיני על השלט "סטלה מקרטני/אלכסנדר מקווין."
קול שירת המלאכים ליווה אותי אל מחלקת הנעליים, שבה זוג מגפיים מהפנט שדד את לבי. ציפורים קלעו את שערי בדרך אל קולב המציאות, שעליו נח ג'ינס אפור ומושלם של סטלה, בעשרים יורו בלבד. פרפרים עופפו סביבי כשיצאתי מתא המדידה, ונשקפה אלי הקלפטע שתמיד ידעתי שמגיע לי להיות. ואז קטעה יבבה צורמת את המחזמר. זה היה כרטיס האשראי שלי, שנראה לפתע דהוי משזכרתי אותו.
"איזה כיף, אני שמחה שבאנו," מלמלתי כשנגררנו למונית עם קופסת הנעליים העצומה שבה נחו מגפיו של אלכסנדר, פריט מעצבי העל הראשון שלי. זה שמסמל את הפיכתי מילדה לאשה פוסטמה.
רבים הרימו גבה שעירה נוכח ההחלטה לצרף את שטרסבורג ליורוטריפ - החלטה שהתבררה כאחת המבריקות שקיבלנו אי פעם. לא היה קל להגיע אליה - למעשה, נאלצנו לבלות כמעט יום שלם בשלוש רכבות שונות: מפירנצה למילנו, ממילנו לבזל ומבזל, דרך האלפים המושלגים, לשטרסבורג. וזה היה שווה כל רגע.
מדובר באחת הערים היפות עלי אדמות, שעד היום נראית כמו עיירה קטנה וצבעונית מימי הביניים. אני לא רוצה לכתוב "ציורי," אבל אין ברירה. היא ציורית, בסדר? ממש. בנוסף, מתקיים בה שוק חג המולד המפורסם ביותר בעולם, המתבטא בקישוטים מרהיבים שגודשים אותה מהסמטאות הקטנות ועד לחלונות הבניינים, ובמאות דוכנים קטנים הפזורים ברחבי העיר. בדוכנים האלה אפשר לקנות מתנות מקוריות יותר ופחות לחג המולד, אבל גם שלל תופינים מתוקים ומלוחים, וכמובן - המשקה הלוהט של חבל אלזס - יין חם.
יש משהו באירופה שמוציא גם מזוגות פרסומאים ציניים ומרושעים דביקות שבטמפרטורת החדר הייתה גורמת להם להקיא זה על זו. שטרסבורג היא בדיוק זה, אבל בחזקת מאה. למזלנו, ביום השני לטיול אימצה אותנו קרולין, מקומית שחיה בישראל שש שנים ואז שבה לניכר, מה שהקשה עלינו להמשיך באווירת השמופי, כי מסתכלים. קרולין היא זו שהכירה לנו את הבר ,VINO STRADA השוכן בסירה הצפה על הנהר. המקום עמוס מאוד במקומיים, אך כיפי להחריד, והוא מגיש מבחר יינות אלזסיים, לצד פלטות מרושעות של גבינות, חזרזירים וברווזונים. היא גם זו שהכירה לנו את ,THOMAS'S STUEBEL בראסרי קטן שבו תומאס שטובל עצמו מגיע אל השולחן ומכין את סטייק הטרטר לנגד עיניך, לא לפני שהוא מתלוצץ בצרפתית עם שאר יושבי השולחנות על אודות התיירים הכסילים.
בשטרסבורג גם רבנו. כזוג שרגיל לפתוח את הבוקר בדציבלים של משאית זבל, היה זה בלתי נמנע שבדיוק באמצע הטיול נמצא את עצמנו מתקוטטים בצווחות ברחובותיה הפסטורליים של העיר. רבנו כי העליתי תמונות מרומא לפייסבוק במקום להתייחס אליו. רבנו על הביס שלקחתי מהמאפה האלזסי שלו, על המצלמה ועל הכביסה - ובעיקר רבנו על הפרעת האכילה שלי, שהחלה פתאום להרים את ראשה השדוף, וגרמה לנו להסתובב בכל רחבי העיר בניסיון למצוא משהו שלא מעוטר בפסים לבנים של שומן. נחשו מה? אין באירופה דבר כזה!
אך משצלחנו את משוכת ריב-אמצע-הטיול, בזכותן של לא מעט כוסות יין חם, הקפדנו לשמור על דביקות מעוררת קבס, עד לרגע שבו עלינו על הרכבת המהירה לפריז.
בהמלצתו של האקס הצרפתי שלי, החלטתי להזמין מלון באזור המארה - שם הופתעתי למצוא מלון זול יחסית עם ביקורות חיוביות מאוד. רק בתחנת הרכבת הקפואה בפריז גילינו שלא הדפסנו את הדף עם פרטי המלון שהזמנו. בהיעדר רשת אלחוטית, נאלצנו לבלות זמן רב בשיחות לארץ,
בניסיון לאתר מישהו שזמין לחפש את שם המלון והכתובת, ואז להכריח באיומים עובד רכבת צרפתי להסביר לנו איך מגיעים לשם במטרו. זו הייתה פרוצדורה מייגעת ומרגיזה מאוד, שעם ההגעה למלון התבררה כרמז מטרים או אפילו, אם תרצו, גורל.
מלון CASTEX הוא מלון פשפשים. לא במובן העתיק והרומנטי של שוק הפשפשים, אלא במובן של מגרד לישון שם. כשנכנסנו אליו, הלובי הזעיר היה עמוס בילדי-קקה מתבגרים מלונדון, שהגיעו לטיול שנתי עם המורה שלהם (!) ובדיוק עמדו לצאת לבלות בעיר. החדרים היו תאים מחולקים וזעירים שקירותיהם התקלפו, ובעלי שתי מיטות צבאיות שהוצמדו זו לזו, לאווירה רומנטית.
החלטנו לשמור על גישה חיובית ויצאנו לטייל במארה. חיש קל הגענו לרחוב ארוך, מלא במסעדות ובברים. ההתלהבות שככה ברגע שבו זיהינו שאופי הברים, כמו גם האוכלוסייה שמילאה אותם, הזכיר יותר מכל את אזור התעשייה של ראשון לציון. התיישבנו באחד מהם, וקיבלנו תפריטים וסירוב מוחלט מהמלצר לתרגם אותם לאנגלית. החלטתי להזמין , LEGUMES CAVIAR שכן אני מעריצה גדולה של ביצי דגים, ומה כבר יכול להשתבש. כמה דקות מאוחר יותר קיבלתי סלט חצילים מעוטר בטפנד זיתים שחורים.
"זה לא קוויאר,"! התלוננתי בפני המלצר הסוציומט, שרק גיחך והסתלק.
"זה ,"CAVIAR LEGUMES הסביר לי באנגלית, משועשע, הבחור שישב לידנו. "קוויאר ירקות."
"לאן שלחת אותי,"!? סימסתי בבהילות לאקס, שמיד התקשר לברר היכן אני נמצאת. "אוי, את בצד הלא נכון של סנט אנטואן," אמר, "זה האלנבי של פריז." אצנו אל המלון, מדלגים מעל עדרי הערסים והפרחות - רק כדי למצוא שלושה ילדי-קקה יושבים מול המחשב שבלובי המרופט ומחפשים פורנו. נכנסנו אל החדר המתפורר במטרה אחת: למצוא מלון אחר שיקבל אותנו מחר בבוקר. תוך שעתיים מורטות עצבים הצלחנו למצוא חדר במחיר מיוחד, כיאה לכזה שהתפנה ברגע האחרון, במלון OPERA RICHEPANSE ברובע השמיני. עם הנץ החמה מסרנו את המפתחות למנהל המלון המתנצל, ונבלענו במטרו. כשיצאנו שוב החוצה, היינו בבית.
החדר שקיבלנו היה עצום בגודלו, עם נוף לכנסיית המדלן ולאזור היפה ביותר של פריז. לאחר שסיימנו לצלם כל פינה של הפלא, הגיע האקס הצרפתי כדי לקחת אותנו לסיור בעיר. העניין הזה כבר נקבע שבועות קודם לכן, מה שלא מנע ממני להיתקף חרדה כשהגיע - הרי ידוע שמפגשים בין האקס לבן הזוג נגמרים, ברובם, בהוצאת קליעים מהקיר. מה עבר לי בראש כשיזמתי את זה!?
באופן מפתיע, דקות ספורות לאחר המגע הראשוני, השניים כבר שוחחו בהתלהבות על עניינים טכנולוגיים, מדדו את אותו זוג נעליים בחנות מעצבים פריזאית, והתרגשו מאותם פריטים בחנות של פול סמית (אליה שווה להיכנס רק כדי להתלהב מהעיצוב.( למעשה, לרגעים היה נדמה כי אני זו שמפריעה לצמד החברים הוותיקים לשוחח על אדריכלות ומיזמי היי-טק.
"חשבתי שזה יהיה מוזר," התוודיתי בפני האקס כשהתיישבנו בבית הקפה ,ANGELINA במטרה לשתות את השוקו האפריקאי הנודע למרחקים שלהם, "אבל זה דווקא לא." "טוב, לשנינו יש אותו הטעם," צחק האקס ומזג לי כוס של שחיתות מהולה ברגשי אשמה. השוקו הזה היה כל כך רע וכל כך טוב, שעד לרגע זה ממש אני מצויה בקונפליקט.
בהמשך הגענו לקונדיטוריה הנודעת של פייר הרמה, המחזיקה את הקינוחים היפים והיקרים ביותר שניתן למצוא בעיר, על מנת לטעום את עוגיות המקרון שעל פי האקס ישנו את חיינו. הוא צדק. בשתי מילים: מקרון כמהין. מי שלא ידע עוגיית מרציפן מנצנצת בטעם פטריית כמהין מהי, לא ידע אהבה מימיו. בהמשך לקח אותנו האקס לשתי ארוחות - ארוחת טעימות יפנית שיכורה מאוד ב,BISTRO J- מקום קטן וזול בוורסאי ששייך לשף יפני היסטרי ולאשתו מומחית היין, ועוד ארוחה במסעדה הקוריאנית ,NAMOU שבה כל אחד צולה את הבשר שלו בעצמו על גבי פלטה לוהטת.
בלה בלה מונמרטר, בלה בלה מולין רוז,' בלה בלה מוזיאונים, בלה בלה H&M פלוס פוגרום בקולקציית הלנז'רי של סוניה ריקייל. על האייפל בחרנו לדלג - הסיבה הרשמית הייתה עודף תיירותיות, ואליה הצטרף המקרה ההוא שבו בן הזוג עלה למעלה עם האקסית שלו, ולפתע פריזאית אלמונית קפצה ממנו למטה. מדי צהריים הקפדנו לבקר ב,FAUCHON- המעדנייה היוקרתית ששכנה ממש מול המלון שלנו, להצטייד בגבינות סרוחות, חזרזירים, פואה גרא, לחמים וקרואסונים ולגנוח. באחת הפעמים החלטתי לקנות מעט קוויאר, וביקשתי את הכמות הקטנה והזולה ביותר.
"הכי זול זה 72 יורו," העירה מוכרת הקוויאר.
"אז מה זה,"? הצבעתי על השלט הקטן שאומר 12 יורו.
"זו רק הכפית."
תוך חמישה ימים מצאנו את עצמנו מאוהבים בפריז, שוכחים באחת את נפלאותיהן של רומא, פירנצה ושטרסבורג, ולא חדלים לתכנן כיצד נלמד צרפתית, נשלח קורות חיים לסוכנות הפרסום פובליסיס ונעבור לעבוד בשאנז אליזה. "כשבפושון מזהים אותך כשאתה נכנס - זה סימן שהצלחת בחיים," אמרתי לבן הזוג כשנכנסנו למעדנייה בפעם האחרונה, כדי לאסוף צידה לרכבת הלילה לברצלונה, שבה היינו עתידים לבלות משמונה בערב עד שמונה בבוקר. "את צודקת," הוא הנהן בעצב, והצביע על הז'מבון המשובץ בכמהין. "ארבע חתיכות, סילבופלה".
רכבת המלון נשמעה כמו דרך מבטיחה להגיע לברצלונה ולחסוך לעצמנו לילה בבית מלון, במחיר מוזל של כמאה יורו לכרטיס. תאי המחלקה הראשונה שלנו התגלו כזעירים וכעורים, ורק מעדניו של פושון הצליחו לנחם אותנו נוכח העובדה שרכבת המלון מזכירה יותר רכבת כלא. באותו הלילה גילינו שהקיפאון הפריזאי הצליח להשיג אותי. אפי נסתם, גרוני בער, ובמשך לילה שלם סבל בן זוגי מיללות "אני הולכת למות ברכבת" וקינוחי אף קולניים. רק מלון ,PULITZER שהתגלה כמרכזי ומהמם להחריד, הצליח להשכיח מאיתנו את הצרות לזמן מה.
גם כאן נדפקנו בערב הראשון, כששילמנו 20 יורו כדי להיכנס לבר של הופעות ג'אז, ואז גילינו שההופעה עומדת להסתיים ואנחנו כמעט לבד שם. התחלנו לטייל ברובע הגותי, עד שהגענו לבר יין שאיננו יודעים את שמו, בפלאזה דה סנטה מריה - ממש מול הקתדרלה - עמוס במקומיים, שמגיש טאפאס מעולים ובראשם אויסטרים טריים בשני יורו! באזור הכיכר, וגם ברחוב ,FERRAN קיימים גם ברים שמחים של פינצ'וס אותם דגמנו בלילות הבאים, אך היינו שיכורים מדי מכדי לזכור שמות או לספור את הקיסמים כראוי.
החיידק הצרפתי שתקף אותי - או כפי שאנחנו כינינו אותו, "שפעת הצפרדעים" - כמו גם כאבי השרירים שהיכו בנו לאחר שבועיים של הליכה רצופה, גרמו לנו להוציא את שארית כספנו על רכב שכור, ולא סתם רכב. מיני קופר! המיני קופר התבררה כהחלטה גאונית מאוד ביום שבו נסענו לפארק גואל, וזיהינו על הר מרוחק רכבת הרים וגלגל ענק. אחד העובדים הסביר לנו כי מדובר בטיבידאבו - ההר הגבוה שמתצפת על כל ברצלונה. זה עניין לנו את העכוז, אנחנו רק רצינו לונה פארק.
וכך הגענו ל,TIBIDABO PARC D'ATRACCION- פארק שעשועים כמעט-נטוש שמיועד לילדים, ובו המתקנים הכי מפגרים שניתן לדמיין, לצד נוף מרהיב של העיר. כמובן שעלינו על כולם, ומכיוון שהפארק היה ריק כמעט לחלוטין, עשינו גם סיבוב שני ושלישי. כשהמזרקות סביבנו התחילו לקפוא הבנו שזה הזמן להתקדם, ונסענו לפלאזה אספניה במונז'ואיק, כדי לצפות במופע האורות והמוזיקה של המזרקה המפורסמת. משהסתיים המופע, עלינו למעלה אל הארמון הלאומי, שם שתינו קפה או-לה והאזנו למשפחת ישראלים קולנית, שצפתה במופעים מלמעלה תוך צעקות: "בוא אשר, זה מתחיל, אשר."!
בלה בלה סגרדה פמיליה, בלה בלה טאפאס, בלה בלה הרובע הגותי, בלה בלה מוזיאון דאלי, בלה בלה זארה זארה זארה. שני מקומות זכורים לי במיוחד מארוחות הצהריים המאוחרות שלנו. הראשון הוא ,JAICA BAR הממוקם ברובע הדייגים ברצלונטה, ומגיש טאפאס משלל חיות ים טריות, אותן יש לבחור באמצעות האצבע - כצפוי, איש לא מבין אנגלית. כשהגענו ישבה במקום קבוצת ימאים שיכורים, שלא חדלה לשיר שירי מלחים ולרקוד בלחיים סמוקות. "לדעתי משלמים להם כדי להיות פה," פסק בן הזוג ובלע רכיכה לא מזוהה, שעה שאני קילפתי לנגוסטין והסכמתי בפה מלא.
המקום השני והפחות מומלץ הוא בר הטאפאס התיירותי ,TAPA TAPA שבו הזמנתי בשיא הפוזה צלחת שבלולים ריריים. "רק אניני טעם כמוני יכולים ליהנות מחלזונות," הסברתי לבן הזוג. ברל'ה וחצי מאוחר יותר, התחלתי להרגיש ממש רע. אחסוך מכם את התיאורים, ורק אספר כי העניין הצליח לחתום את הטיול כולו בתחביבן הגדול של דוגמניות ברצלונה - קיא.
בוקר המחרת היה גשום ואפרפר, כיאה לבוקר ששם סוף לשלושה שבועות מושלמים של כיף טהור. אחרי בלבול בין שני הטרמינלים בשדה, שבעטיו כמעט איחרנו לטיסה, התוודענו לשלל ידוענים שהיו עליה - בהם הרווק, שישב במחלקת עסקים וקרא אייטם רכילותי על עצמו. בעיתונים שחולקו על המטוס נכתב שגל הקור באירופה הולך ומחמיר, וכי קטרי היורוסטאר לא עמדו בזה וקפאו באמצע נסיעה.
"לפחות זה," נאנחנו בפולנית, והלכנו לאסוף את המזוודות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם