הזר האלגנטי: על השיק הנצחי של אלבר קאמי
החודש מלאו 50 שנה למותו של אלבר קאמי. לסופר הצרפתי שהנחיל לנו יצירות מופת כמו "הזר" ו"הדבר" היה גם לא מעט סטייל ואמירה אופנתית שכללה חליפות כובעים, מעילי גשם ארוכים וכמובן סיגריה מעלה עשן
כך נזכר ביצירתו ובו מי שהיה אז קורא כפייתי עול ימים, חוקר התרבות והספרות הגדול רולאן בארת (1915-1980): "הקוראים נתלו ב'הזר' לקאמי כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות, הבאות לעולם בנקודות מפנה מסוימות של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה. איש לא מחה, הכול הוקסמו ממנו, כמעט התאהבו בו. הופעת 'הזר' הייתה עובדה חברתית, והממשות הסוציולוגית של הופעתו לא נבדלה מזו שהייתה להמצאת הסוללה החשמלית או לשבועונים הסנטימנטליים".
כלומר, נובלה פילוסופית של ספרות יפה, נתפסה בעיני הקוראים הצרפתים ואחר כך הקוראים בעולם כולו כחפץ שמיש ביותר, כמשהו שהמחשבה האנושית כבר לא תוכל בלעדיו. אל קביעה זו כדאי לצרף את ההקשר הייחודי - הנובלה הזו, העוסקת באבסורד שבקיום, הופיעה באמצע מלחמת העולם השנייה, יולי 1942, תקופה קשה לאנושות כולה, שבה הגיעו בני אדם אל שפל המדרגה ויחס של אדם אל אדם הגיע לשיאים שאפילו סופרי האבסורד התקשו לדמיין.
את אהבת הציבור ל'הזר' אפשר להשליך באנלוגיה אל קאמי עצמו וקהל קוראיו. הוא נולד ב-1913 באלג'ירה, והיה מה שהצרפתים נהגו לכנות בגזענותם "רגליים שחורות", כלומר גאלי בן הקולוניות, וככזה נתפס במידת-מה בפריז כפרא, זר מסקרן, למול בני אירופה. מהר מאוד סיגל גינונים של פריזאי וביקש להוכיח להם, כלומר להיות יותר צרפתי מצרפתי. הוא היה בתנועת ההתנגדות, הרזיסטאנס, בזמן שצרפת הייתה כבושה על ידי הנאצים וערך את ביטאון המחתרת Combat (המאבק).
באותה שנה שבה פרסם את "הזר", פרסם את "המיתוס של סיזיפוס", מסה על האבסורד שאם קוראים אותה בשימת לב, מבינים שבספר זה הוא מציע אינטרפרטציה ל"הזר". העיקרון הוא פשוט: האדם משול לאותו בן-אלים, סיזיפוס, המגלגל את האבן במעלה ההר וכשהוא מגיע אל הקצה שלו, האבן נשמטת ומידרדרת
ההנחה היא אפוא שהאדם הושלך אל תוך העולם הזה לבד ועכשיו עליו להתמודד. גיבוריו של קאמי אכן מתייאשים, קמים והולכים הלאה; מתייאשים, קמים ושוב הולכים הלאה, ועם זאת הם נבדלים זה מזה. ממצב של פסיביות וניסיון לא לשתף פעולה עם הקיום ומוסדותיו (הפקיד מרסו ב"הזר"), הם עוברים לאקטיביות מפוכחת (ד"ר רייה ב"הדבר") ולבסוף הם באים לכדי ישיבה על הגדר תוך התבוננות בנעשה ותהייה על פשר המעשים (עו"ד ז'אן באטיסט קלמאנס ב"הנפילה").
כשם שקאמי היה תמיד מוקפד בלבושו ובהליכותיו, הפרוזה שלו הייתה סמלית מאוד, ריאלסטית, מדויקת ומושלמת. שימו לב לשמות: "הזר", "הדבר ", "הנפילה", "האדם הראשון" - כל מילה קונקרטית ומצב קונקרטי מקבלים משמעות של סמל גדול ומוקפד.
יש כאלה המאמינים כי אמנות צריכה להיות קצת שבורה, קצת מחוספסת, אלה יגידו לימים, כי הפרוזה של קאמי יותר מדי מושלמת, בנויה לתלפיות עד טירוף. פרפקציוניזם מילולי שאין שני לו. את הכוח האסתטי והרגישות לצבעים ניתן לחוש חזק בנובלה הריאליסטית-אבסורדית המפורסמת ביותר שלו - "הזר": מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יר, אינו בוכה בהלוויית אמו, רוצח אדם "בגלל השמש", ועל שני אלו נידון למוות "בשם העם הצרפתי". מעניין מאוד משחק הצבעים על החוף באמצע, לפני שמרסו יורה בערבי. ממש כבציור מודרני מופשט, העולם נצבע בצבעים ברורים כבגד: הצהוב הוא כל השטח והשמש המסנוורת והקופחת; האדום הוא האנושי, הדם שיישפך במאבק שבין בני האדם; ואילו השחור המבליח מדי פעם, מסמא את הכול, ומעיד בעצם על נפשו של האדם ועל עומק האפלה שבה.
אבל קאמי לא היה רק טיפוס פילוסופי כבד. הוא גם אהב כדורגל והיה שוער בקבוצת האוניברסיטה של אלג'יר.
אפשר לראות אותו ב"יוטיוב" מפרשן משחק של נבחרת צרפת, מקשקש על דא ועל הא, ואפילו לשמוע אותו קורא בשבילכם בתוכנית רדיו את כל "הזר". מה יש, תתרגלו את הצרפתית. קאמי יישאר בתודעת הקורא תמיד כצעיר אלגנטי נצחי כי הוא פשוט לא הספיק להזדקן ולהתקמט. הוא מת בתאונת דרכים בגיל 46, שלוש שנים אחרי שקיבל מהאקדמיה השבדית את פרס נובל.
בגזירי עיתון שאספתי ואני שומר עליהם בקנאות, נכתב ב"דבר" ב-1957: 'בכנות ובראייה חדה האיר קאמי את בעיות מצפון האדם בימינו' - נאמר בהנמקת האקדמיה השבדית למדעים להחלטתה להעניק את פרס נובל לספרות לאלבר קאמי, הסופר הצרפתי בן ה-43. . . קאמי שקוע עתה בכתיבת ספר חדש, "האדם הראשון", הדן בנושא "כיצד להיות אדם". "יהיה זה סיפור אהבה, אך לא בהכרח 'סנטימנטלית'", מבטיח קאמי. הפרס, בשיעור 42 אלף דולר, יאפשר לו להתמסר לכתיבת ספרו.
המוות של קאמי אף הוא חידה אקזיסטנציאליסטית. הוא מת בתאונה עם המו"ל שלו שנראתה בתחילה כהתאבדות, אבל אחר כך התברר שבכיס מכנסיו האלגנטיים, בתוך ארנקו המהודר, היה כרטיס חזור ברכבת שבו לא הספיק להשתמש, ובתיקו נמצאו עמודי ספרו האחרון "האדם הראשון". שמעתי ציניים האומרים כי שם את הכרטיס בכוונה, וכך שוב נחלקות הדעות בנסיבות מותו.
כך או כך, זה מוות כל כך אופייני למי שהיה נסיך האבסורד מכף רגל ועד ראש; מי שביקש למשמע את החיים ואפילו במחיר אלימות ורצח ("האדם המורד" 1951), תוך התנערות טוטאלית מכל מוסד ובעיקר מהדת וגינוניה, ולמצוא טעם אמיתי לחיים ולהתמודד, ובשום אופן לא להתאבד, כפי שמעידות פסקת הפתיחה ופסקת הנעילה של ה"מיתוס של סיזיפוס": "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. . . אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכול טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם