הימים היחפים: ביקור בביסטרו גאיה בבנימינה
הבתים הנמוכים, הדקלים הפורחים, הרכבת הנוסטלגית - בנימינה היתה וכנראה תישאר לעד פנינה מענגת במיוחד. עכשיו יש סיבה טובה נוספת לנסוע לשם: הביסטרו גאיה
אני אוהב לנסוע ברכבת. אני אוהב את קול הקצב המונוטוני של שקשוקה על הפסים, שאינו מופרע על ידי בלימת פתע או רמזור אדום. זה לא שרכבת ישראל לא עוצרת לפעמים במפתיע באמצע שומקום, אבל כשזה קורה, אין טעם שתישא את עיניך כדי לנסות להבין היכן נוצר הפקק, שתצפה לעדכון מגלגל“צ או שתתחיל לתכנן נואשות דרכים חלופיות. זה לא בידיך. אתה לא תדע למה היא עוצרת ולמה היא ממשיכה. אתה פשוט תשב בקרון ותחכה. כשהוא יזוז, הוא יזוז. יש בזה סוג של התמסרות. אני אוהב את הנוף הנשקף מחלונות הרכבת. שדות פתוחים, מחסני גרוטאות, פה ושם טורי מכוניות הממתינות מעבר למחסום.
בהיעדר שלטי דרכים - רק נופים ושכונות נטולות שם - אתה סקרן לדעת איפה בדיוק עברנו כרגע. קווי המסילה צמודים לחצר האחורית של ערים ויישובים, והחצר האחורית הרבה יותר מעניינת מהחזיתות הממורקות, עתירות מלל שלטי הפרסומת, של הכביש הראשי. תנועתה השקטה והבוטחת של הרכבת מעוררת בי לא פעם פנטזיה לרדת באחת התחנות שאינני מכיר: אשוטט שם כתייר אלמוני, אמצא בית קפה כפרי שאין סיכוי שהייתי מגיע אליו אחרת, אשב ואצפה בחלון עד שתגיע הרכבת הבאה. עד שאני מחליט, נשמעת שריקה, הדלתות נסגרות, הרכבת זזה הלאה. אולי בפעם הבאה ניקח את הזמן.
את זממי הנ“ל ביצעתי לאחרונה בבנימינה. לא לקחתי סיכונים: יש שם רכבת כל חצי שעה, אין חשש שאיתקע בסופת שלגים, ומבחינה גסטרונומית העיר חזקה מאוד בתחום הפלאפל כך שאין חשש שנגווע ברעב. מסעדת גאיה, ביסטרו באזור התעשייה הסמוך לתחנה, היא התגלמות הפנטזיה של כל תייר מזדמן. חמש דקות הליכה וממש מעבר לגדר התחנה יש גינה קטנה בחוץ וחמימות רבה בפנים. באולם הקטן יש כמה שולחנות לבנים מרובעים, נאים, בעיצוב כפרי פשוט, כיסאות עץ, תצלומים נוסטלגיים על הקירות, רצפה משובצת באריחים קטנים צבעוניים ונוף פתוח אל מגרש החנייה של הסופרמרקט האזורי. חניה יש בשפע, אבל שני נוסעי הרכבת שעצרו לחניית ביניים לא נזקקו לה. היינו שם לבד, בשעת בין ערביים, ומלצרית אחת חביבה ובחור אחד על הגריל ששמחו לשרת אותנו.
שפע של יינות מכל קצוות תבל פיארו ארון גדול סמוך לכניסה. מהבקבוקים שנפתחו באותו יום, ניתן היה לקבל קראף נאה במחיר 45 שקל, והיין האוסטרלי שלגמנו באטיות התאים מאוד ליום הסגרירי. חוצלארץ. התפריט בגאיה התאים מאוד לעוברי אורח כמונו: מספר מצומצם של מנות, מתוכן אפשר בנקל להרכיב ארוחה עסקית ב-49 שקל, שכוללת סלט ירוק או מרק, ומנה עיקרית לבחירה. במחיר של 19 שקל נוספים אפשר להזמין אחת מהמנות הראשונות המסקרנות בתפריט.
ח', שנכנסה חזק לאווירת "חורף קר בתחנה נטושה“ (אף שהחורף כאן לא חורף, ובנימינה היא בעצם צומת דרכים משגשג), הזמינה מרק עדשים מהביל שסיפק לה את מנת החום שהייתה זקוקה לה. את תשומת לבי משכה מנת "כיסוני סלק במילוי גבינת סנט מור.“ נראה שיבול הסלק באזור הצטמצם, שכן המלצרית התנצלה בחביבות על כך שהיום המנה לא כלולה בתפריט. גם מנת הקרפצ‘ו סינטה, בחירתי השנייה, נעדרה. הזמנתי, אפוא, "לביבות כרשה על סלט בלאדי,“ והן היו חמות ופריכות. ככה זה כשאתה יורד מהרכבת באמצע הדרך, לא תמיד יחכה לך שם קרפצ‘ו.
היצע העיקריות של הארוחה העסקית (אפשר לאכול אותה בין הרכבת של 12:00 לרכבת של (17:00 כולל תרנגולת מעושנת בוויסקי, פילה בורי על ירקות שורש, קבב עם עגבניות ובצל על הגריל, נקניקיות תוצרת בית עם כרוב כבוש ובייקון, לזניה ירקות ופרפרלה פירות ים. בייקון? פירות ים? לאנשים שהרגע ירדו מרכבת ישראל הכשרה? הצמחונית שבינינו הזמינה מיד פילה בורי. אולי חשבה על המשך הנסיעה ועל מראה בריכות הדגים של מעגן מיכאל. אני התעניינתי במנות הבשר שמחוץ לתפריט העסקי. הם כנראה די חזקים בבשרים, שם, בבנימינה.
בחרתי במנה "ספריבס ברוטב הדרים פיקנטי“ (74 שקל). הבורי היה עשוי כהלכה. הספריבס, שני נתחים דשנים ומגרים, לווה בצלחת עמוקה עם פירה תפוחי אדמה רך ונימוח. האח! בסך הכל, הארוחה מצאה חן בעיניי מאוד. הבשר טוב, הכנתו נטולת דאווינים, חומרי הגלם משובחים, המחיר שווה לכל נפש, היצע היינות מרנין והאווירה נעימה כל כך, שאני שוקל לעשות את המסע לחיפה לאט לאט. אפשר שנרד כבר בתחנה הבאה, בעתלית.
גאיה, האמן 1 פינת הטחנה, אזור תעשייה הרכבת, בנימינה. טל': 04-6181818. פתוח בימים: א'-ה' בשעות 12:00-24:00, בשישי בשעות 09:00-24:00 בשבת בשעות 12:00-18:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם