לבן בעיניים: המרחבים הקפואים של פינלנד
מזחלות בקוסאמו, אופנועי שלג בקמי, כלבי האסקי אוהבי ליטופים בלפלנד, 187 אלף אגמים ועוד הרבה יותר סאונות. אל תיתנו לקור המקפיא להבריח אתכם מפינלנד
מזג האוויר היה סביר והטמפרטורה שהתה בסביבות אפס מעלות. כאורחים רמי מעלה התירו לנו ללגום בירה ללא הגבלה, קרצפו את גופנו בזרדים, ולאחר שהות בסאונה המעשנת המליצו לנו להשלים את החוויה ולטבול עירומים במי הקרח של המפרץ. עברנו את המבחן בהצלחה. לא חטפנו שפעת, ונמצאנו כשירים להצפין עוד יותר, לעבר לפלנד.
העיר קִמָי היא שער הכניסה המערבי ללפלנד. היא יושבת בקצה מפרץ בותניה, האצבע ששולח הים הבלטי אל בין שוודיה ופינלנד. פרנסי קמי העניקו לה את הסיסמה “עיר של שלג וים”, אם כי בחורף זה יותר עניין של שלג וקרח. כיוון שלא הגענו לשם לבילוי ירח דבש, ויתרנו על החוויה המפוקפקת של לינה ב”ארמון הקרח”. לעומת זאת, את ההזמנה לערוך מסע באופנועי שלג קיבלנו בחפץ לב. לטעמנו, זאת החוויה המרשימה ביותר בפינלנד החורפית, לפחות בהשוואה לנסיעה על מזחלות הנגררות על ידי כלבים או איילים.

מסעי האופנועים בקמי מתבצעים על פני משטחי הים הקפוא המשתרעים עד האופק. את הניווט הפקדנו בידיו הנאמנות של המדריך המקומי. בכל הנוגע לרכיבה אין הרבה מה ללמוד: מתיישבים על האופנוע, מאיצים ודוהרים במהירות שמגיעה למאה קמ”ש. לא נדרש זמן רב כדי לרכוש מיומנות מספקת המאפשרת לבצע סלאלום ושאר פעלולי רכיבה שהשארנו מאחורינו על אופני הילדות. בשלב מסוים עצר אותנו המדריך וביקש להמתין. הוא העניק לנו דקות אחדות להרהר בתחושת השחרור המוחלטת והסיפוק שרווינו תוך כדי הדהירה במרחבי הישימון הקפוא, כשהכל מסביב זך וטהור. חדלנו מצרחות העונג כשהבחנו בצללית של ספינה קרבה לעברנו.
קמי היא גם נמל הבית של שוברת הקרח “סמפו”. לאחר שירות של 30 שנה בים הארקטי הוסבה “סמפו” לספינת שעשועים בים הקרח. לא, לא מדובר בספינה בקנה המידה של ספינות “קרניבל
למחרת, כשיצאנו למסעותינו על גבי מזחלות רתומות לכלבי האסקי, למדנו שהמטבח הפיני־ארקטי מגוון יותר. כלבי ההאסקי, חובבי הריצה והליטופים, שעטו על גבי נהרות קפואים ובשבילי יערות. מהירותם הממוצעת היא כ־20 קמ”ש, מהר יותר מן האייל הצפוני, שגם אותו רתמו לעסקי התיירות ולא רק למשימה של גרירת מזחלות. בילינו את זמן החניה באוהל שהציב בן לפלנד, שם הוא מגיש קדרת בשר עם מחית תפוחי אדמה, ולצדם רוטב פירות יער.

באזור זה מתחיל החורף באוקטובר ומסתיים באפריל, ולאורך כל התקופה שולט בטבע הצבע הלבן. אז איך מבחינים מתי מניחים רגל על אדמה ומתי מהלכים על פני אגם קפוא? התשובה: במקום שיש בו עצים ומבנים זאת יבשה, ובמקום שיש משטח לבן בלבד, בקיץ יהיה אגם כחול. הפינים ספרו וסיכמו שארצם נהנית מיותר מ־187,000 אגמים. הם מנו גם את מספר האיים ומספרם דומה, כ־179,000.
בקתות העץ שראינו בחורף משמשות את תיירי הקיץ, עם שמש מאירה ומחממת במרבית שעות היממה. יכולנו רק לדמיין חופשה בבקתה הניצבת על קרחת יער, מוקפת דשא ירוק ולמרגלותיה אגם מזמין. הבקתה בנויה מבולי עץ מהוקצעים, ויש בה חדרי שינה אחדים, מטבח משוכלל, חדר הסבה, ספרייה וגם סאונה, כמובן.

הסאונה בפינלנד היא יותר מאשר חמאם הזעה. הסאונה היא חלק מתרבות הפינים, ואפשר למצוא אותה בבתי מגורים, ולא רק במועדונים ובבתי מלון. זהו המקום שבו נרגעים, בנפש ובגוף, בחברת בני משפחה או חברים. הסאונה, כך אמרו לנו, אינה מותרות אלא צורך. הנוהג הוא להזיע ואז להתרענן במקלחת, בקפיצה למי האגם או לבור שנחפר בשלג. נחים קמעה בחדר המנוחה, לוגמים משקה וחזרה למרחץ ההזעה. בסאונה לא מתווכחים, לא עוסקים בענייני כספים ולא מקללים. כל זאת כדי לא לפגום באווירת המקדש. ובמקדש לא מהרהרים במין, גם כשבני אדם משני המינים מבלים שם עירומים בצוותא.
קמי מרוחקת כמאה קילומטר מרובאינימי. זאת היא עירו של סנטה קלאוס, וכצפוי מדובר במרכז תיירותי ממוסחר. אולם לפלנד אינה רק סנטה. ארצם של בני העם הלפי היושבים על חוג הקוטב הצפוני משתרעת גם בתחומי שוודיה ונורווגיה וחצי האי קולה ברוסיה. בני העם, שמספרם הכולל הוא כ־70 אלף איש, כ־7,000 מהם בפינלנד, מכנים עצמם “סאמי” וזאת גם שפתם. הם התיישבו באזור לפני כ־10,000 שנים ומוצאם מאסיה, כנראה. בני סאמי נכבשו בידי השבטים הנורדיים במאה התשיעית לספירה. עד למחצית המאה ה־20 נאסר עליהם לעשות שימוש בשפתם, ומרבית בני העם הלפי התבוללו. כיום נהנים בני לפלנד מאוטונומיה ועיקר פרנסתם היא מתיירות.
על אותו קו רוחב שבו שוכנת קמי, בחלקה המזרחי של פינלנד וקרוב לגבול רוסיה, ממוקמת העיר קוסאמו. כיום אפשר לחצות את הגבול, אך בעבר היחסים בין המעצמה הרוסית לפינלנד לא התנהלו על מי מנוחות. שיאם האלים היה במלחמה שפרצה בין ברית המועצות לפינלנד ב־30 בנובמבר 1939. סטאלין ביקש לחקות את הבליצקריג הנאצי על פולין והסתער עם 20 אוגדות על פינלנד. אלא שהפינים, בראשות המרשל מנרהיים, ידעו דבר מה על ניהול מלחמה בחורף. לבסוף, בהיעדר סיוע של צרפת ואנגליה ושכניהם ממערב, נאלצו הפינים לחתום במרס 1940 על הסכם הפסקת אש ולוותר על טריטוריות. העובדה שלאחר מתקפת היטלר על הסובייטים ב־1941 הכריזה פינלנד על נייטרליות, ועם זאת התירה לגרמנים לתקוף משטחה את ברית המועצות, עלתה להם ב־1945 בטריטוריות נוספות, שהועברו לברית המועצות המנצחת.
קוסאמו נהנית מתיירים בשפע, בין השאר בזכות הפארקים הלאומיים שבסביבתה. הם מושכים מטיילי ספארי חורפיים וכן תיירי סקי הבאים לאתר הסמוך לעיר. אין מדובר באתר סקי אלפיני, הפסגה כאן מגיעה לגובה 700 מטר בלבד ויש רק 29 מסלולים ללא מסלול שחור אחד לרפואה. אולם תמיד מובטח כאן שלג. שבילי השלג בתוך היערות מזמנים אפשרות לשורה של פעילויות: מזחלות, קרוס־קאנטרי, מסלולי הליכה וגם רכיבה על אופנועי שלג. הרכיבה ביער שונה מזו שעושים על פני האגמים הקפואים: היא מחייבת מיומנות מסוימת, ומי שיאיץ במקום הלא נכון מועד להתהפכות, אם לא להידרדרות במדרון. שבילי השלג ביער מסומנים על גבי מפות ולאורכם מוצבים תמרורים. סיפרו לנו שהשוטרים המקומיים בודקים בעיקר את רמת האלכוהול בדם. לעומת זאת, בשעות הערב, בבתי המלון, הלגימה לצד הסאונה היא הבילוי העיקרי.
הלסינקי, בירת פינלנד, רחוקה 800 קילומטר מקוסאמו. לפני עשור חגגה 450 שנים להקמתה והיתה בירת התרבות של אירופה באותה שנה. העיר מציגה השפעות ממזרח וממערב. עד ל־1917, השנה שבה זכתה פינלנד בעצמאותה, היתה העיר נתונה לסירוגין למרות רוסיה הצארית ולכיבוש ממלכת שוודיה. בשפה תיירותית אומרים שהעיר יושבת על “דרך המלכים”, בין סנט פטרסבורג לשטוקהולם.
העיר, שבה כחצי מיליון תושבים, משדרת ידידות למבקר. יחסית לבירות אירופיות אחרות היא צנועה במימדיה. טיול בין האטרקציות התיירותיות שלה מתאפשר בהליכה קלה. בקיץ, כך קראנו, העיר שוקקת פעילות ושעות האור הארוכות תורמות לכך. אך החיים אינם נעצרים בחורף. כיכר השוק התוססת בבוקר יום חורפי וחיי הלילה הגועשים במועדונים, הם ההוכחה הטובה לכך.