על הקטן של שיווה: חג האהבה ההודי
הפאלוס האינסופי של שיווה יעמוד הלילה במרכז חג האהבה ההודי. אורי יריב עם טוויסט מפתיע על ולטיינז דיי ועם תשובה לשאלה למה, מכל איברי הגוף, נבחר דווקא הפאלוס כדי לסמל את הכוח העליון
החג מתחיל עוד לפני הזריחה, אז משכימים המאמינים לקום ולטבול בנהר לצורכי היטהרות. לאחר מכן הם נוהרים, כמו שהודים יודעים לנהור, אל המקדש הקרוב של שיווא. שם מתקיימים טקסי הערצה לשיווא לינגאם, פסל שחור המסמל את איבר המין של שיווא הנמצא בתוך איבר המין הנשי. אכן, הפאלוס של שיווא עומד זקוף בתוך שפתיי איבר המין הנשי המכילות אותו; הוא מפרה אותן, אבל גם נולד מתוכן. זהו סמל המתאר את האיחוד העילאי בין הגברי לנשי.
את השיווא לינגאם רוחצים המאמינים בשישה נוזלים שונים, הנושאים ברכות מיוחדות. רחיצת הפאלוס הקדוש בדבש מעניקה את כוח הדיבור המתוק; החמאה המזוקקת מעניקה ברכה לניצחון; הסוכר לשמחה; החלב לטוהר ולאדיקות דתית; יוגורט לשפע ולפוריות; מים להיטהרות. העניים שופכים בעיקר מים, ומי שיכול להרשות לעצמו יותר מבצע את הטקס עם כל סוגי המנחות.
הנשים הנשואות מתפללות לשיווא שישמור על בעליהן, והרווקות מתפללות שיהיה להן בעל כמו שיווא, הנחשב לגבר המושלם. מעניין לראות נשים בחברה שמרנית כל כך מחבקות ומנשקות פסל של איבר מין גברי. הטקסים מקורם בתקופה בה הייתה בהודו השקפה חופשית יותר באשר לטבע המקודש של המיניות.
מנהג נוסף שהשתמר מאז הוא קיום הטקסים המרכזיים לשיווא בלילה דווקא. שיווא מזוהה עם הלילה מכיוון שהוא מסמל את ההיבט הטרנסנדנטי של האלוהות. בפנימיותו אין לשיווא צורה או צבע, ואין מחשבה שיכולה לגעת בו או להגדיר אותו. לכן מסייעים המסתורין והשקט של הלילה להתקרב אליו.
הלילה בחודש שמוקדש לשיווא הוא זה שבו הירח חסר ביותר. דווקא היעדרו מגלה את האל. הירח מסמל בהודו את המיינד, את תנועות המחשבות והרגשות, וככל שהשפעת הירח מתחזקת כך מתחזק גם המיינד והתנודות הנפשיות. היעדר הירח משקיט את המיינד, מפחית את תנועות המחשבה והנפש ומביא שלווה המאפשרת לגלות במדיטציה את המציאות שמעבר למחשבה, היא שער הכניסה לשיווא.
סיפורו של הלילה הזה התחיל מזמן, כאשר האל הבורא בראמה והאל האחראי על שמירת הסדר וישנו, התווכחו מי מביניהם חזק יותר. הוויכוח נהפך לקטטה, שהרעידה את היקום כולו. הזעזוע היה רב עד כדי שהאלים קראו לשיווא שיציל את המצב. ואמנם, הוא הגיע בצורת פאלוס עצום ממדים, עשוי מאש, והופיע כך מול וישנו ובראמה כדי לאתגר את הזוג המתקוטט למצוא את הממדים של פאלוס האש.
וישנו ובראמה מיהרו לחפש את קצוות הפאלוס, ובכך להוכיח את עליונותם זה על זה. בראמה לבש צורה של ברבור, והחל לעלות ולחפש את הקצה העליון של הפאלוס. לעומתו, וישנו לבש צורה של חזיר בר וירד אל מעמקי האדמה כדי לחפש את קצהו התחתון.
אלפי קילומטרים לאורך הפאלוס הם חיפשו, כל אחד בכיוונו. בשלב מסוים ראה בראמה, שהיה כבר עייף ותשוש, פרח לבן הנקרא קיטקי. הוא שידל אותו לשקר ולומר לווישנו שהוא צמח בפסגת הפאלוס הקוסמי של שיווא, ושבארמה הצליח לעלות
בשלב זה נפתח עמוד האש במרכז הפאלוס, ושיווא הופיע במלוא הדרו. בארמה ווישנו חשו את עליונותו של שיווא והשתחוו בפניו. שיווא הסביר להם ששניהם נוצרו מתוכו, ושהם נפרדו על מנת לבצע שלושה תפקידים שמימיים שונים: בריאה, שימור והרס.
עם שוך המאבק שיבח שיווא את וישנו על כנותו משהודה בכך שהפאלוס של שיווא הוא למעשה אינסופי, ואמר לו שמעתה הוא יזכה לאותה הערצה ולאותו פולחן כמו אלה ששיווא זוכה להם. ואכן, היום בהודו שווה ההערצה לווישנו, שהתגלה גם כראמה וקרישנה, שווה בערך להערצה שקיימת לשיווא. מנגד, כעס שיווא על בראמה הבורא, ששיקר ואמר שמצא את קצה הפאלוס והכריז ברמאות שהפאלוס של שיווא הוא דבר מה סופי ומוגדר. שיווא ציווה שלא יהיה פולחן והערצה לבראמה, ואכן בהודו ישנם מעט מאוד מקדשים ומעט מאוד מאמינים שמקדישים את חייהם לבראמה.
שיווא מגלה שלא כוח הבריאה הוא העליון וגם לא כוח השימור. קרקע הבריאה, שמתוכה נובע הכול ואליה הכול נסוג, היא המציאות העליונה. שיווא מסמל את המציאות העליונה הזו, ומתואר כמודעות הקוסמית שבתוכה מתרחש הכול. אם תרצו, שיווא הוא החולם של כל היקום, וכפי שבחלום הלילה כל אחד מאיתנו יוצר עולם שנמצא בעצם רק בתודעתו, כך היקום כולו קיים אך רק במחשבותיו של שיווא.
בחלום של שיווא, אותו אנחנו חיים, נדמה שישנם אנשים שונים וסביבה שונה שעמם אנחנו באים במגע, אבל למעשה כל האנשים וכל הדברים שמופיעים בחלום הם אך ורק מחשבותיו של החולם.
באותו אופן מתארת הקוסמולוגיה ההודית שכל הצורות, כל השמות וכל היצורים החיים קיימים אך ורק בתוך מחשבותיו, בתוך תודעתו של אלוהים, אותו הם מכנים שיווא. שיווא מסביר לבראמה ולווישנו שאל להם לריב כי יש להם מקור משותף, הלוא הוא הוא עצמו. גם הכוח שבורא את היקום וגם זה המשמר אותו, אינם קיימים בדרך עצמאית אלא רק בתוך תודעתו, בתוך חלומו של שיווא.
כשבראמה, הבורא, מצהיר שהוא מצא את קצה הפאלוס, הוא בעצם מצהיר שיש לעולם התחלה. שקיים בורא שברגע מסיום התחיל את אקט היצירה ומאז יש עולם. שיווא מסביר לבראמה ולכל מי שסבור שיש לעולם התחלה, שלמעשה אין התחלה לעולם וגם אין לו סוף. הוא מציג את צורתו הנצחית האינסופית ואומר: אם יש התחלה או סוף, נראה אתכם מוצאים אותם. וישנו נעשה מפוקח ומבין את האינסוף, ולכן שיווא מברך אותו, בראמה הבורא מתכחש לאינסוף ועל כך הוא נענש.
גורם אחר שמעורר פליאה, הוא למה זובחים המאמינים דווקא לאיבר המין שלו של שיווא, ולמה הוא בחר מלכתחילה להביע את עצמו דווקא כפאלוס. למה לא, למשל, כאוזן ענקית מאש, או כטחול אינסופי? למה מכל איברי הגוף נבחר דווקא הפאלוס כדי לסמל את הכוח העליון? הפאלוס, אם כך, נבחר לייצג את האלוהי כי הרבייה היא סמל של כוח היצירה, של כוח הבריאה. על פי הקוסמולוגיה ההודית, כשם שבני אדם ובעלי חיים נוצרים כתוצאה מאיחוד מיני בין הזכרי לנקבי, כך בצורה אנלוגית היקום כולו נוצר שוב ושוב כתוצאה מתוך משחק ואיחוד אהבה שנעשה ברמת המקרו.
זאת אומרת ששיווא, הכוח הגברי המקרוקוסמי, משחק ומתאחד עם שאקטי, שהיא הכוח הנשי המקרוקוסמי, ומתוך משחק זה היקום כולו נוצר ומתוחזק. הרעיון החשוב בהינודואיזם הוא שלמרות שיש לעולם "מקור" אחד, מקור זה מתחלק למעשה לשניים: לגבר ואישה, שיווא ושאקטי האוהבים זה את זה אהבה עזה, ומתוך אהבתם נולדים עוד ועוד עולמות, רעיונות ורגשות; מתוך אהבתם מתפשטים החלל והזמן.
הרעיון של הזוגיות הקוסמית אינו בלעדי להינודואיזם. ניתן למצוא אותו ביהדות באיחוד האלוהות עם השכינה, וגם באיקונוגרפיה של הבודהיזם הטיבטי המציגה את האלים בתנוחות של עשיית אהבה עם בנות זוגם. בסיפור בריאת העולם הטאואיסטי מתואר כיצד האחד (הנקרא טאו) נהפך ליין-יאנג, שמתוכם יצאו עשרת אלפים. כלומר, האחד יוצר את השניים - הזוג הקוסמי – ממנו נוצר הכול.
גם מי שאין לו עניין רב בקוסמולוגיה או במטפיזיקה יכול למצוא ערך רב ברעיון הזוגיות האלוהית.
עצם ההנחה המטפיזית שלפיה קיימת זוגיות קוסמית, משנה לחלוטין את תפיסת הזוגיות האנושית.
שהרי נהוג לחשוב שליצר המיני יש מקור חייתי, אבולוציוני, אנוכי, וכי ההנאה המינית היא בבסיסה חייתית. אבל מתוך ההבנה של הזוגיות הקוסמית היא מקבלת גוון אחר לגמרי: התשוקה המינית האנושית משקפת את המיניות האלוהית. הרצון האלוהי ליצור חיים יש בו פן מיני מקודש ומעודן, ובמיניות האנושית ניתן לחפש ואף למצוא ניצוץ של אותה מיניות מקודשת.
רעיון זה מציג כפילות שקיימת בתשוקה המינית האנושית. חלקה התחתון אמנם יצרי ואנוכי, כמו חיה המשעובדת לאינסטינקט הרבייה. אבל חלקה העליון של המיניות הוא הרצון להתאחד, להכיל, לאהוב ולהתמזג עם האחר. תשוקה זו מקורה ברצון של החלק לחזור אל השלם. הרובד הגבוה של התשוקה המינית לא רק שאינו אנוכי: הוא מבטל כל אנוכיות משום שבעשיית אהבה ממקום כזה המטרה אינה האדרה עצמית, אלא נתינה טהורה. עד שלא יודעים עוד מהו פנים ומהו חוץ, גבולות האני נמוגים באחר שמוכל ומכיל והאחר הופך לאני והאני נספג באחר. איחוד אהבה כזה הוא מעין הדגמה והקדמה לאיחוד בין הנברא לבורא, שהוא מטרתה של כל דרך רוחנית.
בלילה הזה יתפללו בהודו כל הלילה. הם ישירו וירקדו בטירוף, הם יתפללו, ימדטו ויבקשו את קרבת האל. ומי יודע? אולי כמה מהם יקבלו את מבוקשם וישובו אל השלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם