מעלית לגן עדן: עמק הטירות בצפון איטליה
קל להתאהב בעמק אאוסטה שבאיטליה: הוא שוכן למרגלות המון-בלאן המושלג, מעוטר ב-70 טירות מימי הביניים ובשטחו מצוי הפארק הלאומי הגדול והיפה ביותר בארץ המגף
כשהגיע המועד התמקמה המשפחה בעיירה סנט פייר, מערבית לעיר אאוסטה (Aosta) שבמרכזו של עמק אאוסטה. האזור הנעים הזה (גם בחורף, גם בקיץ) נמצא בצפון מערב איטליה, למרגלות פסגות מפורסמות כמו המון בלאן (הקרוי באיטלקית: מונטה ביאנקו), המונטה רוזה והמטרהורן שבשווייץ.
מחוז אאוסטה וחבל פיימונטה כולו, על גבעותיו המכוסות כרמי יין ועמק נהר הפו עתיר שדות האורז והחיטה, היה נתון לשליטת בית סבוי הצרפתי החל מן המאה ה-11 ועד למאה ה-18. כיום זהו המחוז האוטונומי הקטן ביותר באיטליה, המונה אוכלוסייה בת 120 אלף איש בלבד, ומאז 1948 הוא נהנה מזכויות שאין לחבלי ארץ אחרים בארץ המגף. ההשפעה הצרפתית ניכרת גם היום, הן בשפה, הן בהיצמדות לקוד האזרחי השורר מעבר לגבול והן בהתנהגות של חלק מן המקומיים. אבא של שלי אומר שלא כולם שופעים חום איטלקי, אך למרבית השמחה המשפחה פגשה גם איטלקים רבים, שהקרינו חום ודאגה על בת המצווה ומלוויה.
סביב העיר אאוסטה פזורים כפרים ששימרו את מסורתם, עם כנסיות גותיות שבדרך כלל צמוד אליהן מוזיאון צנוע, עיירות שטרם נכבשו בידי קבלנים ועשרות טירות ציוריות. כל אלה ממוקמים על רקע עמקים מסבירי פנים ובצל פסגותיהם המושלגות של הרי האלפים. למרות היותו מוקף הרים ומבודד לכאורה, היה העמק דרך מעבר ראשית בין צפון לדרום. האיש הנודע ביותר בחציית ההרים דרך העמק הוא חניבעל, במאה השלישית לפני הספירה. עולי רגל לרומא חצו אותו במשך מאות שנים, וגם נפוליאון עבר שם בדרכו לניצחון בקרב מרנגו. כיום חולפים דרכו על האוטוסטרדה, כדי לחדור אל תוך האלפים במנהרות מון בלאן וסנט ברנרד, בדרך המקשרת בין איטליה לשכנותיה.
בני רומא הגיעו אל העיר אאוסטה בשנת 25 לפני הספירה, בכובשם את העמק מידי הגאלים. שרידי המבנים שנבנו לכבוד הקיסר אוגוסטוס באותה תקופה נותרו על כנם עד היום. הם כוללים את גשר הכניסה לעיר, חומה, שער ניצחון (קשת אוגוסטוס), תאטרון, אמפיתאטרון ופורום, בקרבת כיכר השוק של ימינו. בני העיר מכנים את העיר "רומא של האלפים". בימי הביניים נוספו ביצורים לחומה הרומאית. עוד יצירה של המילניום השני היא מקבץ של מבני כנסייה עם קלויסטר (אכסדרה) מרשים. בעוד ההורים מבקשים לסייר בעוד טירה, שלי התעניינה במיוחד בשלג. היא צילמה אותו, דרכה בו להנאתה, ויצרה ממנו תחמושת ליידוי בבני המשפחה.
המונטה ביאנקו הוא הגבוה בהרי אירופה (4,810 מטר) ואחרי שכבשה כבר את המירון והחרמון לא נותר לשלי אלא להעפיל לאחת מפסגות ההר הלבן. הדרך מאאוסטה לרכבל שמוליך אל ההר עוברת דרך העיירה קורמייר (Courmayeur). יודעי דבר אומרים שהיא יפה בכל עונות השנה. תחנת המוצא היא בלהופאלו, כשישה קילומטרים מן העיירה. לרכבל שלושה שלבים, ובחורף מעפילים אל התחנה הראשונה, בקרבת הגבול, במשך כ-20 דקות. בקיץ, לעומת זאת, אפשר לחצות בקרונית הרכבל את הגבול לצרפת ולהגיע עד עיירת הסקי שאו מוני. הנסיעה הזאת אורכת יותר משעה. אין הכרח בכל המסע, הנוף מדהים גם בצד האיטלקי של ההר, בגובה 3,482 מטר.
"שמים למעלה, ושמים מתחת",התלהבה אלה, אחותה של שלי. השמים משחקים תפקיד כאשר רוצים לגלוש, ודני, בעליו של המלון המשפחתי שבצל קורתו התארחו, טרח והגיש תחזית מזג אוויר יומית למען הגולשים הטירונים. הוא המליץ להתחיל את הרפתקת הסקי של בני התשחורת באתר צנוע, עם אווירה חברותית, שמתמחה ב"מתחילים".
האתר ממוקם ברהם דה נוטרה דאם (Dame de Rhemes Notre) בעמק רהם, אחד מן העמקים המפלחים את הרי האלפים מצפון לדרום, וכולם מהווים חלק מהפארק הלאומי גראן פרדיזו. זהו פארק ותיק ושמו מעיד על מעמדו: גן עדן גדול. כבר
עז ההרים או היעל היא החיה השמורה המפארת את הפארק והיא אינה חוששת להציץ בגולשים. שלי ואלה דיווחו על מפגשים מרגשים עם בעל החיים הנאה הזה. כשהמשפחה הגיעה לאתר הסקי, היא מצאה, כמובטח, מקום צנוע, אינטימי ומספק. ההדרכה הייתה מעולה ושופעת יחס אישי, וכבר ביום השני לשהותם שם, העפילו המתקדמים שבתלמידים בעזרת מעליות כפתור ("המעצבנות") למשטח הגלישה האמיתי. היתרון במקום הזה, הממוקם על גבול הגראן פרדיזו, מצוי בכך שלא היה צריך להמתין בתורים למעליות, ובחנות להשכרת ציוד שמרו להם על המגלשיים והנעליים גם למחרת, והכי חשוב: אבא ואמא יכלו ללגום שוקו ובירה ללא דאגה. בעניין אחד התאכזבו בני המשפחה. ההיצע במסעדות לא היה מגוון דיו. "כמה פעמים אפשר לאכול פיצה או סנדוויץ' עם נקניק או גבינה?". אולי בפעם הבאה יזכרו שיש לדלג על הריסטורנטה פיצרייה ויתמקדו בטרטוריות או בביסטרו.
מחלון חדרה שבמלון "שאטו" ראתה שלי מדי בוקר את טירת סנט פייר (Castello di Saint Pierre) על ארבעת צריחיה העגולים, שהוצבו בראש המגדל המרכזי וצולמו בידי דיירי חדר הילדים אינספור פעמים. טירה זאת היא העתיקה מכולן בעמק. היא נבנתה במאה ה-11. המראה הנוכחי הוענק לה בידי בעליה במאה ה-19, ומאז שהועברה לבעלות הרשות המקומית מארחת הטירה את מוזיאון הטבע והמדע האזורי. הקסטלו משקיף על העיירה ממרום הצוק הסלעי שעליו הוקמה ולמרגלותיו מצויות הכנסייה, הכיכר ומגדל הפעמון, שניגונו בשעת בוקר ובשעת ערב הנעים לנוכחים את שהותם. "זה נשמע כמו 'יונתן הקטן' אבל מזויף, אפיינה אלה את המנגינה.
גם טירת סארה (Castello di Sarre), ששימשה כמעון הרוזנים לבית סבוי, נשקפת מחלון המלון. מכל הטירות שראו, זאת הייתה האחת שמילטה מפיה של שלי קריאת התפעלות. "ריהוט מגולף מקומי, ציורי קיר והמדריך המקסים" היו הנימוקים לצל"ש. ג'ורג'יו הסביר באנגלית, הצליח לומר "שלום" בעברית, ובעיקר ידע לשעשע את מאזיניו בסיפורי עלילות האצילים שהתגוררו בטירה. מיטת האפיריון עצומת הממדים הותירה רושם בלב העלמות, שבוודאי קראו סיפור או שניים על הנסיכה הממתינה לשובו של אבירה המנצח משדה הקרב.
לטירה הזאת חשיבות מסוימת בהיסטוריה של איטליה, כאשר בן שושלת סבוי, ויטוריו עמנואל השני, הוכתר ב-1861 למלכה הראשון של איטליה שאוחדה סופית עשר שנים מאוחר יותר, כשרומא הוכרזה כבירתה. הטירות שליד העיירה סנט פייר הן רק שתיים מכ-70 טירות שנבנו בעמק אאוסטה בימי הביניים. כנראה שכל אביר בעל נחלה בנה טירה לו ולבני משפחתו, כדי להעצים את מעמדו ולהגן על רכושו. המוכרת מכולן היא טירת די פניס (Castello di Fenis), הממוקמת קילומטרים אחדים ממזרח לאאוסטה (מדרך המלך פונים ל-SR13). הטירה נבנתה במאה ה-13 והיא שוקמה בימי השלטון הפשיסטי של מוסולוני.
אך טבעי שבמקום שאחד מאוצרות הטבע שלו הוא העץ, יתפתחו אמנים היוצרים בחומר הגלם הצומח בטבע. אמנות הפיסול בעץ היא מן האמנויות האופייניות לאזור. כלי בית, צעצועים, רהיטים הם באגף של התוצרת השימושית יותר. מוצר העץ המפורסם ביותר הוא הגרולה (Grolla). זהו קנקן יין רחב ונמוך, עשוי עץ ומעוטר סביב. בראשו מכסה. סביב לקנקן פתחי יניקה אחדים, לשימושם של הלוגמים. כיום נוהגים להכין בקנקן קפה אאוסטה. המרשם כולל קפה, גראפה וסוכר טבול בברנדי, שאותו מציתים בטרם לגימה. שתיית הקפה של אאוסטה מספל הגרולה מסמלת ידידות, משהו כמו מקטרת השלום. ברוח זאת הכין בעל הבר במלון "שאטו" קנקן קפה אלכוהולי לאורחים מישראל. הקנקן עבר מפה לפה והפיק חיוכים ענקיים. לצער הכל, עדיין אין מספיק שלום וידידות במקומותינו. שלי ומשפחתה הביאו לישראל קנקן גרולה בתקווה שהשלום יתקרב קצת. ועד אז, אפשר להשתמש בגרולה כתיבת תכשיטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם