הגל החדש: גלישה במקום יוגה
תרפיה לנפש, חיטוב היסטרי או התמכרות לאדרנלין? מה מביא גברים בעשור החמישי לחייהם לקפוץ בכל שעה פנויה לים? איש הטלוויזיה גיל קופטש, המסעדן ירון קסטנבוים והמנתח הפלסטי ד”ר דב קליין נפגשים לשיחה על גלים וסערות
מדובר בתחביב די מסוכן, בטח לבחור בן .40
“עם הגלים הייתי צריך לעשות תיקון. בגיל 13 ניסיתי לגלוש בחוף הילטון והתפוצצתי על הסלעים. במשך שנים נמנעתי מלנסות שוב בגלל הזיכרון של הכאב, בכל זאת זה ספורט די מסוכן, עד שפגשתי איזה חבר על איזה אלפ באוסטריה. הוא ראה שאני די טוב על סנובורד והציע שאבוא גם לגלוש גלים. וככה בגיל ,28 מצאתי את עצמי בחופש הגדול מכין לעצמי כל בוקר סנדוויץ’ והולך לקייטנה של ילדים בני 7 עד 12 כדי ללמוד איתם לגלוש מהבסיס.”
ומאז?
“מאז כבר נסעתי לחו”ל לגלוש על גלים גדולים באוקיינוס. מאז האיש שאני הכי רואה בטלוויזיה הוא דני רופ. מאז אני מקשיב לתחזית כל יום כדי לדעת מה מצב הים, הרוח והגלים. בעל כורחך אתה מוצא את עצמך מחובר לטבע. זה אומנם בעייתי בכל מה שקשור לקביעת פגישות, אבל ים דוחה עבודה ודוחה פגישות וזה רק לטובה, כי התפוקה והריכוז בעבודה אחרי גלישה גדלים ב־150 אחוז.
אני תמיד משווה את הגלישה למכונת כביסה: לטוב ולרע,
אז מה מביא גברים בגיל העמידה, רובם כבר עברו את משבר גיל ה־40 להשכים קום ולקפוץ לים? העובדה שחופי ישראל מצויים בשולי הים התיכון ולא באחד האוקיינוסים, הופכת אומנם את הגלים המקומיים לקטנים ביחס לגלים עליהם מקובל לגלוש בעולם, ובכל זאת מדובר בתחביב שכבר גבה לא מעט קורבנות. אם תשאלו את קופטש, יותר משמדובר בשמירה על ישבן מוצק, מדובר בכושר רוחני.
“הים, על פי ההלכה, הוא מקווה גדול,” הוא מסביר. “כשאתה תופס גלים אתה חייב להיות בשיווי משקל חיצוני ופנימי, חייב להיות באיזון. זה הרבה יותר ממדיטציה, כי מספיק שאתה סוטה מהמחשבה הממוקדת רק לרגע, אתה נופל. זה מצב שדומה למצב של ‘ספירת תפארת’ בקבלה, שמבטאת את הרצון המאוזן . אתה בבאלאנס הכי גדול שלך, וחייב להיות בקשר עם כל הדברים האחרים סביבך. אתה מתאחד עם הטבע, עם האנרגיה של הגל ועם עצמך, וגם אם גל לוקח אותך ואתה טובע קצת, זה מערבל את הנפש.”
גם המסעדן ירון קסטנבוים, ,42 שגולש מאז הילדות, טוען שהגלישה נמנית עם אחד מתחומי הספורט הרוחניים והנקיים ביותר. “זה המפגש המקסים ביותר שיש בין אדם לטבע. העיסוק בגלישה הוא כושר גופני מצוין יחד עם איזון פנימי חזק ביותר. אם נשווה את זה לסקי, שבו יש לך ליפט למסלול, אז עם גלשן גלים, החתירה עד הגל היא הליפט - היא היוגה של הגלישה, היא מרגיעה את הרגליים ונותנת לך זמן לחשוב בזמן שאתה עובד עם הידיים. יש בה את החיבור התמידי למים, שהם האלמנט הבסיסי ביותר לאיכות חיים ולרעננות.”
אלפי כדורגלנים נשבעים שכדורגל מרענן לא פחות.
“כשאתה עושה כל ספורט אחר, אתה נטחן ומזיע. בים אתה תמיד נשאר רענן. אנשים שגולשים, חיים את היום ואת הרגע, ומצד שני גם נמצאים כל הזמן בציפייה ובדריכות לים, מסדרים את יומן הפגישות שלהם ארבעה ימים לפני, לפי התחזית. הם יעשו כל דבר בשביל לגלוש - וזה המענה הטוב ביותר לקצב המטורף של העולם המערבי. אין דבר כזה שאי אפשר לדחות עבודה כשיש ים טוב לגלישה.”
ומה לגבי הסכנה?
“הסכנה היא חלק מכל ספורט אקסטרים שיש בו המון אדרנלין. גלים הם לא יותר מסוכנים מטיפוס הרים או צניחה. צריך להכיר את החוף שבו גולשים, את הסימונים שיש לרמות השונות, את הזרמים בים וכו.’ לפעמים אתה נכנס לים והוא יותר גבוה ממה שחשבת, ואתה יכול גם ליפול מהגובה ויש פציעות. אבל אני כבר זקן ולא לוקח את הסיכונים שהצעירים לוקחים בים.”
“הניסיון מלמד שהים תמיד מנצח,” מוסיף מני ונטורה, ,32 יהלומן והמנהל המקצועי של איגוד הגלישה הישראלי. “אני גדלתי בנתניה בתור ילד ים. בוא נגיד שהמורה בבית הספר ראתה אותי רק כשהים היה ממש גרוע לגלישה. בית הספר היה תלוי בגלים. היינו קמים בבוקר, לוקחים את הגלשן בלי שאימא תשים לב, ורצים לים. מאז כבר גלשתי בכל מקום אפשרי בעולם: ניו זילנד, קוסטה ריקה, האיים המלדיביים, אוסטרליה, כמעט בכל תנאי הים האפשריים. כשחוזרים לתנאי הגלישה של הים התיכון, זה לא בדיוק מאתגר והתדירות נורא נמוכה. אבל מי שאוהב את הים, לא מוותר גם על שגרת גלישה בתל אביב.”
כמו כל ספורט משגשג, גם לגלישה יש תעשיית מוצרים נלווים. אף שכעיקרון לא מדובר בספורט יקר, לא כל אחד יכול לתפוס גל. “גלישה זה קודם כול ‘לייף־ סטייל,”’ מסביר ונטורה. זה אנשים שמתלבשים בסגנון מסוים, מתנהגים בסגנון מסוים, גם כשהם לא בים. אבל זה בהחלט לא סמל סטטוס כמו אופניים או תחביבים יקרים. פה, ב־4,000 שקל בסך הכול את מצוידת קומפלט לגלישה כמו שצריך, כולל חליפה טובה לחורף. אין פה איזה ציוד יקר וטכנולוגי מנקר עיניים. בדרך כלל מדובר באנשים שהתמכרו בגיל צעיר, כי בגיל מבוגר קשה לתפוס את זה, וזה יכול להיות מתסכל מאוד.
"הרעיון הוא לעמוד על הגל בפעם הראשונה, ואחר כך זהו, התמכרת, כמו סם שנכנס לך לדם. יש המון עבודה ותסכול, והרבה חבר’ה שלא עוברים את השלב הזה. אחר כך, מי שנכנס לזה, זה אנשים שלוקחים את החיים בקלות, ים, טבע, צחוקים, בירות וחיים טובים, ובמקביל אנשים שאכפת להם מהטבע, מהניקיון של החוף, מאיכות הסביבה. אתה לוקח את תפיסת העולם הזאת גם אל היומיום, אתה פשוט בן אדם קליל והרבה פחות רציני. אני חושב שזה קשור לריכוז הגדול שהים דורש ממך. אתה יושב בתוך המים, וגם אם יש אנשים מסביב, אתה עם עצמך בשקט, מחכה ל־Swell (שורת הגלים הנשברים אל החוף, ס”ה) הבא, ואחרי הגלישה, בבוקר בזריחה, בשקיעה, או סתם באמצע יום שאחרי סערה בחורף, אתה פשוט יוצא חדש לגמרי.”
עם הטרנדיות הגואה של הספורט הזה בארץ, יש גם הבנה יותר מסודרת של התחום והתמקצעות כמו בעולם ?
“בשנים האחרונות אנחנו מנסים לעשות קצת סדר באיגוד, לערוך כמה תחרויות בשנה, ואפילו הצלחנו להביא שיפוט מחו”ל. חוקים בלתי כתובים יש תמיד, לכל מי שעוסק בתחום, גם ברמת התחביב. יש עניין של כבוד וותק, כשאתה מגיע לחוף חדש אתה צריך לתת זכות ראשונים למקומיים, לוותיקים ולטובים ולמי שתפס את הגל הכי קרוב ל־,Peak לשיא של נקודת השבירה שלו. מי שיותר חדש וגולש פחות טוב, יתפוס את הגל בשוליים שלו. אבל ברור שתמיד יש ריבים של חבורות שונות, ויש כאלה שלא מכבדים את הכללים, גונבים או מקלקלים גל.”
אחד הוותיקים שזוכים לכבוד הוא המנתח הפלסטי ד”ר דב קליין. הוא כבר בן ,47 אבל הים אצלו בדם מאז גיל ,15 וגם שני בניו יוני, , 21 ודניאל, , 17 כבר התמכרו. “הייתי בין הישראלים הראשונים שהגיעו לאיים המלדיביים כשחיפשנו מקומות טובים לגלישה בחו”ל,” נזכר קליין. “אתה צריך לתשאל את המקומיים, ללמוד את תנאי החוף, לכבד את התנאים של השטח מבחינת שפל וגאות, לכבד את החוקים הכתובים על המים, כמו שאומרים. קודם כול בגלל הבטיחות. אתה רוצה ללמוד להימנע מסכנות מיותרות של אגו מנופח. הים תמיד מנצח אותך. ומעבר לזה, אתה רוצה לפרגן לאחרים, לטובים, ללמוד מהם. אם אתה מפרגן לאחרים, יפרגנו לך.”
מה סוד ההתמכרות לספורט הזה?
“אני עושה גם גלישת רוח, קיאקים וגם ריצה ואופניים, אבל גלישת גלים זה הספורט היחיד שאני מכור אליו לגמרי. באיזה ספורט אחר תראי שחקנים שהולכים סתם ככה למגרש להסתכל עליו כשהוא ריק? מדובר גם בספורט מאוד אינדיבידואלי, כל אחד יכול לעשות אותו בדרך שלו, בצורה שלו. ברגע שתפסת את הגל ואת עליו, את יכולה לעשות מה שאת רוצה כשאת גולשת עליו אל החוף. זה ספורט של חופש ומרחב שמאפשר לכל אחד למצוא את קצה גבול היכולת שלו עד למיצוי הפוטנציאל, ובכל פעם לנסות להשתפר.”
אתה לוקח מהגלישה משהו ליומיום?
“למעט התקופה שבה גרתי באירופה כשלמדתי, גרתי תמיד ליד הים. גם היום הקליניקה שלי ובית הקפה שלי הם בחוף הקאנטרי, שבו התחלתי לגלוש כילד. אני לא מוותר על הים. אני עובד המון שעות בחדר ניתוח במצבי לחץ ואסור לי להילחץ לשנייה אחת. אני חושב שהקרבה לים עושה אותי בן אדם מאוד מאוד רגוע. גם אם אין גלים ואני לא גולש אלא רק מסתכל על הים, זה עוזר. אם יש חלום שהגשמתי שאני גאה בו זה לא הקריירה ולא הכסף אלא להיות על ה־,Peak עם שני הבנים שלי שהם גולשים ברמה מקצוענית ממש. בכלל, אני חושב שאם כולם היו גולשים לא היו מלחמות בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם