ילדות חוץ: טובהל'ה ורוני בר על המעבר האופנתי לעיר

לרגל חגיגות ה-100 לקיבוץ העברי הראשון, הפגשנו את מעצבות האופנה והקיבוצניקיות לשעבר טובה'לה חסין ורוני בר לשיחה על ילדות סוציאליסטית, לינה משותפת והמעבר לשיק אורבאני

איתי יעקב | 26/2/2010 8:31

"הבשורה שנשאנו בלבנו לא לבשה מחלצות. היא יצאה בטלאים קרועים, בלואים. קולותינו והליכתנו לא נתברכו בהרמוניה. פרקנו מעלינו לבושים, פרקנו נימוסים, פרקנו עולמות - לא תמיד בהבחנה מרובה" (החלוץ ברל כצנלסון, מראשי ההוגים של הציונות הסוציאליסטית)

על אדמות הכפר הערבי אום ג'ני, בקצהו הדרומי של אגם כנרת, נוסד לפני מאה שנה "דגניה א'" - הקיבוץ הראשון בארץ ישראל. תריסר החלוצים חברי העיר רומני שבאוקראינה, בהנהגתו של יוסף בוסל, עלתה אל האדמה הרכה בכ"ה תשרי תרע"א (28 באוקטובר 1910), והיוותה מאז אב טיפוס לדגם ההתיישבות הייחודי. "ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים, על אדמת הלאום", כתבו החברים, "יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים - קומונה"!. החזון, האידיאולוגיה והערכים של התנועה הקיבוצית, פינו מאז את מקומם לחברה קפיטליסטית ומופרטת, ולהתפוררות רעיון החברה השיתופית. כך גם מדיו הייצוגיים של חבר המשק: בגדי החאקי, גופיית הפועלים הכחולה וחולצת השבת הלבנה, התחלפו בסגנון לבוש אינדיבידואלי ונהירה אחר רשתות האופנה המסחריות.

מה לקיבוצניקיות ולעיצוב אופנה ראוותני? טובה'לה חסין ורוני בר צילום: אריק סולטן

"שתינו ברחנו מהקיבוץ ושתינו מתגעגעות אליו", אומרת חסין, שעזבה את קיבוץ משמרות בגיל 20 לטובת התשוקה להיות עירונית". ובר מוסיפה: "כבר באמצע י"ב התחלתי להיעלם לתקופות של חצי שנה, אבל תמיד חזרתי לקיבוץ, עד שבגיל 25 עזבתי סופית".

חסין: "משמרות היה קיבוץ מכוער: קוצים בכל מקום, דשאים שכולם דורכים עליהם, מסיבות פרועות, ילדי חוץ. היינו המשק הכי זרוק בתנועה הקיבוצית, עד שהגעתי לעין החורש לאחר שפגשתי את בעלי. עד היום אני אומרת שהמשק שם כל כך יפה, אבל אין בו נשמה".

בר: "מה שהטריף אותי בקיבוץ, זה שאתה חי כשסביבך 800 אנשים, אבל בסוף אתה חוזר הביתה לבד ויודע שכלום לא קורה מסביב. וזה ההבדל הגדול

בין הקיבוץ לתל אביב: גם פה אני חוזרת הביתה בסוף היום, אבל גם אם אני לבד, אני יודעת שקורה משהו בחוץ. תמיד יהיה לאן ללכת".

חסין: "הגדולה של העיר היא שבכל פעם שלא מדברים איתי, אני עוברת מקום. זה נורא נוח. בקיבוץ היו עושים איתי מלא ברוגז, ובסוף הייתי נשארת לבד".

- אתן מעלות טענות על בדידות וניכור, שמזוהים בעיקר עם המטרופולין הגדול.

בר: "אכזב אותי לגלות שתל אביב הפכה להיות קיבוץ שני. בסופו של דבר אתה מכיר לא מעט אנשים ברחוב".

חסין: "אני עוד לא מיציתי את ההיכרות שלי עם העיר. אני אוהבת את העובדה שאני מציצה מהחלון, רואה את המרפסות המעוטרות של הבתים הישנים ומרגישה בפירנצה. אבל הדבר החשוב ביותר שהעיר העניקה לי זה עצמאות".

"שכב בני, שכב במנוחה אל נא תבכה מרה על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע מיילל בחוץ התן ונושבת רוח שם. . . אך אתה, בני הקטן, נומה שכב וישן" (שכב בני, מילים: עמנואל הרוסי)

''בתחילת הדרך הייתי מושפעת מאוד מהחיים בקיבוץ. בשנה השנייה ללימודים, אחד המורים שאל אותי אם אני מכירה את מרטין מרג'יאלה. לא היה לי מושג על מי הוא מדבר, אבל הסבירו לי שעיצבתי בסגנון המינימליסטי שלו. זה כנראה בכלל לא קשור לחשיפה למעצבים, אלא לתפיסה של צניעות שהקיבוץ משפיע עליה''. רוני בר צילום: אריק סולטן

"הלינה המשותפת זה הדבר הכי טוב שקרה לעולם הדמיון שלי", אומרת טובהל'ה על סידורי הלינה שהופעלו בקיבוצים עד למחצית שנות ה-80. "הייתי צריכה להתגבר על הפחדים ועל החרדות מיללות התנים בחוץ, אז הייתי בורחת למחוזות אחרים".

בר: "אצלי זה רק השאיר פחדים. היינו פוגשים את ההורים משעה ארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב ולא ממש גדלתי איתם, אז כאימא צעירה לא היה לי מושג כיצד לגדל את הילדים שלי".

חסין: "יש בהחלט חוסר ידיעה. לא התחנכתי בבית וגם לא קיבלתי יותר מדי אהבה. למזלי, כל היחס שלי לילדים הגיע עם פתיחת הבוטיק שלי בגיל 40. זה עשה לי סוויץ', כי כשאתה עושה משהו שאתה אוהב כל כך, זה משנה אותך כבן אדם. כל האימהות שלי הייתי מבולבלת ורק עם פתיחת החנות התמלאתי מחדש".

"עורו, אחיי, אל תנומו לעבודתכם אנא קומו! יה חי לי, לי הה עמלי! " ( שיר העבודה, מילים: נח שפירא)

"יש משפט שתרצה אריאל משתמשת בו: "מצאת החמה ועד צאת הנשמה", מתארת חסין את מוסר העבודה שלה, אותו היא מקשרת לילדותה בקיבוץ. "גם אצלי יש מוסר עבודה גבוה", מעידה בר, שקולקציות הקז'ואל עליהן היא אמונה מאז סיימה את לימודיה ב"אסכולה" בשנת 1999 מרפרפות לאופנת הקיבוץ המינימליסטית. "בתחילת הדרך הייתי מושפעת מאוד מהחיים בקיבוץ. בשנה השנייה ללימודים, אחד המורים שאל אותי אם אני מכירה את מרטין מרג'יאלה. לא היה לי מושג על מי הוא מדבר, אבל הסבירו לי שעיצבתי בסגנון המינימליסטי שלו. זה כנראה בכלל לא קשור לחשיפה למעצבים, אלא לתפיסה של צניעות שהקיבוץ משפיע עליה".

הפלאנל המשובץ מהקיבוץ מציץ לפעמים. טובהל'ה צילום: יחסי ציבור

חסין: "אנחנו שתינו לא מעצבות פרובוקטיביות".

בר: "את מאוד פרובוקטיבית".

חסין : "אני פרובוקטיבית בהפוך על הפוך. במקום לחשוף את השדיים, הבד יהיה שקוף. אצל שתינו יש ענווה בבגדים. בקיבוץ היה סוג של יושר. הבדים תמיד היו עשויים כותנה ואני, שהייתי ילדה פנטזיונרית, הייתי לוקחת את הבגדים שלי ממחסן התלבושות. בגיל שמונה קיבלתי מעיל קאמל עם צווארון, על התווית היה כתוב השם "אוהלה הלוי", שמאוחר יותר נישאה לשייקה אופיר. לא הסכמתי ללבוש אותו ומאז אני גם שונאת צבע קאמל. בניגוד לרוני, שיש בה את הנאיביות של הקיבוץ, אני נולדתי ממזרתה. אם היינו מקבלים חולצות פלנל משובצות עם צווארונים מעומלנים, הייתי רצה למתפרה ומבקשת שיורידו לי את הצווארון, כדי שהחולצה תהיה רכה. עד היום החולצות הכי יפות בעיניי הן הפלנל המשובץ".

בר: "אצלי עד היום יש בחנות חולצות פלנל".

חסין: "אבל זה לא רוחי. בגלל זה אני עושה בגדי ערב".

בר: "לכן המאבק שלי כמעצבת קז'ואל הוא גדול משלך. מצד שני, אני לא רוצה לגדול. ככל שעוברות השנים אני מבינה שכמה שאשאר קטנה, ככה יהיה לי טוב. זה מרגיש לי כמו לשבת בבית קפה שלי".

חסין: "זארה" ו-H&M כבשו אותנו, אבל הם גם גרמו לזה שלבוטיק הקטן יש מקום. אני תמיד אומרת לנעמה (חסין, מעצבת אופנה, א"י) בתי, שמפחדת כמוך - תילחמי! תעשי את אותם הדברים, אבל תשקיעי בבד. זה שם המשחק. אם הסקיני ג'ינס יהיה עשוי משי או ניילון, זה יהיה הרבה יותר נעים. להעתיק היום זו לא מילה גסה, אבל החוכמה היא למצוא ממי להעתיק. בגלל זה יש כל כך הרבה כאוס בעולם האופנה. בישראל זה הכי בולט, מתי מעט הם יוצאי דופן, אז אין ממי להעתיק. אלכסנדר מקווין לא מת סתם. מתה תקופה. אני לא יודעת ממה הוא מת, אבל אני בטוחה שגם מעוגמת נפש. אנחנו עם עובד אלילים רוני, תדעי לך".

מינימליזם, צניעות בחומרים. רוני בר צילום: יחסי ציבור

עולם האידיאלים הסוציאליסטי שעל ברכיו התחנכו השתיים, עם ערכים של הסתפקות במועט, ענווה ומינימליזם, הוא אנטיתזה בוטה לבחירתן לעסוק בתעשיית האופנה, נציגת הקפיטליזם החזירי במלוא הדרו. "זה בהחלט קונפליקט מורכב", מודה בר ומציינת כי לכן היא מעדיפה להיקרא מעצבת בגדים ולא מעצבת אופנה. "לקח לי שנים להודות שזה מה שאני עושה ושזה בסדר. היום אני מסתכלת על זה לא כעל פרנסה, אלא ממקום של ליצור טעם טוב ותשוקה מאוד גדולה לאופנה".

חסין : "אצלי התשוקה מגיעה מהפרנסה. החנות שלי היא הפרנסה, ההנאה והביטחון שלי. ההערכה לבן אדם היא הקופה, ומשמח אותי שאני מצליחה למכור בזמן שאני נלחמת על חיי כל דקה. רוני, באהבה גדולה אני אומרת לך, את חייבת להתחיל לחשוב איך את מפתחת את הקו שלך. את כבר עשר שנים עובדת, לא?"

בר: "כן, התחלתי יחד עם יוסף. שנינו חוגגים השנה עשור".

חסין: "אני במקומו לא הייתי ממהרת לחגוג. ליוסף קרה הדבר הכי נורא למעצב. הוא הלך כמו כוכב שביט ולצדו קמים כל היום כוכבים חדשים: תום סלמה, ויקטור בלאיש, כולם אוכלים אותו".

בר: "עשיתי קולקציה עם ויקטור".

חסין : "הוא נראה אדם מאוד מוכשר, אבל חרא של בן אדם. אני לא מפחדת מצהוב. אני מגעילה והוא מגעיל ושנינו מסיבות אחרות: אני מרגשי נחיתות, הוא מאגו נפוח".

בר: "איך הוא קשור אלייך?"

חסין: "מאמי'לה, גם מירה צבילינגר וגדעון אוברזון קשורים אליי. כולם קשורים אליי. כל אחד לוקח נתח, והמלחמה שלי היא שייקחו ממני כמה שפחות. ומי שנלחם באופן נחרץ ומאמין באמת בטוב טעם ושהוא עושה את הטוב ביותר - מצליח. היום אין כוכב בעולם האופנה בישראל. הדף פתוח לכולם. המון ייפלו בדרך, חלקם כבר נפלו. היום לשרוד זה הדבר החשוב ביותר".