כזה קטן: העקבים הנמוכים חוזרים לתמונה
אחרי שגעת עקבי הפלטפורמה הגבוהים עד גיחוך, שהופיעו בתצוגתו האחרונה של אלכסנדר מקווין, חוזרים העקבים הקטנים לקדמת המסלול. גם מעצבי העל כבר לא מתביישים בהם
בני הזוג, שלמדו ברויאל אקדמי באנטוורפן, הקימו בשנת 1997 את הלייבל אי.אף ואנדרוורסט, שזכה במהירות להכרה ולהצלחה עסקית. אחרי שהשיקו את הקולקציה השנייה שלהם זכו בני הזוג בפרס “המעצב הצעיר”, שהוענק להם בשבוע האופנה בפריז, בין השאר הודות לעובדה שהבגדים שלהם משדרים נשיות סקסית ובטוחה שמשלבת קוליות ואינטלקט.
הליין החדש של הצמד שנקרא “חבר” יימכר במהדורה מוגבלת ומוזלת יחסית בחנות גרילה שהשניים שכרו באנטוורפן. הפריטים בחנות יימכרו עד 31 במרץ השנה והחנות צפויה להיסגר ב־1 באפריל. ולא, זאת לא מתיחה. ההחלטה להשיק ליין במחירים נוחים יותר נבעה מהפידבק שקיבל צמד המעצבים משלל חבריו. הקולקציה החדשה עשויה מבדי ג’רזי, שמחירם זול יותר בהשוואה לעלות הבדים שמשמשים בדרך כלל לקולקציית “רדי טו וור”.
בראיון עיתונאי סיפרו המעצבים: “עיצבנו את הבגדים והזמנו את חברינו כדי לבדוק את הבדים, הפרופורציות והצווארונים. התוצאה היא לוק אנדרוגני נוח ונעים למגע. הקולקציה הזו מהווה מלתחה שלמה והיא כוללת מכנסיים, ז’קטים, חולצות ושמלות”.
במקרה שאתם לא מגיעים לאנטוורפן עד תחילת אפריל, הסירו דאגה מלבכם. הליין המיוחד של צמד המעצבים ישווק באירופה ובארצות הברית כחלק מקולקציית חורף 2010־2011.
ליידי גאגא מופיעה באחד הקליפים שלה עם נעלי ארמדילו שעיצב אלכסנדר מקווין (שהתאבד באחרונה), בעלות עקב שגובהו למעלה מעשרים סנטימטר. המילה נוחות לא נכללה עד לאחרונה בלקסיקון של מעצבי הנעליים, שהעדיפו את הלוק הנוצץ, אולם באחרונה חל שינוי במגמה.
לא מעט מעצבים מתחשבים יציגו בקולקלציית אביב־קיץ את ה”קיטן הילס”, עקבים קטנטנים, 2.5 סנטימטר לכל היותר, ששייכים לקונספט רחב יותר שנקרא “שיק פרקטי”. הטרנד החדש, שמושפע בין השאר מהמיתון העולמי, גורס שהגיע הזמן ללבוש פריטים פרקטיים שמתאימים ללבישה רב תכליתית, גם בחיי היום יום. נוחות, מי היה מאמין, היא כבר לא מילה גסה.
הקיטן הילס ננעלות כבר
המעצב ג’יילס דיקון הרהיב עוז והציג בקולקציית הקיץ שלו נעלי סירה עם קיטן הילס, שמציעות שיק קוקטי כשמצרפים אותן לשמלה או לחצאית מעבר לקו הברך. הדוגמנית שפתחה את התצוגה של דיקון היא לא אחרת מאשר דפני גינס, שנוהגת להתהלך על נעליים שמזכירות גורדי שחקים.
בתחילה הרעיון נשמע מופרך, לאור העובדה שטרנינגים מחמיאים רק לדוגמניות בעלות רגליים ארוכות במיוחד, אבל ההתעקשות של וונג התגלתה כמהלך שיווקי מוצלח במיוחד. קולקציית הריזורט של המעצב, זו שבין החורף לקיץ, משופעת בטרנינגים שאותם יש ללבוש עם עקבים.
הרעיון של וונג אמנם פשוט וגאוני, אבל הוא לא הראשון שגילה את הנישה הזו. המעצבת הפריזאית איזבל מארה ממציאה את מכנסי הטרנינג מחדש בכל קולקציה, כבר למעלה מעשור, אולם עד כה היא התקשתה לפרוץ מבחינה מסחרית.
מעצב נוסף שקיבל השראה מהטרנינג הוא סטפאנו פילאטי מבית איב סן לורן, שהפך את הטרנינג לסימן ההיכר שלו בשנים האחרונות. במקביל לשינויים שהוא מבצע בגזרה, באורך ובנפח, פילאטי עצמו לובש מכנסיים מהודרים שגזורים מבד פוטר.
רגע לפני שאתן רצות להתאבזר בטרנינג, חשוב מאוד לזכור לבחור במכנסיים בעלי גזרה נמוכה, מתחת לקו המותן. כלל נוסף הוא ללבוש את המכנסיים יחד עם נעלי עקב גבוה.
סיאטל הפכה בתחילת שנות התשעים למקום הנכון להיות בו ובאוויר שלה היה ריח נעורים. מוזיקת הגראנג’, שהציעה למאזיניה דיסטורשן מחוספס ורישול מכוון, הפכה לתופעה כלל עולמית שהשפיעה על התרבות והאופנה. הכוכב הבלתי מעורער של הסצנה והתקופה היה קורט קוביין, הסולן והגיטריסט של להקת נירוונה, שלא הצליח להתמודד עם ההצלחה ושם קץ לחייו באפריל 1994.
קוביין אמנם מת, אבל הגראנג’ עדיין חי ובעיקר בועט. באחרונה התפרסם הספר “גראנג’” (Grunge), שעל הכריכה שלו ניתן למצוא תמונה של קוביין המהורהר. האחראים לספר הם הצלם מייקל לאבין, ששימש כצלם של הלייבל סאב פופ ותיעד את הנפשות הפועלות בזמן אמת. לטקסט אחראי תורסטון מור, מנהיג להקת סוניק יות’, שלא מעט צילומים שלו ושל להקתו מופיעים בספר.
דמויות מפתח נוספות ורלוונטיות ששואבות השראה מהגראנג' כוללות את מרק ג’ייקובס, קלואי סביני, אליס דלאל וקורטני לאב, אלמנתו של קוביין ואם בתו פרנסס. בספר מופיעים צילומים אינטימיים של קוביין ולאב וכן תיעוד של הלהקות סמשינג פאמפקינס, דינוזאור ג’וניור, פוסי גאלור ומאדהאני.
הטקסט של מור מציע ניתוח מסקרן ומעמיק של תרבות הגראנג’ שצמחה ברחובות, הפכה לנחלת ההמונים והתרסקה ברעש מהדהד. המורשת האופנתית של הגראנג’ כוללת מגוון פריטים שלא איבדו מהרלוונטיות שלהם, לרבות ג’ינסים גזורים מתחת לברך, מעילי טרנץ’ צבאיים, צעיפים בהדפס טארטן סקוטי, מגפי מדבר, אולסטאר מרופטות, סוודרים וקרדיגנים שכובסו יתר על המידה.
קריירת הצילום של דבורה טורבוויל (Deborah Turbeville) נולדה בעקבות סכסוך עם העורכים שלה. בגיל 20 היתה טורבויל הדוגמנית של המעצבת האמריקאית הנודעת קלייר מק’קארדל ובהמשך היא הפכה לעורכת במגזין הרפרס באזאר. במגזין לא היו מרוצים מהחירות שטורבויל נטלה לעצמה, פיטרו אותה וכך למעשה התחילה קריירת הצילום שלה.
המפוטרת הטרייה מצאה את עצמה בסדנת של הצלם הדגול ריצ’ארד אבדון, שהאמין בכישרון שלה. בשנת 1975 פירסמה טורבויל במגזין ווג צילום שתיעד נשים צעירות במרחצאות בניו יורק. הצילום נחשב לשערורייתי אולם בפרספקטיבה של זמן הוא נחשב לפורץ דרך, בגלל האינטימיות ששידר והדרך שבה הוצגה בו מיניות נשית.
פרספקטיבה היא אכן מילת המפתח. בימים אלה מתפרסם ספר שמתעד את צילומיה של טורבוויל בשנים 1974־1997, במקביל לתערוכה שנפתחת בוופינג פרוג’קט גלרי בלונדון. תהליך העבודה על הספר ארך לא פחות מארבע שנים וחצי והתוצאה הסופית מרשימה ובלתי שגרתית. חלק מהצילומים בספר נקרעו במתכוון לאחר שהודפסו, חלקם נשרטו ואחרים כוסו במאסקינג טייפ.
בראיון עיתונאי דיברה טורבויל על הצילומים שלה וסיפרה שהם “מנציחים מצב רוח. יש הרבה חוסר בהירות לגבי העבודות שלי והדרך שבה אנשים רואים את הצילומים. אנשים שלא אוהבים אותם אומרים שהם נראים כאילו יצאו ממגזין לפני 100 שנים. למעשה הם מדברים על העבר, ההווה והעתיד של כל אחד”. טורבויל הוסיפה כי היא “מעדיפה לא להיות מוגדרת. זה אופייני לדרך המחשבה שלי וליצירת העבודה, להעדיף עבודה בתהליך, נרטיב עם סוף פתוח, מאשר גרסה מושלמת”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם