קבענו, הברזנו
פגישת משחק בשעות אחר הצהריים עונה לעתים קרובות על הצורך שלנו ההורים, פחות על זה של ילדינו. זו הסיבה לכך שהקטנים משנים את דעתם, מבטלים או פשוט שוכחים. אין סיבה לכעוס עליהם (כשהם מבריזים), וחשוב גם לא להיעלב (כשמבריזים להם)
שום דבר בהתנהלות של הבוקר לא רמז על המהפך הצפוי. בין צחצוח שיניים להכנת כריך התקבל אס.אם.אס קצר מאמא של אופיר, ששאלה אם בני בן השש ירצה לבוא אחר הצהריים לביתם. בעודי מגישה לקטנה את המשקה שלה, זרקתי לעברו את השאלה. "בסדר,“ הוא ענה לי תוך כדי מיון קלפי המשחק שלו, בלי לטרוח לסובב את ראשו. אבל מתברר שבמהלך הבוקר אופיר ובני לא ממש תקשרו ביניהם, וכשעומר, חבר אחר, ביקש ממנו שיבוא אליו - הוא ממש, ממש רצה. "אבל קבעת עם אופיר, הוא עלול להיפגע,“ הזכרתי לו, בעוד זוג עיני כלבלב מביטות בי ואומרות: "רוצה לעומר, רוצה לעומר.“
לא נעים. לא נורא. לטענת נינה אבן-עזרא, פסיכולוגית קלינית, הבן שלי הוא לא ילד שאינו עומד בדיבורו מהסיבה הפשוטה שעד גיל שמונה או תשע לא צריך לצפות שילדים יממשו הבטחות חברתיות, שניתנו כמה שעות קודם לכן, בוודאי ובוודאי כשהיוזמה הייתה של ההורים ולא של הילד עצמו. "ילדים, כמו ילדים, הם הפכפכים ברצונותיהם, ומשמעות המחויבות גדולה עליהם,“ היא אומרת. "בכיתות א-‘ב‘ קשה להם להתחייב, תפיסת הזמן שלהם עדיין לא בשלה, וחשוב שהורים יביאו זאת בחשבון ויתנהלו בהתאם.“
לא במקרה אבן-עזרא מפנה את הזרקור אל ההורים בהקשר של ביטולים, שינוי תוכניות או הברזות. בדרך כלל ההתנהלות ההורית משפיעה על התנהגותם של הילדים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא שהוא חברתי גרידא. "הצורך החברתי מתעורר אצל ההורים עוד לפני שהוא מתעורר אצל הילד,“ מבהירה אבן-עזרא. "השאלה הכביכול תמימה ’עם מי שיחקת בגן‘? נובעת מהצורך של ההורה לוודא שיש לילד חברים בגן ושהוא לא, חלילה, בודד. יתרה מזו, עד סביבות גיל חמש כל מה שקשור ביוזמה חברתית, ביקורים ומפגשים נסגר בין ההורים, וגם כשהילד גדל, בגילי שש-שבע ואילך, לעתים קרובות להורים חשוב שהוא יפגוש חברים יותר מאשר לו עצמו, והם מעודדים אותו לקבוע פגישות. ואז הוא קובע ולפעמים מתחרט. ייתכן שהוא הסכים כי באותו רגע התחשק לו, או שהוא ניסה לרצות את ההורה. אבל במהלך היום קיימת אפשרות שתהיה אטרקציה אחרת, הוא יתעייף, הוא ישמע שההורה, למשל, הולך לסבתא וירצה גם. מאחר שהוא לא יזם את הפגישה, הוא מבחינתו לא מחויב.“
ובמילים אחרות, להשאיר את עניין קביעת הפגישות לילדים עצמם?
אבן-עזרא: "ללא ספק. למעשה השאלה היא רלוונטית בעיקר לגבי גילאי חמש עד שבע בעיקר. הרי עד סביבות גן חובה הם לרוב זורמים עם ההורים ובדרך כלל ההורים נשארים איתם אצל החבר. מכיתה ג‘ ואילך רוב הילדים בין כה וכה סוגרים את המפגשים בינם לבין עצמם. אבל בין גיל חמש עד שבע, שזהו גיל שבו הם כבר לא ילדים קטנים אבל גם לא לחלוטין עצמאיים, הייתי ממליצה לתת להם לקבוע לעצמם עם מי הם ישחקו ולחכות שהבקשה לראות חבר תבוא מהם. וכאמור, אם ההורה זורק יוזמה חברתית באוויר והילד מאשר, לא לתפוס אותו על זה.“
אם הם בעצמם יזמו את המפגש, סביר להניח שהם לא יתחרטו?
"אני חושבת שאם ילד מתחייב וזו יוזמה שלו, המחויבות שלו גבוהה יותר. על פי רוב כשילד באמת מתכנן, מבקש ואפילו מתקשר ובודק את האפשרות למפגש, הוא הרבה יותר מוכוון מטרה וירצה לממש את הדייט.“
אם נחזור רגע לתפנית בסיפור המפגש שהיה אמור להתקיים בין בני לבין אופיר, תהיתי מי אמור לבשר לאופיר על ביטול המפגש. לטענת אבן-עזרא הכלל פשוט: אם ההורה הוא זה שיזם את המפגש - הוא זה שצריך לבטל אותו גם אם קיבל את הסכמת הילד. אבל אם הילד הוא זה שקבע בעצמו, אזי הוא זה שצריך לבטל ולקחת אחריות על העניין.
ואם הוא מסרב לעשות את זה?
"אין ספק שהמצב האידיאלי הוא שבמידה שהילד עומד על כך שהוא רוצה לבטל את המפגש והוא זה שקבע אותו ביוזמתו, אז הוא יתקשר ויתנצל. אבל אם הוא מתבייש או מסרב, לא הייתי הופכת את זה למאבק כוחות. הייתי מנסה למנוע את ההברזה, לתאר בפניו מה עובר על הילד, אבל אם זה לא עוזר לעבור הלאה.“
למה בעצם? הוא הרי מאכזב את החבר שלו.
"נכון, אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. לא מדובר בילד שהרביץ או עבר עבירה משמעותית, ולכן גם לא צריך להתעקש שיתקשר לבקש סליחה. אבל באופן כללי כדאי לדעת שהעברת האחריות אל הילדים תגרום להם להפנים ערכים חברתיים. הדרך הטובה ביותר ללמוד היא התנסות, אם אנחנו לוקחים חלק מהותי בתיווך הם לא ילמדו.“ וכך מצאתי את עצמי מתנצלת בפני אמא של אופיר על כך שהמפגש מבוטל. הבן שלי המשיך לעומר כאילו כלום, בעוד אני מכבה את השריפה.
אבל גם אנחנו מבריזים מדי פעם, זה הרי אנושי לגמרי.
"נכון, וזו הזדמנות ללמד שיעור נוסף בגמישות, שהיא כלי חיוני לחיים. ילד צריך ללמוד שתוכניות משתנות, כל עוד לא מדובר בדפוס קבוע של התנהגות.“
מתי ניתן להגדיר שהברזות הן דפוס חוזר הדורש התייחסות?
"במידה שהילד מבטל תוכניות לפחות שלוש פעמים בשבוע, אז צריכה להידלק נורה אדומה. הייתי בודקת אם יש לו קושי להתחייב בתחומים נוספים כמו חוגים, למשל. זו אינדיקציה טובה, כי הילדים בדרך כלל מעוניינים בהם. במידה שגם לשם הילד מסרב להגיע למרות שרצה את החוג, אז ניתן להסיק שזו בעיה הדורשת התייחסות.“
לפעמים לא רוצים ללכת לחוג כי הוא מתיש, אבל חבר זה לא חוג.
"יש משהו באלמנט החברתי שהוא מאוד תובעני. חבר זו בהחלט עבודה, לא מתפנקים אצל חבר. חבר מחליט עבורך, רוצה שתעשה מה שהוא אומר, משעמם אצלו לפעמים. הורה צריך להבין שזה סוג של עבודה והתמודדות.“
האם יש הבדל בדפוסי קביעת המפגשים של בנים לעומת בנות?
"בהחלט. בנים יותר זורמים, אצל בנות אם הן מבריזות זה מתוך כוונה תחילה, משהו משתלם להן בעצם הביטול. אצל בנות נראה פחות הברזות, כי הן יותר מחויבות, זה בג‘נדר שלהן. מגיל מאוד צעיר את רואה את זה, הבנות בגן משחקות בחבורות, בנים מחליפים חברים במהלך היום. גם הקביעה עצמה נעשית בצורה אחרת - אצל בנים זה בדרך אגב, ואילו הבנות כבר מפנטזות על איפה ואיך יהיה המפגש.“ מתברר שגם אופיר פנטז על המפגש עם בני, וכאשר התקשרתי בשמו להתנצל, אמו הגיבה בחריפות: "אופיר מאוד מאוכזב,“ היא גערה בי, "הוא מאוד ציפה למפגש, ועכשיו הוא ממש עצוב.“ "לא פעם יהיו הורים שיהיו תוקפניים סביב ביטול הפגישה, ייקחו את זה אישית, ייפגעו בשמם ובשם הילד,“ מסבירה אבן-עזרא. "היה לי פעם מקרה שבו האמא שאלה: ’איך את מתכוונת לפצות אותי על זה.“‘?
מה ענית לה?
"שאני לא צריכה לפצות אותה, שאני מתנצלת בשם הילד ושלמדתי בדרך הקשה שאני לא צריכה לקבוע בשמו. הורה שמגיב כך הוא הורה שמתקשה להתמודד עם האכזבה של הילד שלו וכנראה גם מסוגל לא להפריד בין אכזבתו שלו לרגשותיו של הילד. כולנו סוחבים מטענים שונים מהילדות, יהיו הורים שיבינו שמדובר בילדים וינצלו את הביטול לבלות עם הילד, ויהיו כאלה שיתקשו להתמודד עם ילד מאוכזב, ואז התגובה תהיה כעס שאינו תואם את הסיטואציה.“
כלומר, התגובה הנכונה היא להבליג ולהמשיך הלאה?
"ללא ספק. עבור הילד שמפגש איתו בוטל יש כאן הזדמנות לשיעור בהתמודדות עם אכזבות. אם ההורה יגיד לו למשל: ’החבר לא בא, אני יודעת שאתה מאוכזב, אז אולי נלך לסופר יחד‘ - זה יהיה נהדר. לגיטימי שהילד יתאכזב, חשוב לתת לזה מקום, אבל לא לתת לעלבון לשקוע, אלא להציע אלטרנטיבה. לא הייתי פונה בהכרח לחבר אחר, כי אז אתה עלול לספוג עוד אכזבה. וחס וחלילה לא להגיד לילד המאוכזב גם אתה תבריז לו בעתיד.
עם כל האכזבה, זו הזדמנות להפעיל את הדמיון ולמצוא חלופה נחמדה אחרת.
"אבל בגדול, אם צריך להעביר מסר אחד להורים, הייתי ממליצה להיות כמה שפחות מעורב ביחסים החברתיים של הילדים - לקחת צעד אחורה, לאפשר לילדים מכיתה א‘ ואילך לקבוע בעצמם, ואם ליזום עבורם, אז רק מהרגע להרגע. בדרך זו יהיו הרבה פחות ביטולים והרבה פחות אכזבות.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם