מועדון ארוחת הבוקר: בתי הקפה של רוכבי אופני הכביש
עזבו אתכם ממסלולי רכיבה מאתגרים. על האופניים בשבת בבוקר עולים רק כדי לנשנש - ולהספיק לחזור לארוחת צהריים. חנוך מרמרי, הרוכב הכי מהיר בתל אביב, מגיש: התחנות המומלצות לרוכבים
נקודת המפגש לרוכבי כביש חייבת להיות ממוקמת בצומת שיוצאים ממנו כמה שיותר מסלולים. באזור המרכז, צומת נחשון הוא הנוח מכולם; משם אפשר לצאת להרי ירושלים, לאזור מודיעין, לכיוון אשקלון, שדרות, עדולם ולכיש.
ככל שנקודת המפגש פופולרית יותר, קשה למצוא בה חנייה. כשתחנת צומת נחשון הגיעה להתפוצצות אוכלוסין ורוכבים נאלצו לחנות בשדות ובמטעים הסמוכים, החלה הגירה ללטרון, לתחנה במושב טל שחר הסמוך או לחניון מפעל המלט נשר (ללא תחנה ומזנון).
חלק מתחנות הדלק על כבישי הדרום מגדירות עצמן כ"שומרות שבת". מה שגורם לרוכבים להדיר משם את אופניהם. גם תחנת דלק בלי מכונת אספרסו פעילה ומדף חטיפים ראוי, כמוה כתחנה סגורה. בבוקר כל דקה יקרה. האכילה מינימלית, והתזונה מתבססת בעיקר על חטיפי גרנולה או פירות יבשים.
אחרי הרכיבה ממהרים הביתה. ובכל זאת, סיבוב שתייה קצר נוסף מתקבל תמיד בברכה. שירותים טובים, שיכולים לקלוט תנועה רבה ולעמוד בלחץ, הכרחיים. בחורף, בניסיון לברוח מקו הגשמים, נקודות המפגש זזות דרומה, על פי התחזית. נפגשים בתחנת עמק האלה (אספרסו, חטיפים, שירותים) או בקפנטו בצומת פלוגות, שעוד ידובר בו. משם יוצאים מסלולים מערבה לעוטף עזה, מזרחה, לאמציה, דביר ולהב ודרומה, לשדרות, בארי, נתיבות, בית קמה ואורים.
סיבוב רכיבה ממוצע נמשך שלוש עד ארבע שעות (כ־70 עד 115 ק”מ, תלוי בטופוגרפיה). קבוצות רכיבה מנצלות את שבת בבוקר כדי לקיים את האימון העיקרי של השבוע. קבוצות כאלה, שמונות 20 עד 40 איש, עובדות על פי תוכנית אימונים עונתית, וכך נקבעים המסלולים שלהן. גם ההפסקות קצרות ותכליתיות. חבורות עצמאיות מסוג החבורה שלנו הופכות את שעת ההפסקה ברכיבה למפגש חברתי.
לא רק שתייה עולה על השולחן, אלא גם מאפים, כריכים, סלטים ומנות בוקר קטנות, חביתה או לּבנֶה. רוכב שורף 700 עד אלף קלוריות בממוצע לשעה, כך שהרעב המתפתח במהלך הדיווש מחייב תשובה הולמת. לעתים קרובות החלום על כריך הבוקר הפריך והריחני הוא המדרבן העיקרי להגיע לתחנת התדלוק. אבל גם כאן נדרשת משמעת עצמית,
גם תחנת ההפסקה חייבת להיות ממוקמת נכון על המסלול. אין טעם לעצור בשליש או אף במחצית הדרך. אני אוהב את ההפסקה בערך לאחר שני שליש מסלול, אחרי החימום והמאמץ העיקרי. בחבורה שלנו השתנה במשך השנים מרכז הכובד. מראש, תכנון המסלול לוקח בחשבון את תחנת העצירה המועדפת, ועל פיה מחלקים את הדרך. וגרוע מזה, לפעמים נדמה שהמסע כולו לא נועד אלא כדי להגיע למועדון ארוחת הבוקר השבועית שלנו שעל אֵם הדרך. ואכן, אחרי הקפה והחשבון אנחנו עולים על האוכף בהרגשה שהחלה הדרך הביתה.
הנה כמה מן התחנות שאותן אנו פוקדים במסלולים השונים: נחשון, עמק האלה, בית גוברין, סטף, נס הרים, פלוגות, בית קמה, ברור חייל, כפר עזה, להב, אורים. בית גוברין, לדוגמה, ממוקמת לא רע ויש לה סיפון עץ המשקיף על נוף נפלא, ובכל זאת אנו נמנעים מלעצור בה, אלא במקרה שלמישהו יש שלפוחית שובבה או מעי רגיז. הסיבה היא שהתחנה משמשת נקודת מפגש עיקרית לבני דודנו, האופנוענים. אנו אומנם אחים למשפחת הדו־גלגליים, אבל על הכביש לא שוררת חיבה רבה בינינו לביניהם. אלה רואים בנו מטרד, ואנו רואים בהם אסון.
היחס הזה נודד גם לנקודות המפגש המשותפות: יותר מדי רעש (לא רק של חימום המנועים), יותר מדי שיחות־ציוד ("טֶק טֹוקס") קולניות ומשעממות, ובמקרה של מפגש מילולי, זה כמעט תמיד ברמת העקיצה או ההתגרות. החבורה שלנו, לעומת זאת, ממוקדת יותר בפשר הקיום וניחנה במבט אירוני על החיים.
רוכב אופניים חייב להיות מצויד בהרבה הומור יהודי. הוא נודד, הוא מפריע, מקללים אותו ואת זכותו על האספלט ואין לו שום הגנה מן הסביבה. כולם אויביו - מנהגי המשאיות ועד המטיילים המשפחתיים ששעו לעצתו של החזאי. מפגשים עם רוכבי השטח הם מעטים משניתן לצפות. המסלולים כנראה לא ממש חופפים, ובכל מקרה רוכבי השטח מנהלים אורח חיים אוטרקי יותר. הם מצוידים כך שיוכלו לעצור בשטח ומעדיפים את קשקוש הגזייה והפינג’אן בתרמיל הגב על ההמיה הנעימה של רוכבי כביש בדיון המלומד: איזו דוגמה המוטבעת על הקצף של ההפוך הגדול, עדיפה: זו שבצורת לב, הספירלית או הקלאסית, המעגלית.
ועתה לדירוג: ה"מֶכָה" של הרי ירושלים הוא ללא ספק “בר בהר”. אתר קרן קיימת הממוקם על מצפור בין בר גיורא לנס הרים, שלצדו קפה־מסעדה ייחודי. מזה 15 שנה, לפחות פעמיים בחודש אני פוקד את המקום, שהוא בוודאי אחד היפים שיש. בר בהר משמש במקביל רוכבי שטח וכביש, גם בשל מיקומו וגם בגלל היותו היחיד באזור.
גלונים של לּבנֶה עם פיתות רכות שנאפות במקום צרכתי במשך השנים, מה שמסביר את שיהוקי שמן הזית שמלווים אותי בירידות לשפלה. אפשר לקבל שם גם סלטים למיניהם ופריטי שבת כבדים יותר, אפילו חמין, שנועד למטיילים ולמשפחותיהם. הבעיה ב”בר בהר” היא שלעתים קרובות הנהירה הפתאומית גורמת בעיות ספיקה אצל המארחים. הקדמה בהגעה עלולה להיתקל בבשורה “המטבח עוד לא נפתח” וכבר היו מקרים שגם העינית האדומה במכונת האספרסו טרם דלקה, כך שעשרות הרוכבים שהקדימו לעלות בהר מצאו עצמם ספונים אל שולחנות ריקים בהמתנה לרתיחה.
הסטף הוא מהומה גדולה מדי. קהל קולני וזחוח מאכלס את המקום בצפיפות וגורם לזר להרגיש כירושלמי בחוף מציצים. אנו פוקדים את המקום בעיקר בשיא הקיץ כשצריך להצטייד תכופות במים, וממהרים להסתלק.
בכפר עזה יש אספרסו קטן ונחמד עם מאפים, שהיה לנו לתחנה קבועה במקרים שהמסלול מזמן אותנו לאזור. בית קמה ולהב הם מתחמים גדולים ועמוסים. לוקחים את מה שצריך (מים, חטיף) וממשיכים. בברור חיל יש תחנה נעימה, לפעמים אנו נכנסים אליה ורואים שם רוכבים מסוגנו. אבל אם אנחנו כבר שם, מוטב למהר לתחנת ההפסקה העיקרית: פלוגות.
צומת פלוגות היה בעבר אחד הצמתים ההומים בכבישי הדרום, בזכות מיקומו בהצטלבות כביש מס’ 4 לבאר שבע עם “המעבר הבטוח”, כביש תרקומיה־עזה. היום הוא צומת פסטורלי בהשוואה. הפלסטינים לא חוצים מעזה לחברון והישראלים נוסעים בכביש 6 החינמי.
רשת “קפנטו” שהקימה בצומת קפה לתפארת, בוודאי מאוכזבת מן ההתפתחות העסקית הזאת. אבל דווקא אנחנו, כמו רוכבים רבים, אימצנו את המקום בברכה. “קפנטו” פלוגות הוא מקום המפגש האידיאלי, וכדאי לעשות את כבישי הדרום רק כדי להגיע אליו: עיצוב פשוט ונעים, חניה נוחה (גם למטוסי אולטרה־ לייט שסרים להגיד שלום), סיפון עץ נאה משקיף אל הנוף החקלאי, מוזיקת רקע רכה, שירותים מצוינים וצוות נחמד.
התפריט פונקציונלי, אידיאלי לרוכבים. תודה על המצאת המיני־כריך, שמאפשר לאכול חביתה בלחמנייה עם פלח עגבנייה, כמה עלים וגבינה לבנה, כך ניתן גם לשבוע וגם להימנע מפליטה. גולת הכותרת, במיוחד לימי חשש לשיטפונות: הסחלב (המסורתי! לא בגרסה המפונפנת). סחלב שעובר בהצלחה את מבחן הכפית: אם תוקעים כפית למרכזו, היא תישאר זקופה כבלרינה, ולאחר הרהור קצר תגלוש בעדינות אל שפת הספל.
בדרך כלל אנו מגיעים לשם עם כ־60 עד 80 ק”מ ברגליים, ויושבים לדון בעניינים דחופים שהנפש דורשת להם מענה. אנחנו לא קמים, אלא אחרי שהגוף הגיע לרפיון גמור. ובקיצור, התקררנו. רק אז קמים בלית ברירה וגוררים רגליים הביתה. 30 ק”מ נוספים ברכיבה לנחשון, שטיפת פנים בשירותים, בירה מאלט ויאללה, להעיר את הילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם