שיא הרגש: כשבן הזוג נפגע מכל דבר
אתם "הולכים על ביצים" ליד בן הזוג שלכם כי הוא נפגע בקלות, אבל זה לא מה שיסייע להוריד את הלחץ המיותר ממערכת היחסים. גם לא חיוכים מאולצים. אז מה כן?
יובל ודני הם בני זוג בשנות ה30- המאוחרות של חייהם. הם נשואים שש שנים ויש להם ילד בן שישה חודשים. בדרך כלל הם מסתדרים טוב. אולם מדי פעם דני מרגיש דחוי על ידי יובל, ואז הוא עלול לבודד את עצמו בתחושת דחייה למשך שבועות. ליובל אין שום דרך לחזות מה יגרום לכך, חוץ מהעובדה שלאחר מכן היא תמיד רואה איזשהו היגיון ברגשותיו. הוא פשוט לוקח את הערותיה של יובל ואת פעולותיה ומגדיל אותן פי מאה. למשל, דני ביקש מיובל לעשות משהו בשבילו בזמן שהיא התרוצצה והייתה עסוקה עם התינוק, והיא אמרה בטון עצבני, "מה? מה אתה רוצה."? דני הרגיש כל כך פגוע, דחוי ומושפל, עד שלא דיבר איתה במשך שבוע. היא התנצלה, אבל זה לא שינה דבר. כל ניסיון "להסביר" (הייתי מתוחה; הייתי צריכה לצאת תוך כמה דקות; התינוק בכה) נתפס כ"תירוץ" וכהוכחה לכך שהיא לא מבינה עד כמה היא פוגעת בו. מצד שני, אם היא פשוט אמרה, "אני ממש מצטערת שפגעתי בך," הוא הרגיש שהיא יהירה ושחצנית ומוכיחה שלא הבינה כלום. היא הרגישה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר נכון. הוא בילה ימים בשתיקה והרגיש פגוע ודחוי. ההשפעה של התנהגותו על הנישואים הייתה שלילית, שכן יובל הרגישה שהיא "הולכת על ביצים" כדי לא לפגוע בו, ואילו דני כל הזמן נפגע למרות הכל.
אדם עם רגישות לדחייה חש פעמים רבות דחייה במקום שהיא אינה קיימת. לדוגמה, אשה עם רגישות לדחייה שמגלה ששני זוגות נפגשו בלעדיה ובלי בעלה, עלולה לחשוב שחבריה אינם מחבבים אותה, על אף שזה איננו המצב. תפיסת הדחייה שלה עלולה להוביל אותה לכעס ולאגרסיביות, וליצור לחץ על מערכת היחסים שלה עם שני הזוגות. אנשים הסובלים מרגישות לדחייה סובלים גם מרמה בלתי נורמלית של חרדה במצבים שבהם עלולה להתרחש דחייה. הם עלולים להיות במצוקה עצומה מעצם הרעיון שעליהם להזמין מישהו לביתם, למשל, או מן הצורך לפגוש אנשים חדשים. הציפייה הזאת היא נבואה שמגשימה את עצמה, שבעקבותיה אנשים עם רגישות לדחייה מתנהגים בצורה מוזרה, וכך יוצרים מצב שבו הם באמת נדחים ומאשרים את הפחד שקדם לכך.
אנחנו חיות חברתיות מאוד, ויש אפשרות שפחד מדחייה תוכנת במוחנו כדי להבטיח שנישאר עם העדר ונשמור על קשר עם בני אדם אחרים. מחקרים גילו שאפילו לדחייה קצרת טווח מצד זרים עלולות להיות השפעות חזקות (גם אם זמניות) על הפרט. טכניקה ניסויית שננקטה בכמה ניסויים פסיכולוגיים-חברתיים היא פרדיגמת "זריקת הכדור." זהו תהליך שמעורבת בו קבוצה של שלושה בני אדם הזורקים כדור ביניהם. שניים מחברי הקבוצה עובדים עבור החוקר ופועלים על פי תסריט מתוכנן מראש, ללא ידיעתו של המשתתף השלישי.
בניסוי אופייני, חצי מהמשתתפים מנודים מן הפעילות לאחר כמה זריקות ואינם מקבלים את הכדור כלל. דקות ספורות של יחס כזה מספיקות כדי לייצר רגשות שליליים הכוללים כעס ועצב. השפעה כזאת מופיעה ללא קשר לביטחון העצמי ולהבדלי אישיות אחרים. פותחה גם גרסה ממוחשבת של המשימה, הידועה בשם "כדור מקוון," והיא מניבה תוצאות דומות. במפתיע, אנשים מרגישים דחויים אפילו כשהם יודעים
כלומר, יכולתו של האדם הדחוי לווסת את התנהגותו נפגמת, והוא נוטה לחפש פיצוי ונחמה. מחקרי מעבדה מראים גם שנשים וגברים מגיבים בצורה שונה לתחושת הדחייה. נשים מנסות להתחבר מחדש בדרך כלל בעזרת חיוכים ללא מילים או על ידי התקרבות אל הזולת. הגברים, מצד שני, מתנתקים ומתנהגים כאילו בכלל לא אכפת להם. זה מסביר עד כמה הדברים מסובכים בנישואים שמעורבים בהם שני בני זוג עם רגישות לדחייה. האשה תנסה להתקרב ולקבל חיזוק לכך שאינה נדחית, ואילו הבעל יתנהג כאילו לא אכפת לו. בעקבות כך האשה מרגישה חסרת ביטחון עוד יותר, ועלולה לדחות את בעלה באמת, מה שיגרום לו להרגיש שאכן צדק מלכתחילה.
החוקרים בדקו גם איך המוח מגיב לדחייה חברתית. אחד המחקרים גילה שקליפת המוח הגבית-קדמית פעילה גם כשהאדם חווה כאב גופני וגם בשעת "כאב חברתי," בתגובה לדחייה חברתית. באחד הניסויים, המשתמש גם בהדמיה עצבית ב,MRI- נמצא ששלושה אזורים נעשים פעילים כשאנשים נחשפים לתמונות המתארות נושאים הקשורים בדחייה (כמו ציורים של אדוארד הופר.( אזורים אלה הם קליפת המוח ההיקפית, הגירוס הפאראהיפוקמפאלי וקליפת המוח הגבית-קדמית.
יתרה מזו, אצל בני אדם עם רגישות גבוהה לדחייה נצפתה פעילות פחותה בקליפת המוח הפריפרונטלית השמאלית ובגירוס הגבי-קדמי הימני, מה שמצביע אולי על יכולת פחותה לווסת תגובות רגשיות לדחייה. כלומר, הבעיה עבור אנשים הרגישים לדחייה עלולה להיות בתגובתם לדחייה ובחוסר יכולתם לווסת את רגשותיהם ברמה הביולוגית.
בניסוי שנעשה לאחרונה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי נמצא שאנשים שמרגישים רע עם עצמם וסובלים מביטחון עצמי נמוך, הם פגיעים במיוחד לדחייה. לא כל תוצאות הניסויים מעידות שאנשים רגישים לדחייה מוגבלים יותר מאחרים. מחקר שנעשה באוניברסיטת מיאמי מצביע על כך שאנשים שחוו לאחרונה דחייה חברתית יכלו להבדיל בקלות רבה יותר בין חיוכים אמיתיים למזויפים. למעשה, אנשים עם רגישות גבוהה לדחייה מדייקים ב80%- יותר מאחרים בזיהוי חיוכים אמיתיים ומזויפים.
אבל זוהי חרב פיפיות. תארו לעצמכם את בני הזוג שלנו דני ויובל: יובל מחליטה לשמור על קור רוח; היא מצוברחת כי היא יודעת שדני יכול להשאיר אותה ב"הקפאה" במשך שבועות, ולכן היא מנסה לעשות שלום בחיוכים, ומעניקה לו חיבוקים, או כל חיזוק נשי אחר, בתגובה לדחייה. דני, שהוא בעל רגישות גבוהה לדחייה, הוא גם בעל יכולת גבוהה לזהות זיוף. הוא יודע מיד שמתחת לפני השטח היא מצוברחת ושהחיוך שלה מזויף. לכן אינו מגיב בחביבות ובחום, אלא בקור מוגבר ובריחוק. יובל עלולה להרגיש נואשת, כיוון ששום דבר לא מצליח עם אדם בעל רגישות גבוהה לדחייה.
כדי לעזור לאנשים עם רגישות גבוהה לדחייה חברתית יש להבין את הכאב שלהם. עבור החלק במוח שקולט את הדחייה, תגובת המצוקה לדחייה החברתית זהה בדיוק לזו הנגרמת מדקירה בעין - כך טוענים חוקרים שמדדו את תגובותיהם העצביות של אנשים שחשבו שנעשו למנודים במשחק. יש משהו בנידוי שנתפס כפוגע בהישרדות שלנו, בדומה למשהו שעלול לפגוע בנו גופנית, וגופנו יודע זאת אוטומטית. ההשערה היא שמערכת ההיקשרות החברתית שמבטיחה שלא נתעה רחוק מדי מן הקבוצה "תפסה טרמפ" על מערכת הכאב כדי לעזור למין שלנו לשרוד.
מובן שדני ייצא נשכר מטיפול ומעבודה עם איש מקצוע במטרה להבין עד כמה תגובותיו הרגשיות לדחייה מוגזמות, ומדוע. אבל אם דני ירגיש שיובל באמת מבינה עד כמה הוא נפגע במקרים האלה (ולא משנה אם הכאב נראה הגיוני לאדם השני או לא,( הוא יירגע וילמד להרגיע את עצמו במשך הזמן. ואולם, מכיוון שדני רגיש ביותר לזיוף, על יובל להבין שהוא נפגע באמת ושהוא זקוק לאכפתיות ולאמפתיה אמיתיות הבאות מן הלב. אם יובל תוכל להיות אכפתית כלפיו גם כשההיגיון מאחורי רגשותיו אינו מובן לה, היא תפגין צורה גבוהה של אהבה שעם הזמן תגיע אל דני במישור עמוק יותר.
תרגום: ורד איל-סלדינגר
פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן" ו"טובים השניים," מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם