לא סכריני, לא בנאלי: הדירה של גיל שוחט
כשכל מיני מכובדים שהוזמנו לקונצרטים שלי מציעים להקפיץ אותי הביתה הם לא מאמינים שאני באמת גר פה, אומר הפסנתרן גיל שוחט שחי עם בן זוגו בפנטהאוז שפונה אל המוסכים של רחוב סלמה
גילוי נאות מחייב אותי לכתוב שגיל שוחט הוא שכן שלי. מעט לפני שהחל העשור הראשון של המילניום, נכנסנו שנינו להתגורר בבניין חדש במתחם נגה, שמסמן את הגבול בו נגמרת תל אביב ומתחילה יפו, ושסימן אז רק בקושי את תחילתה של עוד שכונה טרנדית בהתהוות. ממש מהיום הראשון שבו הבניין עמד על תילו ואפילו עוד לפני שהמעלית החלה לפעול, נשפכו צלילי הפסנתר של גיל אל כל החללים הפתוחים של הקומפלקס, השרו רוגע פסטורלי והעניקו מגע של קסם למקום המוזר בלב דרום העיר האפור והמפויח.
בעשור שחלף, שמסמל עבורו את העברת הפוקוס מנגינה לכתיבה, הפסנתר של גיל נשמע פחות ופחות ברחבי הבניין - אבל עכשיו מצאנו סיבה להיפגש ולסכם אותו, עם עלייתה של האופרה המדוברת פרי עטו, "הילד חולם" על פי מחזהו של חנוך לוין.
בית משותף בשכונת נגה ביפו. "בדיוק חזרתי מחו"ל אחרי שהות של כמה שנים וכבר חתמתי על חוזה לקנות בית ברמת גן. במקרה פגשתי את סימונה בר שגיא, הארכיטקטית של הבית הזה שהיה בשלבי בנייה, והיא שכנעה
פנטהאוז בקומה הרביעית של הקומפלקס, המתפרש על שטח של כ-150 מ"ר . חציו דירה סגורה, שבה חדר עבודה גדול, חדר שינה וחדר אמבטיה; חציו השני כולל מרפסת פתוחה ועמוסת צמחייה, הפונה אל המוסכים של רחוב סלמה ואל אצטדיון בלומפילד.
"אלה באמת נופים לא טבעיים למוזיקאי קלאסי. הבחירה הזאת היא מטאפורה למשהו באישיות שבחר לא ללכת למתקתק ולסכריני הבנאלי, לכאורה למי שאני, אלא ללכת על משהו יותר פשוט ואמיתי. כשהגעתי לשכונה היה משהו מאוד חלוצי בתחושה. לא היו פה מדרכות, כבישים סלולים או תאורת רחוב נורמלית. אני לא נוהג, ונהגי מוניות תמיד שואלים אם השארתי פה את האוטו לתיקון במוסך. היו גם קטעים מביכים כשכל מיני מכובדים שהוזמנו לקונצרטים שלי, מנהלי בנקים או אוליגרכים, הציעו להקפיץ אותי הביתה אחרי ההופעה ולא האמינו שאני באמת גר פה".
לפני שנתיים הגיע בולטון לקונצרט שעליו ניצח שוחט במוזיאון תל אביב והתרשם. כשחזר הביתה חיפש אותו בפייסבוק. "התחלנו להתכתב ואז אמרתי לו שאני זוכר אותו מהשגרירות; הוא לקח ממני את טביעות האצבעות שלי כשחידשתי ויזה לארצות הברית. אחר כך התברר שגם הוא זכר אותי משם".
את רוג'רו רכש שוחט לפני 11 שנה, בפתח תקווה. באותו יום רכש גם את מגדה, ברחובות. השניים חיו יחד באושר והביאו לעולם ארבעה צאצאים, אבל ביום בהיר אחד, לפני שלוש שנים, נעלמה מגדה. "ואז לפני כמה שבועות ראיתי אותה פתאום בשכונה, בלילה כשחזרתי מהאופרה. התחלתי לרדוף אחריה, ככה כמו שאני, עם החליפה והעניבה. לא תפסתי אותה".
"תמיד יש. לא מיציתי את החיים בחו"ל. ועכשיו, עם בראיין, הנושא הזה כל הזמן על הפרק. אין ספק שחיי אמנים הרבה יותר קלים בחו"ל ואם נאמר בגילוי לב, אצלי אין תחושה שאני חייב להתגורר בארץ. מצד שני, יש לי מחויבות גדולה לקהל הנאמן שמגיע לסדרות שיצרתי. אני לא לוקח אותם כמובן מאליו".
"כולם בעת ובעונה אחת. כשאני מנגן סונטה של בטהובן כפסנתרן, ברור לקהל שלי שאני גם מנצח עליה בו זמנית וגם עושה עליה וריאציות. הכול קורה בכל רגע נתון. אפילו הניהול שהוספתי בשנים האחרונות לרשימת המקצועות שלי, הוסיף נדבך משמעותי נוסף לכל יתר הדברים שאני עושה".
רגע לפני שהיצירה החדשה עולה על הבמה, שוחט לא שואל את עצמו אם לוין, שהלך לעולמו לפני כעשר שנים, היה אוהב אותה. "אני לא עסוק בשאלה הזאת. המלחין נותן לטקסט את האינטרפרטציה שלו ולא מנסה לשפר או לשנות את המבנה של המחזה. אני משוכנע שחנוך לוין היה מקבל את האינטרפרטציה שלי. ראיתי מחזות שלו מגיל צעיר, כשהלכתי עם אמי לראות תיאטרון, והתחברתי אליו מיד. יש מדף בספרייה שמוקדש לכל ספריו. פגשתי אותו פעם אחת, אבל מסיפורים של אנשים שהיו קרובים אליו, אני יודע שאהב מאוד מוזיקה קלאסית, שהיה שונה לגמרי מהדמויות הציניות של מחזותיו".
השעון מכוון לשש וחצי, רבע לשבע. בתיאוריה אנחנו קמים יחד, שותים קפה וקוראים עיתון. בפועל, אני נשאר במיטה עוד חצי שעה וקם בשבע ורבע, שגם זה בשבילי שינוי גדול, כי אני יותר טיפוס של לילה. אחר כך הוא במשרד ובלימודים, ואני עסוק בשלל עניינים. סדר היום שלי משתנה, אין יום שדומה לשני; תלוי אם יש קונצרט, או הרצאה, או פגישות לקראת אירועים שונים. לפעמים אני נוסע לסין או לארצות הברית, שם אני מנהל פסטיבלים".
הדירה עמוסת ספריות עץ, בהן מאוחסנים ספרים, חוברות פרטיטורה, תקליטורים, קלאסיקות הוליווד למיניהן וגם מזכרות וחפצים שונים. הרהיטים כבדים ועתיקים, והתאורה מגוונת בין צרפתי עתיק לפריטים חדישים. השטיחים כולם אתניים, למעט השטיח הלבן בסלון, אותו רכש כבר בגיל 14 מכסף שאסף כשניגן בקפה 'הבימה'.
על הקירות תלויות יצירות אמנות של אמנים ישראלים. "אני אוהב את השילוב של חדש ומודרני ושל עתיק, בעיקר מהכיוון הצרפתי. אני מודה שאני קצת פרנקופיל. אני אוהב חפצים ויש לי מזכרות שונות מכל מקום שבו הייתי בעולם. זה נעים שכל עולם התרבות הזה מקיף אותי כאן בבית ב-360 מעלות. יצירה ואמנות תמיד היו חלק מהחיים שלי. אני לא מאמין במעצב פנים, אני חושב שכל אדם צריך ליצור את החלל הפנימי שלו בעצמו. גם אם נעשות טעויות גדולות בעיצוב, הן הדבר האנושי היפה ביותר שיש בבית. זה עדיף על עיצוב סטרילי".
"אנחנו מאוד אוהבים לארח. בעיקר בעונות שבהן אפשר לשבת בחוץ. במרפסת יש מנגל גדול שהשתלט על פינת האוהבים שפעם השקיפה אל הים, לפני שבנו שם בניין חדש. שולחן המסיבות הוא שולחן שיש גדול שעליו 'גלוסקא'. אמני המוזאיקה מיפו עשו לי עליו מפתח סול על פי ציור שלי ועשו גם את הקרמיקה באמבטיה. בפינה ממוקם שולחן ארוחות הבוקר שלנו, יבוא משוודיה. יש כאן אפילו מזרקה חמודה מאבן שאני מפעיל לפעמים, וחשוב לי שבתוך הצמחייה והעצים פה, תמיד יהיו גם פרחים".
מה לעולם לא תכניס הביתה?
"כלים חד פעמיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם