ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

הנחתום מעיד על עיסתו: שיעורים על החיים עם אלון גל

אהבה עצמית היא לא פשע נרקיסיסטי מסוכן ובהחלט כדאי שהנחתום יעיד על עיסתו. הערכה עצמית, מושלמות וענווה: שלושה פרקים מתוך ספרו החדש של אלון גל

 
כמעט בכל תהליך התפתחות אנו מגיעים בסופו של דבר אל אותו מושג חמקמק ולא תמיד ברור שנקרא הערכה עצמית. אנו חיים בסביבה תחרותית והשוואתית, המובילה אותנו לא פעם לחוות את עצמנו כ"לא מספיק טובים". הציונים שלנו לא מספיק טובים, הגוף לא מספיק יפה, השפה לא רהוטה, החברים לא מספיק מקובלים וכיוצא באלה. זאת ועוד, אנו גדלים על ברכי נורמות חברתיות, הגורסות שאהבה עצמית היא פשע נרקיסיסטי מסוכן, ופרגון למעשינו חייב לבוא רק מאחרים.

"אל תאמר שבחו של אדם בפניו" או "אין הנחתום מעיד על עיסתו" ועוד רבים וטובים מהמשפטים שכולנו מכירים, שהתחנכנו עליהם ואנו ממשיכים לחנך לאורם - כל אלה מלמדים אותנו, או לפחות מנסים ללמדנו, צניעות תוך הפחתת ערכנו.

וכי למה הנחתום איננו יכול להעיד על עיסתו? ואם עיסתו יצאה פשוט מופלאה? ואם הוא שקד ועמל והכניס את כל נשמתו ואהבתו לעיסה? בשום פנים ואופן אסור לו לומר עליה מילה טובה? ובאיזה תנאי מותר? מי הוא המחליט מתי מותר לנו להעיד על עיסתנו? דומה כי ההרגל של רבים מאיתנו הוא להמעיט בערכנו, וכאשר הרגל חזק מספיק, הוא הופך לטבע, וטבע קשה מאוד לשנות. כאשר הדימוי העצמי הנמוך הופך לטבע, מאבד האדם את חדוות היצירה ואת ההעזה. כיצד אאמין ביכולתי ואעז ליצור בחיי אם איני מספיק חכם / מוצלח / מסוגל? מדוע שאבקש מאחרים לבטוח בי אם אני לא בוטח בעצמי?

דנה, אישה מוכשרת בשנות השלושים לחייה, פחדה לדרוש שכר הולם עבור עבודתה, ולפיכך הרגישה ממורמרת. בשיחה איתה התברר שנמנעה מלדרוש העלאה בשכר משום שחשבה שהעברית שלה לא מספיק טובה, שהיא לא ייצוגית ושאין לה כישרון לקיים משא ומתן. ביקשתי ממנה להכין רשימה של תחומים שבהם היא מוצלחת ומגלה יכולות גבוהות. לא עבר זמן רב והיא נוכחה לדעת שיש לה יתרונות לא מעטים ושהיא עובדת חיונית מאוד בארגון. רשימת יתרונותיה עזרה לה לאזור אומץ ולבקש העלאה בשכר ואף לקבל אותה.

המזל הגדול שלנו, בני האדם, הוא שיש לנו שכל ונתונה בידינו האפשרות לבחור את מחשבותינו. לכן בדיוק כמו שטבענו בעצמנו את האמונה שאנחנו לא מספיק טובים, יפים, חכמים או מוצלחים, אנחנו יכולים לפתח אמונה הפוכה לחלוטין באשר לעצמנו בכוח המחשבה בלבד. נכון, לחינוך יש השפעה חזקה עלינו, וההרגל של לא לאהוב את עצמנו כבר קיים שם מזמן, אבל אלו רק מחשבות, אפשר לשנותן, להחליפן. צריך רק להסכים לחשוב אחרת ולהשקיע את הזמן הנדרש.

מה עושים?

- רשמו עשרה תחומים שבהם אתם "לא מספיק" טובים בעיניכם
- רשמו מה אתם מחמיצים בחייכם בשל אותו דפוס מחשבה 
- רשמו עשרה תחומים שבהם אתם חווים את עצמכם כטובים ומוצלחים
- במהלך השבוע הקרוב הוקירו את עצמכם שלוש פעמים ביום על מי שאתם ועל היותכם מוצלחים בתחומים אלו

שמתי לב לכך שבכל פעם שאני מנסה להסביר למאומן למה כדאי לו להיות שלם עם עצמו, הוא מיד עונה לי, "אבל אין אדם מושלם." אף שמדובר בשני מושגים שונים זה מזה, ההחלפה בין שלמות למושלמות היא דבר שכיח. אז מה באמת ההבדל בין שני המושגים? ומדוע כל כך חשוב להכיר בו?
נתחיל במושלמות. המושלמות מתייחסת לרצון או לצורך של אדם לראות את עצמו כנטול פגמים וטעויות. השלמות, לעומת זאת, היא קבלה עצמית מלאה והיא כוללת את הטעויות.

בואו נכיר בעובדות. אכן, אין אדם מושלם. כולנו מלאי פגמים. קצתנו דיכאוניים, חלקנו מלאי חרדות, חלקנו לעולם לא מסתפקים במה שיש לנו, רובנו לא מעריכים את עצמנו מספיק וכן, בסופו של דבר, מה לעשות, אנחנו באמת לא מושלמים. כנראה, אגב, שיש לזה סיבה די טובה. כנראה יש משהו שאנחנו צריכים לעבור בעולם הזה כדי להגיע למקום הכול כך לא פשוט הזה של לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו. אבל האם אנחנו יכולים לשים לעצמנו מטרה פשוט להיות שלמים עם מי שאנחנו?

אפרת הגיעה אלי כשהיתה בת עשרים ושמונה. כבר במפגש הראשון היה ברור שהיא לא ממש סובלת את עצמה. על כל דבר טוב שהצלחתי להראות לה על עצמה, על מעלותיה, על יכולותיה ועל האינטליגנציה הגבוהה מאוד שלה, היו לה שלושה דברים רעים שהיא "הראתה" לי, שלפי ראות עיניה, נמצאים בסתירה מוחלטת לתכונות הטובות שלה. עברו כמה שבועות, ועדיין לא נוצרה פריצת דרך במרחב הקבלה העצמית. באחת הפגישות היא אמרה לי בכעס, "אתה פשוט רוצה שאני אחשוב שאני מושלמת, ומה לעשות, אני פשוט לא."

בעקבות הדברים התחלנו לשוחח על המושג "מושלם". מובן שגם היא, כמו מאומנים רבים לפניה ואחריה, התחילה להסביר לי שאין אנשים מושלמים. אחרי שקיימנו דיון

בשתי המילים הכל כך שונות אבל לעתים מבלבלות, מושלם ושלם, הטלתי עליה לכתוב בכל יום שלושה דברים לפחות שהיא מוקירה בעצמה וארבעה מצבים שבהם היא שופטת את עצמה לחומרה, וכעת היא יכולה לראות בהם את הצד החיובי. בפגישות הבאות תירגלנו קבלה עצמית שלה כאדם שלם, טוב ורע, יפה ומכוער, טועה ומתקן. התמורות והשינויים החיוביים לא איחרו לבוא. די אם נזכיר את התמורה שחלה ביחסיה עם בן זוגה. לאחר שקיבלה את עצמה כאדם שלם, הצליחה להתגבר על משברים במהירות וללא כעסים ופרֵדות, ובעיקר ללא שנאה עצמית.

למה כל כך חשוב להבדיל בין שני המושגים מושלם ושלם? כי כשאנחנו שלמים עם עצמנו, אנחנו מקבלים את עצמנו ללא תנאי. מעין אהבה שאינה תלויה בדבר. האם אנחנו מכירים הרבה אנשים שמוכנים לאהוב את עצמם ולקבל את עצמם כשברור להם שאינם מושלמים? שגם כשהם כועסים, עצובים, מבולבלים ונמצאים במקומות המוצלחים פחות שלהם, הם מצליחים להגיד את המשפט, "אני מקבל את עצמי כמו שאני"? אני לא מכיר הרבה כאלו, ובעיני זהו אחד המקומות הגבוהים ביותר שאדם יכול להגיע אליו. להסתכל במראה ולומר: "אני לא מושלם, אבל אני שלם מאוד עם מי שאני ועם מה שאני מביא לעולם הזה."

מה עושים?

- בחרו תחום בחייכם שבו אתם רוצים לחוש שלמים עם עצמכם
- רשמו שלוש פעולות העשויות ליצור בכם תחושת שלמות. לדוגמה, אם אתם מזהים שאתם וכחניים מאוד עם בן הזוג ומתקשים לסלוח לעצמכם על כך, קבלו את עצם זה שאתם כאלו
-  בחרו דרך לעשות בה את הדברים אחרת. בוויכוח הבא בחרו באופן טכני לחלוטין פשוט לשתוק ולארגן את המחשבות שלכם כך שלא יהיו וכחניות, אלא מפייסות, שואלות, מבררות ואכפתיות
- כתבו דוח למידה על שלושת הניסיונות

הענווה היא אחת התכונות הייחודיות והמרשימות ביותר. מהי ענווה וכיצד שומרים על ענווה בעולם תחרותי, שמעמדנו בו תלוי בפעולותינו, ביכולותינו ובהכרח להצהיר עליהן? האומנם קיים קונפליקט בין ענווה לביטוי היכולת האישית? בואו נתחיל את הדיון דווקא במי שאינו מגלה ענווה.

בשנות לימודי באוניברסיטה פגשתי את ערן. הוא היה בחור מוכשר למדי ונאה, ובמהלך כל שנות הלימודים חש צורך להתחכם ולהתווכח עם המרצים ועם הסטודנטים האחרים. הוא היה עסוק בלהוכיח שהוא "טוב מספיק" או "חכם מספיק", גם כאשר הוויכוח (כך היה ברור לכולם) היה חסר ערך. היה ברור שהוא מבקש לשכנע את עצמו ואת סביבתו שהוא חכם, והוא היה צמא לגילויי הערכה על חוכמתו. ערן הפגין שתי תכונות שאינן עולות בקנה אחד עם הענווה: חוסר ביטחון ויוהרה. האם ניתן לוותר על התנהגות כזו ובכל זאת להתנהל נכון בעולם תחרותי?

אז מהי ענווה? יש המייחסים למושג ענווה הפחתת ערך עצמי והסתפקות בחיים נטולי ביטוי אישי. זוהי טעות שעלולה להציב אדם בפני קונפליקט מיותר בין מימוש עצמי להנמכת רוח, וכל זאת למען הענווה. לכן חשוב להדגיש את מרכיביה של הענווה. אדם עניו הוא בראש ובראשונה מי שמכיר בערך עצמו, הערכתו שקולה, הוא יודע מה הוא שווה, הוא מודע ליתרונותיו ומודע לחסרונותיו.

אדם עניו יגלה סובלנות כלפי הזולת גם כאשר נדמה לו שזה אינו משתווה אליו ביכולותיו או במעמדו. אדם עניו, גם אם יגיע לדרגה רמת מעלה, יהיה מוכן לוותר על גינוני כבוד והערצה כלפיו. אדם עניו מגלה ענווה כלפי העולם כי הוא יודע שהמציאות מורכבת מאוד, ועם כל חוכמתו ממילא אי אפשר לתפוס את כולה, ומה שלא תפס הוא, אולי תפס אדם אחר.

רק אדם חזק בעיני עצמו יוכל להרשות לעצמו לבטוח במי שהוא בכל מערכת יחסים ומול הסביבה בכלל. אם כן, הענווה היא ביטוי לקבלה עצמית, והיא הנובעת מתחושת עוצמה ושלמות, תוך ויתור על יהירות, התנשאות וגאוותנות.

מה עושים?

- המפתח הוא, כאמור, שלמות אישית וקבלה עצמית. נהלו מחברת הוקרות, ובה רשמו לעצמכם בסיום כל יום הוקרה אחת על פעולה חיובית שביצעתם (אין צורך להמתין עד לפיצוח האטום, ניתן להוקיר גם על סבלנות שהפגנתם בשיחה לא פשוטה עם בן/בת הזוג)
- בכל מקרה שבו נוכחתם בדיעבד שהייתם עסוקים ב"להוכיח את חוכמתכם" בכל מחיר, נסו לזהות מה בכם זקוק להגנה ולחיזוק, והסיקו מסקנות לקראת האירועים הבאים

הספר יצא בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...