ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

סתם משיח: לא מושיע, לא נוצרי

תשכחו מכל מה שסיפרו לכם על ישו. הוא לא היה מהפכן, הוא לא היה פציפיסט והוא אפילו לא המציא את רעיון הגשת הלחי השנייה. הוא היה סתם יהודי. אבי לבקוביץ על "ישו" של דוד פלוסר

עצרו ונסו לשכוח את כל מה שסיפרו לכם על ישו: הוא לא היה מהפכן, הוא היה סתם יהודי. שום דבר מיוחד מעבר לזה. גם אל תחשבו לרגע שהאוונגליונים מביאים פרשנות חדשה לתורה שלא היתה נפוצה ביהודה של סוף ימי בית שני. ולמה ככה? כי דוד פלוסר כאן בשבילכם, על מנת להוכיח שכל מה שחשבתם שמרכיב את המוסר הנוצרי נמצא כבר במסורות יהודיות מוקדמות. ולא זו בלבד, אלא שרובן מפורטות בתלמוד.

זה כולל גם את האהבה הכפולה - או יותר נכון את האהבה לאל שמתחילה באהבת הרע ובגמילת טובה תחת רעה - שמולידה את רעיון אהבת האויב. כלומר, רעיון הגשת הלחי השנייה והטבילה כאקט של היטהרות מטומאת החטא. "היתה זו דעה רווחת אז בקרב היהודים", הוא משפט שחוזר רבות במחקרו של פלוסר, שמתפרסם כעת בספר חדש בשם "ישו".

זהו משפט המיועד להסביר את הרקע החברתי וההיסטורי של תוכן הבשורות, ולספר את הסיפור הפשוט: המציאות הפוליטית והדתית יצרה בקרב היהודים סף רתיחה משיחי. אם לא ישו, מישהו אחר היה מכריז על עצמו כעל משיח, וסוחף אחריו לפחות את אותו חלק מהעם שהלך אחרי ישו. זהו החלק שחיכה למישהו שיגאל אותו וישנה את מצב הביש שאליו הוא נקלע.

אך מה היה מצב הביש? ובכן, עבור היהודים היו אלה הכיבוש הרומי ומורת הרוח של השלטון סביב תנועת המיסיון שלהם. היא היתה אז אידיאל, אך הממסד הרומאי נאבק בה. הוא תפס את הדת כמכשירה לאי צייתנות בנסיבות מצפוניות, וכתוצאה מכך למרד. על שום תפיסת הרומאים את המיסיונרים כממרידים, הם ביקשו להתסיס את ההמונים לשנאה עממית כלפי מיסיונרים, כאילו רצו להרעיל את נשמותיהם.

כאן

נולד הביטוי "הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב". מלכות רומי זוהתה עם אדום, וגם לזה יש יסודות פוליטיים, משום שהורדוס (המשת"פ) היה ממוצא אדומי. היסוד המשיחי בשכבה העממית והפרושית היה כזה ששאף להדחת מלכות אדום ולהשבת המלוכה ל"גזע דוד". לכן, למעשה, כל גילוי של משיחיות נתפס כמרד, מה שהכשיר את הרדיפה של הורדוס ופילטוס.

יש לציין שניתוח שיטתי של הבשורות בעזרת כלים פילולוגיים מראה גם כיצד הן שונו לאחר מעשה, ומה היתה גרסתם הראשונית. גרסה זו מוציאה את הפרושים בסך הכול די בסדר, ישו היה בעדם באופן כללי - וברוב המקרים גם נהג כמותם וחילוקי דעות ביניהם היו דבר טבעי אך לא הרה גורל.

כאן, למעשה, יתעוררו שתי שאלות. הראשונה: אם בין ישו לפרושים לא היה מרחק גדול, מה בכל זאת היה ההבדל ביניהם? והשנייה: למה נוצר הרושם כאילו ישו שנא את הפרושים וראה בהם את התגלמות הרוע והצביעות? וליתר דיוק, השאלה הראשונה תוכל להיות מנוסחת בצורה אחרת: אם ישו היה יהודי רגיל, מה בכל זאת היה מיוחד בו שהפך לדמות רבת השפעה?

כאן נכנסות הטענות הספקולטיביות והאפולוגטיות לפעולה. בתשובה לשאלה הראשונה יכולות לבוא שתי אפשרויות. הראשונה היא שישו אכן לא חידש כלום. התמזל מזלו והוא נזכר לדראון עולם כמהפכן. אולי משום שהיה כריזמטי, אולי בגלל שנסיבות פוליטיות הפכו את ממשיכי דרכו לאויבי המסורת היהודית המקורית. כלומר, מה שעשה את ההבדל בין ישו לבין סתם יהודי היו נסיבות היסטוריות ולא דמותו של ישו עצמו.

האפשרות השנייה היא שישו הוליד דיאלקטיקה חדשה כפרשן התורה, והשתמש בכלים קיימים. בתפיסה זו משתמש פלוסר עצמו: "ישו שולה מאוצרו דברים חדשים לצד ישנים ומייצג רגישות דתית חדשה שתופסת את החטא [והאהבה] בניגוד לתפיסה המקראית הפשוטה". ובהמשך: "יש להניח שרבים באותם הימים חשבו בצורה דומה, אולם בחדות קביעותיו ובבהירותן הממוקדת זיהו בוודאי השומעים משהו ייחודי מאוד. ישו לא היה מוכן לקבל ללא הבחנה את כל מה שנהגה ונטען ביהדות בזמנו".

שתי האפשרויות יכולות לתת מענה גם לשאלה השנייה, מדוע שנא ישו את הפרושים. הפרושים נתפסו כמדקדקים במצוות, עד כדי שנתפשו כמי שממציאים מכשולים לעצמם ולעתים דורשים אבל אינם מקיימים. לטענתו של ישו, המצאת מכשולים שכזו היא הכשלה מכוונת, ולכן במעשי הפרושים אין ברכה כי אם קללה. עדיף לא לצוות בכלל ולמנוע בכך כשלון, מאשר לצוות ולהיכשל. 

מנקודת מבט זו נתפשת הצביעות כהקפדה היתירה – ובצביעות הזו נפנפו ממשיכיו של ישו, כשהוסיפו בכל מיני מקומות אזכורים של פרושים בסמוך לתיאורי צביעות. החשש הזה מפני כישלון היה גם הסיבה, לטענתו של פלוסר, לביטול חיי המעשה היהודיים בהמשך, כי אם כבר יהודי אז לפחות בלי ציוויים מיותרים - או יותר נכון פחות חובות, פחות עבירות.

מהבחינה הזו מדובר כאן בתיבול של תשובה 2, כלומר אם היה חידוש כלשהו בנצרות, הרי זהו חידוש של ממשיכי דרכו של ישו שביצעו רפורמה מתוך נאמנות לרוחו, הגורסת שעדיף לא להיות מצווה ולא לחטוא מאשר כן להיות מצווה, לחטוא במודע ולהיות צבוע. ישו טען שמאחר שאדם מצווה הוא כבר מחויב לשמור על מה שהוא מצווה, ולכן יהודים מלידה אמורים לשמור על תרי"ג מצוות.

זו הסיבה לרפורמה שביצעה הכנסייה: מדובר בחיוב שאנשים לא יכולים לעמוד בו. ובמילותיו של פלוסר: "כבר במאה השנייה לספירה מצאו עצמם חסידיו היהודים של ישו נדחקים לשולי הנצרות. מאוחר יותר נאסר על כל נוצרי, ללא הבדל מוצא, לקיים את המצוות הללו, על אף שישו עצמו ציווה לא להפר את התורה".

בשורה התחתונה, את העובדה שהמחקר של פלוסר הוא קלאסיקה כבר רבים יודעים. הספר פורסם במקור ב-1998 במהדורה אנגלית, ומבוסס על מחקרים שהתפרסמו החל מ-1968, לאור גילויים חדשים ומידע נוסף שנצבר במשך השנים, ובהם חקר מגילות קומראן ששופך אור רב על הקשר בין הכתות המקומיות שם (האיסיים, כנראה) לבין משנתו של יוחנן המטביל מחד וישו מאידך.

בשורה העליונה, מה שהופך בעיני את המחקר לקלאסי כל כך הוא הבהירות שבה הוא מתאר את הדמיון בין היהדות לבין הנצרות, ששונות לכל היותר בשלושה דברים: חיוב קיום מצוות התורה, זיהוי האל ותורת הגאולה. ויש גם הבדל רביעי, שהוא בחזקת נספח: האם עם ישראל הוא זרם אתני או דתי בלבד. מתברר שעל פי היהדות המקורית, שרוחה נשתמרה בנצרות, "ישראל" הוא שם קוד למונותיאיזם.

ספרו של פלוסר לא מתיימר לבנות דמות היסטורית של ישו, בטח לא לשבור מוסכמות באשר למיתוסים שנבנו סביבו. במקום לשבור הוא מנסה לאחות אותם באמצעות אמונות שקיימות גם בצדו השני של המתרס. כשמנסים לעשות את זה מגיעים למסקנה שאיתה נפתחה הביקורת: הנצרות אינה בשורה מהפכנית: מדובר בכיוון טבעי שאליו משכה היהדות. באשר לשאלה כמה נכון הכיוון הזה, פלוסר אפילו לא מנסה להביע דעה. בשביל זה קיימים כבר אלפיים שנה פולמוסים בין נציגי שתי (שלוש) הדתות.

"ישו" מאת דוד פלוסר יצא לאור בהוצאת מאגנס, בשיתוף הוצאת דביר.

לאתר הבית של אבי לבקוביץ

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...