ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מצאתי את עצמי בספאם: הדואר זבל הרגשי

הגוף מייצר זרם בלתי פוסק של תחושות ורגשות, שאת השליליים ביניהם אנחנו רגילים להדחיק כאילו היו ספאם רגשי. נגה מיבר מסבירה למה כדאי להעביר אותם לתיבת הדואר הנכנס

 
את רוב הדברים שהכי מטרידים אותנו לאורך זמן אנחנו לא ממש מכירים. תמיד יש שם משהו שאנחנו לא מצליחים לפתור: הרגל שלא מצליחים לשנות, מערכת יחסים תקועה או מחסור במשהו שכל כך משתוקקים אליו, אבל הוא לא מתממש עדיין.

אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בלהתעצבן או להיות מדוכאים מאותם מקומות לא פתורים, משקיעים בזה כל כך הרבה אנרגיה, בונים תיאוריות, מנסים להבין, לנתח, להגדיר את הבעיה - אבל למרות שכל זה לא ממש פותר את הבעיה, אנחנו מממשיכים לאמץ את המחשבה במציאת פיתרון במקום ללכת מעבר אליה. לפעמים הסיבה למבוי הסתום הזה היא שבעיות כאלה לא נפתרות דרך השכל, פשוט מכיוון שמקורן ברגשות ובתחושות חבויים או לא מודעים.

רגשות ותחושות מטרידים ניתן לאתר בגוף. אם נפנה אליו את תשומת הלב, נוכל להבחין בזרם בלתי פוסק של תחושות שמתעוררות בו. חלקן רגשיות וחלקן יותר פיזיות. ויש, אולי, גם אחרות, שקשה יותר להגדיר. בטן שמתהפכת, גרון שנחנק או רגליים שקופאות במקומן - לתחושות מהסוג הזה יש משמעות. תחושות פנימיות בגוף הן כמו יוני דואר. הן עשויות לשאת עמן מסרים עמוקים מהתת מודע, אלא שאם הדרך ליעדן חסומה, המסר לעולם לא יגיע.

כל מה שמתעורר בחוויה הפנימית בגוף שלנו יכול להיות לינק אל הפחדים שעדיין לא הודינו בהם, אל המקום שחושש מפני שינוי, אל תחושה פנימית ברורה של מה שמתאים ונכון לי. כאשר לא מכירים ביכולתו של הגוף לתקשר על ידי תחושות, ההיגיון הבריא יכול לחסום את המידע מלצוף אל המערכת המודעת, בדיוק כמו הודעה חשובה שתוכנת הדואר מזהה בטעות כספאם לא רלוונטי.

הסיבה העיקרית לכך שרובנו דוחקים את התחושות הצדה היא שלא תמיד נעים לחוש אותן. מפחד, מזעם, או מכאב עדיף להימנע, וכשהם מופיעים אנחנו מנסים לפרוק אותם מנשקם. חיות בטבע לא היו שורדות ללא התייחסות לתחושות פנימיות. זברה בסוואנה תברח מאש בוערת, לא מכיוון שהיא חושבת שמדובר בסכנת חיים, אלא מתוך תגובה אינסטינקטיבית של הקשבה לתחושת הפחד שמתעוררת

בה. אם היה לה שכל, הוא בוודאי היה מתערב בשיחה ואולי אפילו היה מנסה לשכנע אותה שזה לא כזה נורא.
 
כשתחושות פנימיות אינן מקבלות תשומת לב או רשות להשתתף בשיחה, הן מתעצמות ובולמות אותנו מלנוע קדימה. הן חייבות. הסורק הפנימי שלהן איתר אש במרחק שמהווה איום. האוטומט הרציונלי שלנו טוען שהן לא רלוונטיות, מזיקות לנו ויוצרות רק סבל. התחושות מתעצמות כיוון ששום רדאר לא איתר את אותות המצוקה. וכך, מתוך מנגנון זהירות הישרדותי, נוצרים התקפי חרדה, פחד גבהים, חוסר בטחון, דיכאון ודכדוך.
 
נושאים רגשיים לא נפתרים כשהם מטופלים באופן בלעדי על ידי השכל שלנו - בעוד שהמוצא תלוי במשהו שטרם נחשף. עד שלא נסכים לבלות זמן איכות בהקשבה לתחושות שהוא מעלה, לא נתקדם משמעותית. כך שבמקום להתאמץ להרגיש אחרת, אנחנו יכולים פשוט לעצור, להרפות מעט ולאפשר לחוויה הפנימית המשקפת את אותו הקושי, פשוט להיות. אם נרשה לה, ממש כפי שהיא, להתפתח, להתהוות ולגלות את כל כולה, במלואה - משהו בתוכנו יזוז וישתחרר. משהו ישתנה. זוהי תחושה של חוויה פנימית עשירה שכל חלקיק ממנה שווה אלף מילים, והמידע שיכול לצוף ממעמקי תחושת הגוף יכול להפתיע בדיוק שלו או בכיוון השונה לגמרי שלו, ביחס למה שהציע השכל.
 

כדי לבוא במגע בלתי אמצעי עם המרחב הפנימי הזה, יש להיכנס למצב תודעה של התבוננות שקטה ובלתי שיפוטית בגוף. התחושות הפיזיות יכולות להיות העוגן שלנו, אבל רגשות, דימויים, מילים, וזיכרונות בעלי משמעות הם חלק מהשפה הלא שכלית הזאת, והופעתם יכולה לסמן לנו שאנחנו במקום הנכון. יש להרפות ולהניח לכל מה שבא לצוף מעלה, להכיר בזה ולשהות שם, בלי סיבה הגיונית, ורק מפני שזה מה שמופיע שם ודורש את תשומת הלב שלנו עכשיו.

תהליך כזה קשה לתאר. הוא כל כך חוויתי ולא צפוי, ובכל זאת יש לו שתי תוצאות ברורות: הבנות חדשות ותחושה של הקלה ושחרור. נוכל, למשל, לאפשר לכעס להתפשט בגוף, ונרשה לו לכעוס בתוכנו כפי שהוא מבקש. בכל גודל, צורה, או דימוי שהוא מקבל, נקשיב למילים שלו, מאיים ככל שזה יהיה. כשהשכל מתבונן בגוף, מכיר במה שיש שם ומתמסר לחוות את הכעס במלואו, מתרחש איזה איחוד או סנכרון בין החלקים. התחושה סיימה את תפקידה, המסר נמסר והתקבל. עכשיו אפשר לנוח. הכעס מתפשט בגוף, ואילו הגוף מתפשט ממנו.

בשלב הזה, מה שיצר את הכעס יכול פתאום להופיע. יש שם עלבון, שבמרחב הפנימי שלי נתפס כאיום. שום סוג של הגיון לא יכול היה להגיע לזה, ושום הגיון לא יוכל לשנות את זה. הקשרים לחוויות מן העבר עולים. הבנה עמוקה ונעימה מתרחבת בתוכי. אני חיה מחדש משהו ישן, אבל אני כאן. עכשיו. והמרחק הזה מאפשר לנטרל את התחושה האוטומטית ולבחור תגובה חדשה.

גם בתוך הוריקן של מחשבות ואינפורמציה, הגוף יוכל להציף אל פני השטח את המידע המשמעותי ביותר עבורנו. במצב כזה, תחושתנו לגבי הנושא תשתנה פלאים ומידע ותובנות חדשות יפתיעו אותנו. אז ניכרת הכרה מלאה בתגובה של כל החלקים המרכיבים אותי יחד, גוף נפש ורוח. שלם, מובן ומוכר. סוג חדש של בהירות צלולה מופיע. אותם חללים פנימיים שבתוכי, הכוללים מחיצות, מאבקים ושאלות, הם חלק מהאורגניזם החי שאני. מפגש מלא איתם ועם כל מה שיש שם לגבי הנושא, מחולל מצב שבו יש יותר  נוכחות, חיה ופועמת.

תהליך כזה מיועדת טכניקת ה"התמקדות" להשיג. היא מסייעת לריפוי מצבים רגשיים, לטיפול בחסימות ולהנעת תהליכי שינוי. את השיטה המציא הפסיכולוג פרופ' יוגי'ן ג'נדלין, לאחר שניסה לגלות מה הופך טיפול פסיכותרפי למוצלח. הוא גילה שמטופלים שעברו טיפול מוצלח נטו להתייחס באופן אינטואיטיבי לתחושותיהם הפנימיות במהלך התרפיה, ולתת להן חשיבות ומקום.

נוגה מיבר היא מטפלת ומורה בכירה בשיטת ההתמקדות. ערב היכרות עם השיטה ייערך ביום חמישי ה-18.3.10. ­פרטים נוספים  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...