אין שני לו: איך מתמודדים עם משבר הילד השני?
המתחים מתעצמים. המשימות מתרבות. הקלילות נעלמת. ההתרגשות הראשונית נגוזה. הזוגיות נפגעת. ייסורי המצפון מתרבים. אז איך לעזאזל מתגברים על משבר הילד השני?
"ילד אחד זה כמו אקססורי,“ ביטאה היטב את התחושה אם טרייה לשניים. "כמו אביזר שתולים על הגוף עם או בלי מנשא ואפשר להמשיך להתנייד בקלות. עם ילד שני הכל נעשה מורכב יותר ומצריך הרבה יותר לוגיסטיקה. כשבתי הבכורה נולדה הכל נראה לנו קל ופשוט, לקחנו אותה איתנו לכל מקום, העמסנו אותה כמו צ‘ימידן קטן על הכתף והמשכנו בחיים ובקריירה. עם שני ילדים הכל נהיה יותר רציני ומחושב, וגם מחייב אותי להישאר יותר בבית. בכלל, אני מרגישה שהכל נעשה מעייף ומתיש, כמו עבודה שדורשת הרבה תיאומים עם הבעל וכל מי שמסביב, האמהות הפכה להיות טכנית פתאום.“
האומנם יש דבר כזה, משבר הילד השני?
"הזהות ההורית נוצרת עוד לפני לידת הילד הראשון,“ אומרת פסיכולוגית הילדים ויועצת ההורים, אמירה אור, מרצה בתוכנית להכשרת מטפלים באמנות במכללת סמינר הקיבוצים. "לבני הזוג יש פנטזיות, חלומות ומחשבות על התפקיד ההורי ועל הילד שייוולד ומעצם היותו הבכור הוא התגלמות השאיפות של ההורה. הוא זוכה לשפע אהבה והשקעה אינסופית, כמעט נרקיסיסטית מהוריו, שתולים בו את תקוותם ומצפים שהוא יגשים את החלומות, השאיפות והערכים שהם לא הצליחו לממש בעצמם וחולמים להגשים באמצעותו.“
ומה קורה כשהשני מגיע?
אור: "ככלל, כל ילד שנולד משנה את האיזון של המערכת המשפחתית ומחייב את כל אחד מבני המשפחה לשנות משהו בהתנהלות ובתפקוד, ומכאן שהילד השני יגדל עם הורים שונים מאלה שפגש הילד הראשון. ההבדל הוא בעיקר בדגשים. ועדיין המעבר מזוג לשלישייה, להבנתי, הוא דרמטי יותר. ברגע שבני זוג הופכים להורים הם נכנסים לתהליך
איפה נעוץ הקושי הגדול?
"כהורים לשניים הם צריכים לדעת להתאים את עצמם לצרכים שונים של שני ילדים בגילים שונים. לדעת לחלק את זמנם בין השניים וגם לעשות הרבה פשרות. כך, למשל, כשאמא רוחצת את התינוק החדש היא לא יכולה להיענות מיידית לפעוט בן השלוש שזקוק לה, כפי שנהגה לעשות כשהיה בן יחיד. עכשיו נדרש ממנו לדחות סיפוקים, וזה מצריך למידה חדשה הן מההורה והן מהילד, ולא מדובר בעניין פשוט. ועוד לא אמרנו מילה על ההזנחה של הקשר הזוגי בגלל העומס.“
אבל הקושי הגדול ביותר, כך מתברר, הוא ייסורי המצפון הנובעים מ“הדחתו של יורש העצר.“ לפתע, הילד הבכור, שהורגל לכך שכל תשומת הלב ההורית מופנית אליו, צריך ללמוד להתחלק, וזה אחד הכאבים הגדולים שחווים הורים ברגע שנולד ילדם השני.
"הצורך של הורים לשניים להתפצל ולהתפשר כדי לטפל בילדיהם מעורר אצל הורים רבים שאלות וחששות, כאב ורגשות אשם על כך שהם לא יכולים להיות נגישים תמיד לילד הבכור כפי שהיה בעבר,“ מסבירה אור. "יש הורים שמכים על חטא ומייסרים את עצמם בשאלות כמו ’איך עשינו לו דבר כזה,‘? וכדי להקל על כאבו וקנאתו של הבכור חשים צורך לגונן עליו ולפצות אותו על כך ש‘אמא נלקחה ממנו.‘ מצד שני, הם חשים אשמה גם כלפי הילד השני ומאפשרים לעצמם להתלהב ממנו או לפנק אותו רק בסתר, הרחק מעיניו של האח הגדול.
"לעתים ההזדהות הגדולה עם כאבו של הבכור עמוקה מאוד, כיוון שהיא נובעת מזיכרון של חוויה דומה שעברה על ההורה בילדותו, בעקבות לידת אח/ות שהותירה בו חוויית נטישה. ועתה הוא חש רצון עז לגונן על הילד הגדול מפני החוויה הדומה שעברה עליו.“
ולכן הוא גם מאוד מרחם עליו.
"כשהורה מפגין רחמים ומנסה לפצות את הילד הבכור, הוא מעביר לו מסר שהוא מסכן ואומלל, שקרה לו אסון בעקבות לידת האח/ות, וזו, מיותר לומר, התייחסות שאינה ראויה. במקום זאת על ההורים לשדר אמפתיה למצוקות של הילד, לאפשר לו לבטא מגוון רגשות ברמה סבירה מבלי, חלילה, לאפשר פגיעה בתינוק, ולהיות מסוגלים להכיל את רגשותיו החיוביים והשליליים מבלי להתגונן או להתווכח איתו. ולא פחות חשוב להעביר לילד מסר עקבי שמדובר בדבר טוב שאירע במשפחה, שמאפשר לכולם לצמוח ולגדול, להסביר לו שזו הזדמנות עבורו לחלוק עם מישהו קרוב את חייו, שיהיה איתו ולא נגדו.“
על גודל המשבר והיקפו משפיעה במידה רבה מידת השותפות בין בני הזוג, טוענת הפסיכולוגית הקלינית ד“ר עדנה כצנלסון, מחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים“ (הוצאת דביר) ו“הורים, ילדים ומה שביניהם“ (הוצאת עמיחי.( "תמיכת בן הזוג היא קריטית בתקופה כזו, ואם זו נמנעת ממנה עלול להתפתח מתח משפחתי שיעצים את המשבר.“ הסיבה לכך שרף המתיחות עולה עם לידת הילד השני מקורה בדרך כלל באי הסכמה על הגישה החינוכית, טוענת אמירה אור. השנה הראשונה וגם השנייה של הילד הבכור מוקדשת לרוב לטיפול הפיזי בתינוק, וההורים הטריים שרויים בסוג של אופוריה נוכח היצירה המשותפת.
עם לידת הילד השני, שהופך אותם למשפחה של ממש, גובר הצורך להגדיר חוקים וכללים, לברר מה לגיטימי ומה יכול להתקיים במשפחה שלהם. בעקבות כך נוצרים מתחים ופורצים ויכוחים בין ההורים, שכן כל אחד מבני הזוג מביא איתו מערכת אמונות שטבועה בו ממשפחתו הגרעינית. נוסף לכך, העול הכלכלי שהופך כבד יותר עם גדילת המשפחה - מוטל בדרך כלל על כתפי האב. נטל הטיפול בילדים ובבית נופל לרוב על כתפי האם ומחייב אותה להישאר יותר בבית עם הילדים, ולשלם מחיר אישי של חופש ופיתוח הקריירה וכמובן אובדן הספונטיות של שניהם, שפוגע בהנאות הקטנות של החיים. ואפרופו ספונטניות, לעתים קרובות הילד השני הוא בכלל "פנצ‘ר.“ אנשים לא נוהגים לדבר על זה בגלוי, אבל זהו מצב שמציף ברגשות אשם עזים וקשיי הסתגלות גדולים יותר, שמכבידים מאוד על ההתנהלות המשפחתית.
.1 לאפשר לבכור לבטא קשת של רגשות שמחה והתלהבות מצד אחד ותחושת כעס וקנאה מצד שני. לא להיבהל נוכח ביטוי רגשות שליליים ולדעת להציב לו גבולות, כשצריך. להימנע מרחמים ולזכור שלכולכם קרה משהו משמח.
.2 מטבע הדברים הגדול יבקש יותר את תמיכת האב, שפנוי יותר מהאם המטפלת בתינוק. אם תינתן לו תמיכת האב, הוא יסבול פחות. הזדמנות פז להעמיק את הקשרים ביניהם.
.3 להורים מאורגנים שיודעים איך להתנהל יהיה פחות קשה לעמוד במשימות היומיומיות.
.4 להימנע מאמירות נוסח "התפקיד שלי כעת הוא להיות אמא/אבא ואין לי זמן ואנרגיה לטיפוח הזוגיות.“ להפך, ככל שהמשפחה גדלה והעבודה רבה יותר, חשוב להתפנות להטענת המצברים הזוגיים ולהקדיש זמן משותף לשיחות, לבילוי משותף ולסקס.
.5 חשוב להימנע מניכוס תפקידים נוסח "זה הילד של אמא“ ו“זה הילד של אבא.“ יש ליצור זרימה חופשית, כך שכל אחד מבני הזוג יוכל לבצע את כל התפקידים (למעט הנקה.(
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם