סוזי סורפרייז: ראיון עם סוזי אסמן
סוזי אסמן לא חשבה שבגיל 47 היא תקבל תפקיד בסדרה "תרגיע," שיהפוך אותה למפורסמת. היא גם לא חשבה שבגיל 53 היא תתחתן לראשונה, עם גרוש פלוס 4 מהפרברים. שרי מלומד נפגשה איתה
- ואת אכן מקללת אותם?
"לפעמים הם כל כך מטרידים אותי ומוציאים אותי משיווי משקל, אז אני מקללת אותם. בחיים לא חשבתי שאני אתפרסם ואהיה עשירה בזכות קללת 'פאק יו,"' היא צוחקת.
הדמות של סוזי גרין, אשתו הוולגרית של ג'ף גרין מהסדרה "תרגיע," בנתה את הקריירה של הקומיקאית סוזי אסמן, ואסמן בנתה את הדמות של גרין. אסמן, ,54 לא דומה בכלל לדמות המוחצנת וחמומת המוח שאותה היא מגלמת כבר שבע עונות בסדרת הטלוויזיה הפופולרית של לארי דיוויד. היא אשה נאה ודקיקה, פניה נקיות מאיפור, והיא לבושה בפשטות קלאסית. יש לה חיוך חם וכובש, ואין לה מניירות הוליוודיות של שחקנית במעמדה. אסמן בחרה להיפגש איתי בסביבה הטבעית שלה, ב"פראיירז קלאב" במנהטן, שבו נערך טקס ה"גריל" של הסטנד-אפ האמריקאי, שבמהלכו מתקבצת חבורת קומיקאים, וכאקט של הערכה יורדת ללא רחמים על אורח הכבוד.
ישבנו על כוס קפה מהביל, כשבחוץ קור מקפיא. לידנו נעצרו מדי פעם קומיקאים ידועים כדי ללחוץ את ידה של אסמן ולברכה על ספרה החדש, "מה סוזי הייתה אומרת? עצות בולשיט על אהבה, חיים וקומדיה." מתברר שבזכות המקום הזה עלה בדעתו של לארי דיוויד להציע לה את התפקיד. "אני ולארי דיוויד מכירים זה את זה עוד מהימים שבהם היינו מופיעים כסטנדאפיסטים," היא מספרת. "לא התראינו יותר מעשר שנים, ואז, ב,1999- לארי ראה אותי משתתפת ב'גריל' לג'רי סטילר (אביו של ג'ורג' קוסטנזה ב"סיינפלד" ואביו של בן סטילר במציאות, ש.מ.( לארי סיפר לי כי כשצפה בי באותו ערב, ידע מיד שהוא רוצה אותי לתפקיד של סוזי גרין, בסדרה החדשה שהוא כתב."
- למה דווקא אותך?
"מופע הגריל הוא באופן מסורתי וולגרי ועוקצני, ולארי נוכח לדעת שאני מסוגלת להיות גסה ובוטה, ולמרות זאת, אנשים עדיין מחבבים אותי. את התכונה הזאת בדיוק הוא חיפש עבור הדמות. הוא צלצל אלי למחרת ואמר לי: 'יש לי תפקיד בשבילך, בואי ללוס אנג'לס.' שאלתי אותו במה
- איך זה לעבוד לצד לארי דיוויד?
"זאת חוויה נדירה ומרגשת. הוא גאון ואמן של קומדיה. אני יודעת בוודאות שכאשר הוא יוצר סיטואציה, אני תמיד אהיה מצחיקה. יש בינינו המון כימיה, ואנחנו מתגלגלים מצחוק בסט. לארי הוא מזוכיסט ואוהב שצורחים עליו, ובכל פעם שאני מתחילה לצרוח 'פאק יו, לארי,' הוא מתגלגל בצחוק היסטרי, ואז אנחנו צריכים לצלם את הסצינה מחדש. יוצא שלכל סצינה דרושים לפחות 15 טייקים, ובסוף היום כשאני חוזרת למלון בלוס אנג'לס אני רגועה וישנה כמו תינוק. הצרחות האלה כל כך משחררות."
- עד כמה לארי דיוויד דומה במציאות לדמות שלו ב"תרגיע?"
"לארי הוא איש עסקים ומפיק ידוע, ובמציאות הוא איש שמאוד נמצא בקונטרול. אתה לא יכול להיות הדמות שלארי דיוויד משחק ולנהל מעצמה טלוויזיונית כזאת. אני חושבת שלארי מגלם את הדמות שבתת ההכרה שלו הוא היה רוצה להתנהג כמותה."
- יש טענה שהדמות של ג'ורג' קוסטנזה ב"סיינפלד," הלוזר חסר הרגישות החברתית, התבססה על דמותו של לארי.
"אכן, הדמות של ג'ורג' נוצרה בהשראת דמותו של לארי, אבל לארי לא יכול היה להצליח בקריירה שלו, אם אכן היה דומה באישיותו לג'ורג' קוסטנזה."
"ב'תרגיע' העבודה נעשית ללא תסריט. בכל פרק אנחנו מקבלים מלארי שמונה עמודים בלבד שכתובים בהם קווי יסוד מנחים לסיפור האפיזודה, והדיאלוג נתון לאלתור על ידי השחקנים. אין חזרות, הצילומים נעשים במצלמת יד ובאופן ספונטני. מהרגע הראשון שהמצלמה מתחילה לצלם אנחנו מנהלים דיאלוג ספונטני, שאף פעם לא ברור לאן הוא יתפתח."
- אף פעם לא קרה לך שאין לך מה להגיד?
"לא. כל אחד מאיתנו מכיר היטב את הדמות שלו ואת מערכת היחסים עם שאר הדמויות בסדרה, ואף פעם לא קרה שלמישהו מאיתנו לא היה מה להגיד. אנחנו עובדים כמו מכונה משומנת. הכימיה בין כולנו מדהימה. אנחנו כולנו חברים טובים, מכירים היטב זה את זה."
- מה הייתה ההשראה שלך לבניית הדמות של סוזי?
"כשלארי סיפר לי על סוזי, מיד נזכרתי בנערות שלמדו איתי בתיכון. הן לא היו חכמות במיוחד, אך תמיד קינאתי בהן, כי מבחינתן הן תמיד ידעו מי הן ואיך צריך להתנהג, ומה נכון ללבוש. פיתחתי את הדמות של סוזי בדמיוני: אשה עשירה שלא עובדת, עסוקה בעצמה, עושה פן שלוש פעמים בשבוע, עיסוי פנים, שופינג. היא חושבת שהיא מדהימה ונהדרת, והיא לא חושבת שנייה לפני שהיא מתפרצת ומעליבה את בעלה ואת לארי. את מתארת לעצמך איך זה להיות אשה כזאת? אנשים לא מבינים אותה. חושבים שהיא אשה משוגעת, אך האמת היא שההתנהגות שלה מוצדקת. יש משהו משחרר בלגלם את דמותה. היא מאוד שלמה עם עצמה ועם הכעס שלה. מבחינתי, זה חוסך ממני כסף לטיפול אצל פסיכולוג."
- קהל המעריצים שלך משוגע עלייך כאשר את מגדפת בזעם את ג'ף או את לארי, ועוד מתבלת בשלל ניבולי פה עסיסיים אחרים במבטא ניו יורקי כבד. זה סימן ההיכר שלך בסדרה. של מי היה הרעיון לקלל כך?
"כשהתחלנו לעבוד על הסדרה, הייתי אמורה לצעוק על 'בעלי' ג'ף. גידפתי אותו בריסון, ולארי אמר לי: 'תצרחי עליו יותר.' צרחתי. 'עכשיו,' הוא הוסיף, 'תעליבי את ג'ף בכוונה לפגוע בו, תשפילי אותו על כך שהוא שמן.' 'איך אני יכולה להגיד לו דבר נורא כל כך,' אמרתי, 'הרי ג'ף חבר שלי, והוא ייפגע.' 'לא, הוא יודע שאת משחקת, תמשיכי, תפגעי בו בגסות על כך שהוא חרא ושמן.' היום זה כל כך טבעי לי לצעוק 'פאק יו, לארי,' או 'יו פאט פאק."'
- "תרגיע" עוסקת בחולשות אנושיות. מה החולשות שלך?
"אני חסרת סבלנות כלפי אנשים שאני חושבת שהדיעות שלהם לא נכונות, אני שתלטנית ובוסית (תשאלי את בעלי,( ואני חולת ניקיון וסדר, מה שמעצבן את הילדים שלי."
אסמן נולדה וגדלה ברובע ברונקס בניו יורק, ובהמשך עברה עם משפחתה לפרברים מחוץ לעיר. היא גדלה במשפחה יהודית חילונית, השלישית מבין ארבעה אחים. "הורי היו נשואים 53 שנים, ושנאו זה את זה," היא מספרת. "בכל פעם שאבי דיבר, אמי הייתה מגלגלת את עיניה מאחורי גבו במורת רוח. אבי היה רופא אונקולוג, והבית שלנו נראה כמו בית מרקחת. אבי ואמי חיו בהיסטריה תמידית מבחינה בריאותית. הם היו בטוחים שהם הולכים למות, כל פעם ממחלה אחרת. כך היה במשך שנים. בסוף אבי באמת חלה בסרטן, ושנתיים נאבק במחלה הארורה הזאת. הוא נפטר שבועיים לפני שאירע אסון מגדלי התאומים בניו יורק. הייתי בטראומה, זה היה סוריאליסטי, כמו להיות בסרט אימה. הכאב של מות אבי התערבב עם הכאב של העיר ניו יורק, העיר שלי שאני אוהבת בכל נימי נפשי."
ההיפוכונדריה של הוריה השפיעה על אסמן באופן ניכר. "כל מחלה שאני קוראת או שומעת עליה, אני בטוחה שיש לי סימפטומים שלה. האינטרנט הוא החלום הרטוב של כל היפוכונדר. אני מבלה 80 אחוז מזמני בגלישה באתרי הרפואה, כדי למצוא את הדיאגנוזה לסימפטומים שיש לי. אם התשובה לא מוצאת חן בעיני, אני עוברת לאתר הבא שיאשר לי את המחלה שאני בטוחה שיש לי. אני לא שולטת בזה, יש לי פחד תהומי לחלות. זה גם מביא אותי להתנהגות כפייתית של חיטוי ידיים, ואני מחטאת כל דבר בסביבתי. בכלל, הייתי אוסרת על מנהג לחיצת הידיים. את יודעת כמה חיידקים אנחנו מעבירים במנהג המטופש הזה."?
בספרה חושפת אסמן את ניסיון ההתאבדות שלה בגיל ,28 אחרי שכבר החלה לעבוד כקומיקאית. "גם כשכבר עליתי על הבמה, זכיתי להצלחה רבה וכולם חשבו שאני מאוד מצחיקה, עדיין הרגשתי שזה לא מגיע לי, שאני בן אדם נורא. הייתי בת 28 ורציתי למות," היא כותבת בספרה. "לקחתי כל כדור שמצאתי במגירה, שכבתי על הספה וחיכיתי שאמות." ברגע האחרון היא צלצלה לאביה הרופא, וניצלה. כיום, היא כותבת בספר, היא ויתרה על הדיכאון "לטובת חרדה."
אסמן גילתה את עולם הסטנד-אפ רק בגיל .27 "הלכתי עם חברים לערב פתוח במועדון סטנד-אפ בווילג,' והחברים, שתמיד חשבו שאני מצחיקה, לחצו עלי לעלות על הבמה ולהופיע. ואז פתאום, למרות פחד הבמה העצום שאפף אותי - ראיתי את האור. הרגשתי טוב כשעמדתי על הבמה, קיבלתי את ההומור שלי בחזרה, והבנתי שאת זה אני רוצה לעשות. בעלי המקום ראו אותי, ומיד הציעו לי לבוא ולהופיע."
אסמן הצליחה לפלס את דרכה בתעשיית הסטנד-אפ האמריקאית, הנשלטת בעיקר על ידי גברים. כבר 25 שנה היא מופיעה כסטנדאפיסטית, והופיעה על פי הצהרתה בכל מועדון באמריקה. בדרך השתתפה בתפקידי אורח שונים בסדרות טלוויזיה, ביניהן "חוק וסדר" ו"אהבת המלכה." התפקיד ב"תרגיע" הפך אותה מקומיקאית הנאבקת על מקומה לאחת הדמויות המצליחות בטלוויזיה. היא כבר זכתה ביחד עם צוות השחקנים של הסדרה בפרס האמי ובפרס גלובוס הזהב, וכיום היא מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר של גילדת השחקנים האמריקאים. היא עדיין מופיעה כסטנדאפיסטית, ומספרת לקהל על חייה, משפחתה, וגם על סקס. הרבה סקס.
במסע יחסי הציבור לאחד הפרויקטים בהם השתתפה, סרט הטלוויזיה "לאהוב את לאה," בו גילמה אשה חרדית, הצליחה אסמן להסעיר את קהילת החסידים של ניו יורק, כאשר התבדחה על לבושן ופיאותיהן של נשים חרדיות. התוכנית הופצצה במיילים וטלפונים נסערים של נשים חרדיות באמריקה, שדרשו את התנצלותה של אסמן. "לא ברור לי איך הסערה בכוס מים החלה," היא אומרת היום. "ישבתי בראיון בתוכנית הבוקר של ברברה וולטרס, היא שאלה אותי מה למדתי על הנשים האורתודוכסיות במסגרת העבודה על התפקיד, ואני עניתי בבדיחות: 'למדתי שהן מתלבשות גרוע.' בנוסף התלוצצתי על כך שהן חובשות פיאה. לא הייתי מספיק רגישה. אני צריכה להיות יותר סובלנית לאחרים, גם אם אני לא מסכימה או מבינה את השקפת עולמם."
בספרה החדש, שיצא לאור באוקטובר ,2009 אסמן מספרת בפתיחות נפלאה על חייה: הדיכאון, הקריירה, הרווקות בעיר הגדולה, סקס, דייטים עם לוזרים, והמפתיע מכל - המפגש עם בעלה, ג'ימי, אב לארבעה, שלו נישאה לפני כשנה, בגיל .53 אלו הם נישואיה הראשונים של אסמן, והפעם הראשונה שבה היא מתפקדת כאם.
"היו ימים בתקופת הרווקות שלי, שהתפללתי שאהפוך ללסבית," כותבת אסמן בספרה. "זה הפך להיות מאוד מעייף. יצאתי אולי לאלף דייטים. כמה פעמים אפשר להגיד לגבר 'מה פתאום, חשבונאות זה מקצוע מרתק,' או 'בבקשה, אני מאוד רוצה שתמשיך לספר לי עוד על אמא שלך.' אף על פי שהתגוררתי בניו יורק, עיר שמכילה שלושה מיליון גברים, הייתי בטוחה שאף פעם לא אמצא גבר שהוא גם סטרייט וגם לא משעמם, או נרקיסיסט ומשעמם. בכלל, אני מוצאת שנשים יותר מרתקות מגברים. גברים בהווייתם הם פשוטים, והנשים לעומתם הן מורכבות. גברים ממוקדים בזקפה שלהם ועסוקים בה כל הזמן, אם היא תעבוד היום או לא. הם מתייחסים לזה כמו לנדל"ן, עסוקים כל היום בגודל."
לפני שבע שנים אסמן מצאה אהבה. היא הכירה את ג'ימי הארדר, איש נדל"ן שגר עם ארבעת ילדיו באפ-סטייט ניו יורק. אסמן מעולם לא רצתה ילדים, הסתפקה בכלבים ")זה סיפק את הצורך לדאוג למישהו אחר," היא אומרת,( אך נכנסה לתפקיד האם במלוא המרץ. וכמובן, היא צוחקת, הילדים, כיום בגיל ההתבגרות (בני 19 ,18 ,15 ו,(21- מספקים לה חומר נהדר לסטנד-אפ שלה.
- איך הכרת את ג'ימי?
"מייק, האח הגיי של ג'ימי, היה חבר טוב שלי במשך שנים, אך מעולם לא הכרתי את אחיו. ואז נפגשנו בארוחת ערב אצל מייק, והוא מצא חן בעיני. אך מהם הסיכויים שייצא משהו מקבלן שגר בפרברים, שעתיים וחצי נסיעה מניו יורק, והוא בנוסף גרוש עם ארבעה ילדים שגרים איתו? הכי הרבה, חשבתי, הוא גבר נאה, יהיה איתו רומן קצר ולא מחייב, פלירטוט. הוא היה כל כך היה רחוק מעולמי, ביחס ליתר הגברים שהכרתי עד אז. אבל הדברים הכי טובים קורים כשלא מצפים להם."
- מה גרם לך להתאהב בו?
"אחרי שנים של דייטים עם בחורים שהיו לרוב שחקנים, מוזיקאים, טיפוסים בוהמיינים מהשואו-ביזנס, שהיו לרוב אנשים אגוצנטרים, וללא ילדים (מקסימום גידלו כלב,( פתאום הכרתי את ג'ימי, שהביא עמו שינוי מרענן בחיי. לג'ימי אין שום קשר לתעשית הבידור. הוא לא צפה מעולם ב'תרגיע,' לא היה לו מושג מי אני, ולפיכך התנהג בטבעיות איתי. פתאום פגשתי בחור שהוא גבר שבגברים. גבר שיודע לתקן דברים. הנה, הוא שיפץ את המרתף בבית. הוא אבא מדהים, אהבתי מהרגע הראשון את הצורה שבה דיבר על הילדים שלו. יש לו גישה אמהית ודואגת, והוא תמיד מגונן על כולנו, איתו אני מרגישה בטוחה. אני יודעת שאפשר לסמוך עליו. הוא גבר אמיתי."
בני הזוג גרים בצפון מדינת ניו יורק, ביחד עם ארבעת ילדיו של הארדר ושני כלביה של אסמן. בסלון שלה תלויה תמונת החתונה שלה, עם שני בעליה: מימינה הארדר, בעלה במציאות, ומשמאלה השחקן ג'ף גרלין, בעלה הטלוויזיוני. בעלה של אסמן הוא קתולי, אך לדבריה, "אנחנו חוגגים עם משפחתי את ראש השנה וסדר פסח." דעתה על נישואי תערובת היא חיובית: "צריך לערבב את הדי.אן.איי, זה יציל את העולם ויעזור לנו לשרוד מבחינה ביולוגית."
- ספרי לי על התהליך שנראה לא פשוט - להיכנס לטריטוריה לא ידועה של אמהות לארבעת הילדים של בעלך, במיוחד לאור העובדה שאת מעולם לא רצית בילדים.
"אמא שלי בהתחלה ניסתה לתת לי עצות לאמהות, ואמרה לי: 'את יודעת, אי אפשר לקנות את האהבה שלהם בכסף.' לא נכון, אפשר, וזה מאוד אפקטיבי. הילדים הם כמו הכלות הרוסיות שבוחרים מקטלוג: ככל שתבזבז עליהם, הם יותר יאהבו אותך," היא אומרת בבדיחות. "בתחילת יחסי עם ג'ימי נמנעתי מלהגיע אליו בסופי שבוע, כי חששתי מהמפגש עם הילדים. בהמשך, כשבילינו את סופי השבוע ביחד, הייתי משתמשת בשופינג כדי להגיע אליהם בקלות ולהימנע מקונפליקטים. מאוחר יותר נוצר אמון טבעי בינינו, והילדים בוטחים בי. הם גדלים איתנו בבית, ותפקידנו כהורים הוא לגונן עליהם, במיוחד מפני עצמם. אני לא רוצה שום תמורה בחזרה, וזה המפתח ליחסים הטובים בינינו."
- ומה הילדים חושבים עלייך?
"יש לי בבית ארבעה ילדים בגיל העשרה, ומתוכם שלוש בנות. את יכולה לדמיין כמה דרמה יש שם. אני חייבת לגייס את חוש ההומור והאירוניה כדי לשרוד איתם. את יודעת, בצעירותי נשבעתי שלא אהיה כמו אמא שלי. כל השנים ראיתי את עצמי כאשה מעודכנת, נבונה, קולית, קומיקאית, שחקנית בסדרה נועזת בכבלים, ולא ברור לי איך הפכתי באופן פתאומי לשוטה הכפר. פתאום הכל הפוך בחברת הילדים המתבגרים שלי. הפכתי לאשה הכי לא קולית שיש. על כל שאלה שאני שואלת אותם, אני מקבלת תשובה שמלווה בגלגול עיניים. הם מסתכלים זה על זה בבוז, במיוחד כשהם בחברת החברים שלהם. הפכתי לאשה שתמיד עשיתי ממנה צחוק. באופן רשמי הפכתי לזאת שגורמת להם מבוכה."
- את מתגעגעת לפעמים לחיי הרווקות של פעם?
"אני לא מתגעגעת לכלום בחיי הרווקות שלי. אבל אני מתגעגעת לניו יורק, לעיר הגדולה. אני עירונית בנשמתי. בפרבר שאנחנו גרים בו הכל רדום. אני מתגעגעת למסעדות הטובות של מנהטן, לשבת ולשתות יין עם חברים בחצות."
- מה הסוד לנישואים מאושרים?
"הומור וכימיה מינית. אם הסקס לא טוב, אל תשלי את עצמך שזה ישתפר. במקרה שלנו, המפתח לנישואים מאושרים הוא שאנחנו נמצאים הרבה בנפרד, בגלל העבודה שלי בלוס אנג'לס. המרחק גורם לאינטימיות וריגוש בינינו. אנחנו מקפידים על חיזור הדדי. כשבני זוג מתחילים להתעצל, אז המין דועך והיחסים נגמרים."
- אז איך הסקס בגיל המעבר, במיוחד כנשואה טרייה?
"הסקס תמיד טוב. אבל בגיל המעבר אני פשוט צריכה יותר זמן, יותר משחק מקדים. הסברתי לבעלי שהכל אותו הדבר, רק זה לוקח לי יותר זמן. אני בכלל חושבת שנשים חייבות לעצמן להמשיך להרגיש סקסיות, לא לאבד את ההרגשה של הנשיות בגלל המעבר למנופאוזה. פשוט צריך להקדיש לכך יותר זמן. סקס הוא חלק כל כך חשוב בהצלחת הזוגיות. אני מקפידה לחזר אחרי בעלי, שולחת הודעות טקסט במשך היום, משאירה לו פתקי אהבה כשאני נוסעת לצורכי עבודה. כל זה הוא חלק מהמשחק המקדים, שעושה את הסקס למרגש יותר."
- רוב הנשים היסטריות לגבי נושאים הקשורים בהתבגרות/הזדקנות. יש משהו חיובי בהתבגרות?
"כן, יש משהו משחרר בהתבגרות שלי כאשה. אני כבר לא עסוקה בעצמי כל הזמן כמו הבנות שלי. לא אכפת לי מה אומרים או חושבים עלי. אז מה אם השמנתי בקילו. אני עושה מה שבראש שלי, וזו הרגשה נהדרת של חופש ושל העזה."
- את נראית יפה וצעירה בגיל .54 מה המרשם שלך?
"אני חסידה גדולה של תזונה נכונה. לא אכלתי בשר כבר 15 שנים. אני אוכלת אוכל אורגני, לא מעשנת ושותה יין."
- מה סוזי הייתה אומרת על חייך כיום? את מאושרת?
"אני מאוד מרוצה ומאושרת בחיי. יש לי הכל. לא תכננתי מעולם להיות נשואה פלוס ארבעה, ולהיות מפורסמת. צריך בחיים להיות פתוח לאפשרויות, בלי תוכניות מראש. ביידיש יש פתגם - 'האדם מתכנן, ואלוהים צוחק,' ואני אימצתי את מהות העולם ככזה."
- ולסיום: האם ביקרת אי פעם בישראל?
"לצערי, מעולם לא ביקרתי בישראל. אשמח לבוא אם יזמינו אותי."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם