רוכבים באפריקה: הישראלים שחרשו את מאלי באופניים
עשרה גברים ישראלים יצאו למסע במאלי שבמערב אפריקה. רכובים על אופניים הם עברו בין השבטים הנידחים, כבשו את טימבוקטו וגילו משפחה שבה האם מבשלת כשהיא יושבת על צב ענק
(לורד אלפרד טניסון)
ב-1829, כשהוא בן 19 בלבד, כתב המשורר הבריטי אלפרד טניסון את שירו, שזכה במקום הראשון בתחרות כתיבה בנושא טימבוקטו. אפריקה עניינה מאוד את הבריטים באותם ימים, ובכל זאת, טניסון לא אהב את השיר שכתב. אך המילים עשו את שלהן והוסיפו נופך לאגדה שאפפה את העיר המסתורית שמעבר להרים ולמדבר - חלום שברירי מעבר לערפילי הזמן. כך זה עם אגדות; יש להן חיים משלהן ללא קשר למציאות שעלולה להיות מאכזבת ואפורה - לפחות במבט ראשון.
משלחת רוכבי האופניים שגיבשה חברת נתור-טיולי טופ, יצאה למסע בן שבועיים למאלי שבמערב אפריקה, תוך שילוב רכיבת שטח אתגרית על אופני הרים ונהיגה ברכבי 4X4 מיוחדים , שאמורים לענות על בעיות העבירות שהתעוררו במהלך המסע. במשלחת השתתפו כעשרה גברים בעלי ניסיון ומיומנות ברכיבת שטח אתגרית במדבריות.
אל טימבוקטו הגענו בשעת לילה מאוחרת לאחר שעות של רכיבה מאומצת, במהלכה חצינו את הסאהל, אזור המעבר בין המדבר לסוואנה. היא לא עשתה עלינו רושם מיוחד, אבל איזה קסם יש לאגדה הזו. אותה עיר שמעבר להרי החושך, עטופה בשובל של אגדות ושל ימי זוהר רחוקים. העיר נמצאת מעבר לחולות המדבר הלוהטים של הסהרה, על שפת מימיו העכורים של נהר הניג'ר. העיר שאליה נעו אורחות גמלים עמוסי מלח ונהוגות על ידי בני שבט הטוארג-הנוודים המסתוריים של הסהרה, אנשי הצעיפים הכחולים שהובילו מלח דרומה ועבדים וזהב צפונה.
להגיע לטימבוקטו ולחזור בשלום כדי לספר לחבר'ה הייתה משאת נפשם של הרפתקנים ומגלי ארצות בעיקר במאה ה-19. הראשון שהגיע היה ליינג, אך הוא לא הצליח לחזור - הטוארג חיסלו אותו בחולות מצפון לטימבוקטו.
הצרפתי רנה קאיה, בנו של אופה עני, השכיל להתחפש למוסלמי, ואמנם, לאחר תלאות וייסורים, מלריה וצפדינה, הצליח ב-1828 להגיע מכיוון דרום לטימבוקטו ולגלות שמהאגדות על העיר שבה הזהב נשפך כמים לא נותר הרבה. "התבוננתי סביבי ונוכחתי לדעת כי המראה שנגלה לעיניי לא תאם את ציפיותיי", סיפר. "לא כך תיארתי לי את תפארתה ועושרה של טימבוקטו. במבט ראשון הציגה העיר כמות גדולה של בתים עלובים, בנויים אדמה. וכאשר התבוננתי סביב לכל הכיוונים, לא ראיתי אלא מישורים ענקיים של חול בצבע צהבהב לבן. השמים היו צבועים צבע אדום חיוור עד קצה האופק. הטבע עטה כסות שוממת. ובכל שררה דממה עמוקה. אפילו לא נשמע ציוץ של ציפורים".
גם אנחנו, שלושה רוכבי אופניים מתוך קבוצה של שמונה
רכבנו על דרך רחבה במישור שבו מפוזרים עצי שיטה ועשב גבוה. את המרחק לטימבוקטו מסמנות אבני דרך הצבועות אדום ועליהן המספרים המסמנים עוד כמה נשאר לנו. מדי פעם חולפים על פנינו עדרי עזים.
לאחר 100 ק"מ של רכיבה הגענו באפיסת כוחות לכפר גדול של בני שבט הבאמברה, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במאלי. כיבדו אותנו בבקבוקים דמויי קולה. נשכבנו לנוח על מזרונים וחיכינו לארוחת ערב שהכינו שני המלווים שלנו. החלטנו להמשיך ולהתקדם בלילה לאור הפנסים. למעלה בשמים זהרו הכוכבים, שכן רובה של מאלי לא מחובר לרשת חשמל. רכבנו לאור פנס חזק, עד שהחלטנו להתארגן לשינה.
ביום השמש לא מרפה, ובלילה היתושים והחרקים טורדים. אין ספק שזה לא אזור למפונקים. הבוקר עלה ואנו המשכנו את המסע לטימבוקטו. ככל שהתקדמנו צפונה, הנוף נעשה מדברי יותר, עצי השיטה התחלפו ברותמים והעשב הפך נמוך יותר. עד מהרה הגענו לכפר קטן של טוארג, שבו הקים בחור בעל יוזמה חאן דרכים יפה.
בני הכפר עצמם מתגוררים בבקתות נמוכות, הבנויות מרשת של ענפים המאפשרים צל מוחלט. תווי הפנים של הנשים מדהימים ביופיים, וצבע עורן בהיר יותר מצבע הכושים. הטוארג האלה גרמו וגורמים לצרות לא קטנות במרחב הסהרה המשתרע בין מאלי, ניג'ר ואלג' יריה. בעבר הם הטילו חיתתם על שיירות הגמלים שחצו את המדבר, וכיום הם נלחמים על עצמאותם ומדי שנים מספר פותחים במרד בשלטון.
שפתם שונה ונקראת טאמאשק והיא קרובה יותר לשפה הברברית. הם ידועים כעם שקשה לו לקבל מרות. לעומת זאת, הטוארג שפגשנו בכפר הקטן היו נחמדים ואף מעט עלובים, ולא הזכירו בכלל את הפראים האצילים מהסיפורים, שאותם כנראה צריך לחפש בתוך המדבר.
אחרי חצי שעה של מנוחה על מזרונים, חוזרים לאופניים. רק עוד 30 ק"מ עד לניג'ר. לאחר כשעה, צמאים עם שרירים כואבים, הגענו לשערי העיר. התמונה שנתגלתה לעינינו הייתה של עיר רגילה, בתים פשוטים והבלגן הרגיל של מאלי. מהזוהר של העבר לא נותר הרבה. כך למשל, בספרייה של האוניברסיטה, שהייתה בשיא פריחתה במאה ה-15, נותרו רק כמה אלפי כתבי יד שמעידים על כך שפעם היו כאן אנשי רוח. בטימבוקטו כיום, יכולים רק לחלום על אוניברסיטה. פתיחת נתיבי הסחר בימים הורידה את טימבוקטו מגדולתה. ספינות אמיתיות בים תפסו את מקומן של ספינות המדבר, והגמלים נותרו יתומים.
אכלנו ארוחת ערב מאוחרת במסעדה על אחד מגגות העיר. בשל החום הכבד שנמשך גם בלילה, ישנים התושבים על הגגות. הם עוברים ומקפצים ביניהם כאילו היו מדרכות. נזכרתי בסיפוריו של אבי על כך שבבגדד הם היו ישנים על הגג כדי להימלט מהחום. חלק מהתושבים פשוט מוציא מזרון לרחוב וישן בחוץ. טימבוקטו, כך אמר עלי המדריך שלנו, היא הדלת לסהרה. את פתיחת הדלת הזו השארנו לפעם אחרת.
בחלקים גדולים של מאלי משתרעים מישורים נרחבים הנמשכים עד קצה האופק. רבים מהם מעוטרים ביד של פאטמה. האגדה מספרת, כי פאטמה הייתה נערה יפה שהוריה ביקשו לחתן אותה עם אחד מהבחורים בכפר. אך פאטמה סירבה להינשא לבחור המיועד, ובכך הביאה קלון על משפחתה. אביה ניסה לאלץ אותה להתחתן, אך היא העדיפה למות, עלתה אל המצוק ונופפה בידה כדי להיפרד מחברותיה בטרם תקפוץ אל מותה. בכל מקום בו נופפה בידה, נותר עמוד סלע גדול הבולט למרחקים-ידה של פאטמה שנותרה לעד במצוק הארוך של ארץ הדוגון.
לכאן הגיעו בני שבט הדוגון במאה ה-15. זהו אחד השבטים הססגוניים והמעניינים החיים כיום, שברחו למצוק מהרעב והבצורות, וגם מפני חרב האיסלאם שהתפשט במאלי. בני שבט הדוגון החלו לברא את היערות ולהתפרנס מחקלאות וממרעה.
הכפר שלהם הוא מעולם אחר. בתים מחימר אדמדם, שבתוכם ילדים ונשים עוסקים בהכנת אוכל או בבישול בירה מקומית. הכפרים על המצוק הם הנידחים והמנותקים ביותר שבהם נתקלנו. למרבה האירוניה הדוגונים שברחו מאימת האיסלאם, התאסלמו ברובם. וכך כפרים של אנימיסטים - עובדי אלילים - הפכו בחלקם למוסלמים.
המתח הדתי בין משפחות המאמינים השונים הביאו לכך שכפרים רבים התפצלו. בחלק מהכפרים יש גם משפחות נוצריות, תוצאה של פעילות מיסיונרית באזור. אבל מתחת לפני השטח, לבני שבט הדוגונים נותרה עדיין מערכת שלמה של אמונות ופולחן שלא נעקרו.
באחד הימים הגענו לביתו של צייד. על הקיר תלויות היו גולגלות ופגרים של בבונים, עורות של נחשי קוברה ופרוות של חיות מסכנות אחרות. בפתח הבית היה קשור קוף קטן. הדוגונים שונאים את הבבונים שגורמים נזקים לגידולים ואת נחשי הקוברה. הצייד התגורר בחדר קטן על כל כליו שאיש אינו רשאי להיכנס אליו. הצייד נחשב גם לקוסם המסוגל להרוג במבטו בלבד. כאשר פורצת מריבה בין הגברים בכפר הם מגיעים למבנה נמוך הנשען על שמונה עמודים, "טוגו נא", שפירושו בית המילה -מלשון מילים.
שמונה הוא מספר האבות המייסדים של שבט הדוגון. מתחת למבנה הנמוך ניתן רק לשבת, ולכן זה מונע מהגברים להילחם והם חייבים לדבר וליישב את המחלוקות ביניהם. באחד הכפרים נתקלנו בתופעה משונה אחרת: ראינו צב גדול, התברר שזהו צב ששייך למשפחה והאישה יושבת עליו כאשר היא מכינה את האוכל. הצב הוא הראשון שטועם מן הארוחה ואם האוכל לא לטעמו הוא יביע את מורת רוחו על ידי כך שהוא יזוז בזמן שהאישה יושבת עליו להכין את האוכל ויקשה עליה.
בלילה ישנו על הגגות מתחת לכילות שמנעו מהיתושים הרבים להציק לנו. שמי הלילה הנקיים והחשוכים היו מרהיבים. הבקרים היו חגיגה לאוזניים. החל מארבע לפנות בוקר החלה סימפוניה של קריאות תרנגולים שהתחרו ביניהם על הקול הצרוד ביותר. מאוחר יותר, הצטרף המואזין בקריאות אללהו אכבר.
עם אור ראשון, ניתן האות לנעירות חמור שלא מהעולם הזה, ולאחר מכן עלו ובאו קולות הילדים והנשים שהתעוררו אל עוד יום עבודה. קשה לתאר את אוסף הקולות המדהים הזה. אנו, אנשי העולם המערבי והמודרני איבדנו את העולם השונה הזה ללא שוב. קולות טבעיים והרמוניים של חיים המושתתים על מקצב אחר.
הכותב הוא ד"ר לפיזיקה וחוקר במכון לחקר המדבר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם