דאטי בייס: רשידה דאטי, פוליטיקאית עם סטייל
רשידה דאטי, שרת המשפטים של צרפת, רגילה לככב בסקנדלים ולהיות מושא לביקורת בעקבות הצילומים השיקיים שלה, אהבתה הבלתי מתנצלת למותגים וההריון מחוץ לנישואים
אני חוששת שאולי זה יעליב את דאטי אם אשאל אותה על המראה שלה, אך מתברר שאני טועה, ובגדול. היא דווקא שמחה מאוד לשוחח על הבגדים שלה. "במשך הרבה זמן 'נשיות' הייתה מילה נרדפת ל'טריוויאליות', אבל זה בכלל לא ככה", היא אומרת, כאשר עגילי החישוק מזהב שלה מתנדנדים בעת שהיא מהנהנת בראשה כדי להדגיש את דבריה. "נשיות היא חלק מהיותי אישה. שמירה על הנשיות שלי היא חלק מהזהות שלי". מאוחר יותר היא תספר לי איך הצטלמה ברחוב לפני כן. "הבטנו בתמונות וגילינו שעמדה מאחוריי כל הזמן שורה של נערות, וכולן השפילו מבט כדי להביט בנעליים שלי!", היא צוחקת.
קשה לדמיין פוליטיקאית בריטית, למשל, מפגינה כזו אהבה
בגדיה, כך נדמה, נוגעים בליבת הזהות של דאטי. הם משמשים אמצעים לביטוי עצמי ומהווים סמל להצלחתה - מראים איזה מרחק עברה מאז שהייתה ילדה ענייה. נראה שהיא מבטאת בכך גם את עמדתו של סרקוזי, שאין שום דבר פסול בהצגת פירות ההצלחה שלך, אליה הגעת בעמל רב. אך בעוד שציבור הבוחרים חי בקלות עם חולשתו של סרקוזי לשעוני רולקס ולסיגרים עבים, העובדה שדאטי מחבבת בגדים של מעצבי צמרת, עוררה ביקורת קולנית.
בעת שכיהנה כשרת המשפטים בשנת 2007 היא הצטלמה לריאיון ב"פארי מאץ'" בגרבוני רשת ובשמלה ורודה של כריסטיאן דיור, וזאת בשעה שניסתה להעביר רפורמה במערכת המשפט, שאילו הייתה מתבצעת הייתה גורמת לרבים לאבד את עבודתם. ברונו תוזיליה, נשיא האיגוד המקצועי של השופטים, סיכם את מצב הרוח הלאומי כאשר האשים את דאטי בהפגנת "קלות דעת נוכח הקשיים". שמועות מרושעות שהחלו להתפשט, סיפרו על כך שיותר מעניין את דאטי להיות סלבריטאית מאשר לעסוק בעבודה הפוליטית היומיומית הקשה. האם הופתעה מהביקורת? "יש נושאים שהרבה יותר חשובים למדינה", היא משיבה. "לא מעניין אותי להתרכז בעולמי הקטן, מעניין אותי יותר לטפל בנושאים שמשפיעים על העם הצרפתי. זה הרבה יותר מעניין אותי מהדיבורים על איך שהצטלמתי".
האם לדעתך התקשורת מתעסקת בעניינים האלה יותר, משום שאת אישה?
"אין יותר חדירה לרשות הפרט, אבל בטוח שיש יותר סקרנות. קודם כול, מכיוון שרק בשנים האחרונות החלו נשים לאייש משרות בכירות, אז התופעה מושכת יותר תשומת לב. לפעמים, אם אנו הנשים עושות טעויות, זה לא שאנו טועות יותר מהגברים, רק שעל הטעויות שלנו מדברים יותר. אני חושבת שכאישה, את צריכה להתמודד בדיוק עם אותם אתגרים גם כעיתונאית או כקופאית. רק מכיוון שהפעילות שלי היא ציבורית, כל מה שאני עושה מקבל מיד ווליום. כאשר אתה פוליטיקאי, אתה יכול להגיד'הלו' וזה כאילו אמרת את זה ברמקול. הכול מקבל יותר תהודה: הביקורת, השבחים. גם העליות והמורדות נראים הרבה יותר דרמטיים, אבל בסופו של יום, זה אותו מסלול שעוברות כל הנשים".
דאטי סבורה שהסיבה העיקרית לביקורת שמותחים עליה היא המעמד הנמוך ממנו צמחה. "מדובר בעצם הרעיון, שיש דברים מסוימים בעולם, שלא נועדו לי. למשל, שאסור לי ללבוש 'דיור' - לא שאני תמיד לובשת 'דיור', אגב - אך בכל מקרה, זה משהו שמחוץ לתחום עבור מישהו כמוני שבא מקהילת מהגרים. שנים לא חשבתי שזה עניין מעמדי, אבל היום אני משוכנעת שזה כך. מעצבן את המבקרים שהם לא יכולים לתייג אותי. מעולם לא עשיתי עניין מהמוצא שלי, אז הם לא יכולים להכניס אותי לנרטיב של אנשים בעלי רקע אתני. אני גם לא מדברת על חיי האישיים, ונשארתי נאמנה לעצמי, כך שהם לא יודעים איך לאכול אותי. אני מישהי שסיגלה לעצמה את סממני המעמד הגבוה, אבל אני לא שייכת למעמד הזה, אז קשה להבין זאת. לא קל להגדיר אותי".
לאורך ההיסטוריה, הצרפתים תמיד ציפו שהפוליטיקאים שלהם ישדרו רצינות. עבור רבים, החולשה של דאטי להבזקי מצלמות ולמותגי אופנה, נראית כבעיה חמורה של שיקול דעת. על פי אגנס פוירה, פרשנית תרבותית ופוליטית בצרפת, דאטי מעוררת התנגדות בקרב עמיתיה, בכך שהיא "מנצלת את חייה הפרטיים כדי לקדם את הקריירה הפוליטית שלה". הפרשנית מביאה דוגמה הפוכה של השרה בת ה-34 רמה יאד, "שנותרה נאמנה למסורת הצרפתית של הפרדה בין החיים הפרטיים לציבוריים. התגמול התבטא מיד בפופולריות הרבה שלה בצרפת".
מבחינות רבות, הסערה סביב הצילומים ל"פארי מאץ'", משקפת את הגישות הסותרות של צרפת כלפי נשים. למרות שסרקוזי שילב נשים לא מעטות בממשלתו (דאטי הייתה אחת מתוך שבע נשים שמונו לקבינט שלו לאחר הבחירות ב-2007, שכלל 15 שרים), נשים קיבלו זכות הצבעה בצרפת רק לאחר מלחמת העולם השנייה, ומדובר בחברה שעודנה ספוגה בהנחות שמקורן בשנאת נשים, בכל הקשור לתפקידי הגברים והנשים. שלוש מהנשים שמונו לתפקידים בכירים על ידי סרקוזי, כולל דאטי, כבר הוחלפו מאז על ידי גברים, ורק 18 אחוז מחברי הבית התחתון של הפרלמנט הן נשים.
כאשר המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל התמודדה על הנשיאות מול סרקוזי, שאלו אותה פעם אחר פעם, מי מטפל בבת שלה בעת שהיא עסוקה בקמפיין הבחירות-שאלה שככל הנראה לא הוצגה בפני מועמד המרכז פרנסואה ביירו, אב לשישה. האם גם דאטי זכתה ליחס סקסיסטי כמו רויאל? "לא בצורה ישירה, כי מסלול ההתקדמות שלי היה מאוד חריג. באתי משכונת עוני והמוצא שלי זר. הייתי הבת הראשונה במשפחתי שנולדה בצרפת, כך שהמסלול שלי היה מסלול התקדמות, וסקסיזם הוא חלק מהחבילה. היו עוד כל כך הרבה קשיים לאורך הדרך, כך שההיתקלות בסקסיזם, איכשהו, נראית כמעט כמו יתרון".
היא צוחקת כשהיא אומרת זאת, אך מדובר בעניין רציני. צריך לזכור שמדובר במדינה שבמשך מאות שנים האליטה הפוליטית הייתה מקום ששייך בלעדית לקליקה גברית, לבנה ואליטיסטית. עד לאחרונה, רוב הפוליטיקאים הצרפתים היו בוגרי כמה אוניברסיטאות יוקרתיות, שאליהן התקבלו רק התלמידים הכי מצטיינים - שהיוו אחוז אחד מכל מחזור בבתי הספר במדינה.
על הרקע הזה, הזינוק של דאטי לצמרת נראה עוד יותר מרשים. לדברי ויויאן וולט, כתבת המגזין "טיים" בפריז, בכך טמון חלק ניכר מכוחה ומהפופולריות של דאטי - שהיא "לא באה מהרקע הלבן האליטיסטי הרגיל של הפוליטיקאים. אנשים מוקסמים ממנה".
" ברור שלא הייתי כאן היום אם לא הייתי עובדת", אומרת דאטי. "המוצא שלי הוא מהמזרח התיכון, הוריי לא ידעו קרוא וכתוב, לא היו לי משאבים, ולא באתי ממשפחה מיוחסת. כל מה שהשגתי הוא תוצאה של עבודה קשה ". אביה של דאטי, מבארק, היה סתת ממרוקו ואמה, פתימה-זוהרה, גדלה באזור חקלאי באלג'יריה. דאטי גדלה בשכונת מצוקה צפונית לליון והמשפחה התקשתה למצוא פרנסה. "לא היו לנו אמצעים חומריים, היינו משפחה ענייה, אבל זה לא השפיע עלינו, כי היינו ילדים אהובים", היא מספרת. "אני חושבת שאהבת ההורים לילדיהם מתגברת על הכול".
כאשר אביה קיבל עבודה באתר בנייה בבית ספר במנזר קתולי מקומי שנוהל על ידי נזירות, הוא הצליח לשכנע את הנזירה הראשית לאפשר לשתי הבנות הגדולות שלו, מליקה ורשידה, ללמוד שם. דאטי השתלבה מיד: היא השקיעה בלימודים והפכה לתלמידה מצטיינת. מאז גיל 16 היא התחילה לעבוד בעבודות חלקיות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בין השאר מכרה מוצרי יופי של "אבון" מדלת לדלת ועבדה כקופאית בסופרמרקט. מגיל צעיר, היה ברור שיש לה תשוקה עזה להצליח. אולם, כאשר אני שואלת אם היא הרגישה שהיא צריכה להוכיח את עצמה, היא תוקעת בי מבט זועף. "תראי, אני עובדת מאז שהייתי בת 16, אז לא צריכים להעניק לי יחס אחר. השופטים היחידים שלי הם האזרחים שבוחרים בי. אני מגיבה להם. כל השאר לא מעניין אותי".
האם המוצא המעורב שלה גורם לה להרגיש אאוטסיידרית? "לא", היא אומרת, קצת בקרירות. "מעולם לא הענקתי פרשנות אתנית לסיפור חיי ומעולם לא חשתי כחלק מגטו". וכאילו כדי להוכיח זאת, דאטי תומכת בצורה בלתי מסויגת באיסור על לבישת בורקה במוסדות ציבור, נושא שנתון במחלוקת בצרפת. "כאשר אתה חלק מחברה, הדבר הראשון שנדרש הוא אמון", היא אומרת. "אם את מוסתרת לגמרי, לא מגלה את פנייך, זה לא מאפשר אמון, ואי אפשר לבנות חברה בלי אמון של איש ברעהו. . . הבורקה לא מתאימה לערכים שלנו".
מאוחר יותר היא מודה שהשאלה לגבי הצורך להוכיח את עצמה, לעבוד קשה ולנסות להשתלב, "נשאלת בגלל הרקע שלי, ובדרך שלא הייתה עולה אם היה מדובר באנשים אחרים". למעשה , היא לא אוהבת איך שארזו את כל סיפור חייה והפכו אותו לסיפור סינדרלה. "החיים שלי הם לא אגדה", היא אומרת. "החיים שלי עשויים מעבודה קשה, מהצלחה, אך גם מכישלון וכאב, כמו החיים של כל אחד אחר. אני תוצר של ההורים שלי והגעתי לתפקיד שרת המשפטים. הגעתי לזאת באמצעות עבודה קשה, לעתים תוך פגיעה בחיי האישיים כאישה, אבל אין לזה שום קשר לאגדות. חיי לא היו יוצאי דופן, אך הם התאימו לערכים של צרפת: עבודה, הכרה, חינוך חינם, גישה לאוניברסיטה. תפסתי בשתי ידיים כל הזדמנות שנקרתה בדרכי".
מה מקור המוטיבציה שלך?
"זה האופי. תמיד הייתה בי סקרנות לגבי החיים, אנשים, דברים. יש לי חיים עשירים והיה לי הרבה מזל".
אבל זה גם יכול היה בקלות ללכת לכיוונים אחרים: אחיה הצעיר, ג' מאל, הורשע בסחר בסמים. אח נוסף, עומר, נחקר אף הוא בחשד לעבירות סמים. דאטי, לעומתם, בחרה בדרך אחרת. באוניברסיטה בדיז'ון היא למדה כלכלה והחלה להפגיז מנהלי עסקים במכתבים בהם היא מבקשת עצות ומתעניינת לגבי אפשרויות התמחות ועבודה. היא נכנסה לראיית חשבון ואחר כך עברה למשפטים. עלייתה המטאורית במערכת המשפטית משכה את תשומת לבו של שר הפנים הצעיר והשאפתן, ניקולא סרקוזי, שמינה אותה ליועצת שלו בשנת 2002.
בהתחלה, לא הייתה זו ברית מובנת מאליה. נדמה היה שהעמדות הימניות של סרקוזי והלוחמנות שלו לא יכולות לחיות בכפיפה אחת עם הרגישויות היותר ליברליות של דאטי, אולם השניים הפכו למאוד קרובים. בעיני סרקוזי, בעצמו בנם של מהגרים מהונגריה, דאטי גילמה את החזון שלו לגבי צרפת חדשה, בעלת שוויון זכויות ומגוונת מבחינה אתנית. ואילו דאטי מצידה מתארת את היחסים ביניהם כ"חיבור מאוד אישי, כי עבדתי בשבילו תקופה ממושכת. אני רוחשת לו כבוד רב".
לאחר שנבחר, מינה אותה סרקוזי לאחד התפקידים הבכירים ביותר בממשלתו, ועורר חוסר נחת בקרב בכירים בממשלה. למרות שבצרפת מקובל להצניח לממשלה שרים ללא רקע פוליטי, המינוי של דאטי הפך אותה לפגיעה יותר לביקורת. רק בשנת 2008, כשהתמודדה על ראשות הרובע השביע של פריז, ניתנה לה האפשרות להישפט על ידי הבוחרים. "בפוליטיקה, אתה לא קיים עד שאתה נבחר", היא אומרת.
סרקוזי, שתמך בבת טיפוחיו חרף היעדר הניסיון הפוליטי שלה, הפנה לה את גבו כאשר הניסיונות שלה להנהיג רפורמות קיצוניות במערכת המשפטית ובבתי הכלא, נתקלו בהתנגדות עזה של המערכת המשפטית. וכאשר הכריזה על הריונה בספטמבר 2008 אך סירבה לגלות מי האב, התחיל קרקס של פרסומים וספקולציות, שככל הנראה רק הרגיז עוד יותר את הנשיא.
בחודש ינואר לפני שנה, חמישה ימים לאחר שביתה זוהרה נולדה בניתוח קיסרי, דאטי התייצבה בחזרה בעבודה. הניסיון הנואש שלה לאחוז במשרה שלה, עורר זעם בקרב פמיניסטיות צרפתיות שחשו שהיא מחבלת בקמפיין שלהן לשיפור הזכויות של היולדות. "עשיתי מה שחשבתי שאני צריכה לעשות", היא אומרת עכשיו במשיכת כתף. "הייתי שרה,
זה היה חשוב שאחזור לעבודה. לא הרגשתי לחץ לעשות זאת - זו הייתה החלטה אישית".
סרקוזי לא התרשם כנראה מהמחויבות שלה. תוך שלושה שבועות הוא שלח אותה לפרלמנט האירופי. המהלך נתפס כזובור ציבורי וכהורדה בדרגה. "בפוליטיקה הצרפתית, פוליטיקאים רבים מתייחסים לשטרסבורג בתור העדיפות השנייה", מסבירה לורה דאג, עורכת מגזין פולטי מקוון בצרפת. "הפרלמנט האירופי הוא מקום בו אנשים עושים לעצמם לאחר שנים של עבודה קשה. אני חושבת שדאטי תשמח לקחת כל עבודה שתוצע לה, העיקר לעוף משם".
ועדיין , דאטי נותרה נאמנה למורה הרוחני שלה לשעבר. בשלב מסוים היא אפילו מרחיקה לכת ומשווה את סרקוזי לברק אובמה. "גם סרקוזי לא ציית לחוקים הרגילים", היא מסבירה. "גם הוא אדם שייצר בעצמו את כל מה שיש לו". לדבריה , תפקידה החדש בפרלמנט האירופי מאוד מעניין. עם זאת, באחרונה היא נתפסה על חם בתוכנית טלוויזיה בצרפת מתלוננת על עבודתה. בעת שיחה בטלפון הנייד עם חברה, הודתה דאטי: "אני כבר לא יכולה לסבול את המקום הזה", לאחר שככל הנראה שכחה שעדיין מחובר מיקרופון לחולצה שלה. כיום, דאטי יותר מחושבת. "לקחתי על עצמי שני נושאים שמעניינים אותי באירופה: תעשיית האנרגיה ועתיד הרגולציה הפיננסית. אלו שני נושאים המצויים בתקופת משבר, ולכן בחרתי לעסוק בהם".
האם היא עדיין מסתדרת עם סרקוזי? "כן. אנו נפגשים ומשוחחים על סוגיות אירופיות. אלו חיים פוליטיים". ומה באשר לאשת הנשיא, דוגמנית הצמרת לשעבר קרלה ברוני, שלפי השמועות השתיים לא ממש מסתדרות? בפעם הראשונה במהלך הריאיון, דאטי קצת מהססת, מחפשת מילים: "אמ. . . , הוא ראש המדינה ומה שקורה בחייו האישיים, זה לא עניינו של אף אחד".
באותה נחישות היא מגוננת גם על חייה הפרטיים. דאטי עדיין מסתירה את זהות האב של זוהרה, וטוענת שחייה הרומנטיים "מסובכים". בבורסת השמות הוזכרו כמה מועמדים, בהם הנרי פרוגליו, מנהל ענקית החשמל אי-די-אפ, ומנהל מלון הקזינו דומיניק דסיין. בצעד נדיר פרסם ראש ממשלת ספרד לשעבר חוזה מריה אזנר הודעת הכחשה, לאחר שגם שמו הוזכר כאבא אפשרי. האימהות, מתעקשת דאטי, לא "השפיעה" עליה, אלא פשוט הפכה אותה לשמחה יותר. "זה לא שהייתי עצובה קודם, פשוט התינוקת, הבת שלי, היא עוד שמחה אחת", היא אומרת, ורואים שהיא מדברת מהלב. בכל פעם שמזכירים את זוהרה בת השנה, דאטי לא יכולה שלא לעלות חיוך על פניה.
ואיך זוהרה? "ובכן", מצחקקת דאטי, "היא בהחלט מלאת חיים". הדבר היחיד שמעציב את דאטי זו העובדה שאימה, שהלכה לעולמה לפני תשע שנים, לא זכתה להכיר את נכדתה. "כאשר איבדתי את אמי, איבדתי את האדם שאהבתי יותר מכול. הדרך שבה אימא מתייחסת אל הילד או הילדה שלה, שונה מהיחס של האב". לא כל כך ברור מהי כוונתה, אך יש בכך רמז קל לריחוק בין דאטי להורה היחיד שלה שנותר בחיים. בשנה שעברה, בספר שבא "לספר הכול", טען אחיה ג'מאל, שאחותו "ביישה את משפחתה המוסלמית האדוקה" בכך שילדה מחוץ לנישואים. האם אביה התקשה לעכל את העובדה שהיא הרה? "זה עניין אישי ששייך לחיי הפרטיים, למשפחתי ולא לאף אחד אחר", משיבה דאטי ביובש. "אנו משפחה יציבה ומאוחדת ומה שקורה מאחורי דלתיים סגורות נשאר בינינו. אני מקווה שאבי גאה בי. בכל מקרה, אין בינינו שאלה של גאווה, זו שאלה של ערכים. אני סבורה שהוא מאוד שמח שלא נטשתי לגמרי את ערכיו".
בסופו של יום, קשה שלא להתפעל מדאטי, על נחישותה להשיג את מטרותיה ואת סירובה להתנצל בפני איש על מה שהיא עושה. שלא כמו פוליטיקאים רבים אחרים, נראה שהיא כנה. הזהירות שהיא נוקטת מפעם לפעם כאשר היא מסרבת לענות על שאלות, נובעת ככל הנראה מרצונה לא לומר משהו שהיא לא מאמינה בו. זה עדיף בעיניה מאשר לנסות לערפל את האמת. "העיקרון שלי אומר שאת קודם כול צריכה לתת אמון באנשים", היא אומרת. "יכול להיות שתתאכזבי, ותיאלצי להתמודד עם ההשלכות של זה, אבל אם אין לך אמון מההתחלה, לעולם לא תצליחי להתקדם".
הריאיון מתקרב אל קצו, ומובילים את דאטי לחדר אחר לעוד סדרת צילומים. זו משימה שהיא מבצעת בקלות. דאטי מתיישבת בכיסא הקטיפה בגב זקוף כמו בלרינה, ודואגת שגם מגפי העקב שלה ייכנסו לתמונה. נדמה שהיא יותר רגועה ונינוחה כאשר מצלמים אותה, מאשר כאשר היא נדרשת להשיב לשאלות. היא צוחקת, מתבדחת עם העוזרת שלה. "אני מתה על העקבים האלה", היא אומרת בשלב מסוים וקורנת מאושר, כמו ילדה קטנה. "אני יכולה לישון במגפיים האלה, באמת". לאחר עוד כמה דקות של עשיית פוזות, מקצועית לגמרי, בפני המצלמות, דאטי עומדת ומתכוננת לעזוב. היא לוחצת את ידי, מעלה חיוך זוהר על פניה ואז צועדת באלגנטיות בדרכה החוצה, כאשר בעת הליכתה, מכנסי העור שלה שורקים בעדינות. :
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם