מקבלת את עצמה: לאורה לבנת עושה את "העבודה"
שנים של גישה ביקורתית ואימהות לוחצת הביאו את לאורה לבנת לחפש דרך מילוט. אז הושיטה לה הפסיכולוגית שלה את הספר "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי, והפכה אותה למלכת הלבבות
ביירון קייטלין ריד, המכונה בפי כל קייטי, אשת עסקים נשואה ואם לשלושה מדרום קליפורניה, שקעה בשנות ה־30 לחייה בדיכאון. קרוב לשנתיים היא לא הצליחה לצאת מהמיטה והגתה בהתאבדות, עד שיום אחד חוותה הארה: הדיכאון שלה, הבינה פתאום, לא נבע מהעולם שסביבה, אלא ממה שהיא חושבת עליו. האושר ייתכן רק כשלא מתווכחים עם המציאות.
קייטי יצאה מהמיטה ופיתחה שיטה בשם "העבודה," ללא השכלה בפסיכולוגיה או בפילוסופיה, אלא על סמך ההתנסות האישית שלה בלבד. מאז 1986 היא מפיצה את השיטה בעולם באמצעות "בית הספר לעבודה" שפתחה, אבל גם בעזרת סדנאות, ספרים, קלטות ואתר אינטרנט. בשנת 2000 התברגה ביירון קייטי ברשימת האנשים שהביאו את התרומה המשמעותית ביותר לאנושות במילניום החולף שפרסם המגזין "טיים." לא פחות.
לאורה לבנת גילתה את ה"עבודה" ששינתה את חייה, לפני כשנתיים. היום היא בת ,39 נשואה ואם לארבעה. לבנת נולדה וגדלה בצרפת והתחנכה לאור המודל האירופי של איפוק וחתירה להישגים. בהמשך חייה עשתה מאמצים ללכת בדרך שהתוו לה הוריה: בגרות ריאלית, תארים אקדמיים, נישואים בגיל צעיר, אימהות וקריירה כמרצה, מנחת קבוצות ומאמנת אישית. אבל כל אלה לא הביאו את האושר המיוחל.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הייתי מאושרת," היא מתוודה. "כילדה הרגשתי שמנה, האמנתי שאני לא שווה, שלא אוהבים אותי, שאני לא מספיק חכמה. לא הייתי מקובלת חברתית וכיהודייה היחידה בבית הספר בעיירה פונטואז שליד פריז, הרגשתי מבודדת. סבלתי מהמורים, הרגשתי שלא מבינים אותי, שאני מאכזבת ולא עומדת בציפיות. בתחושה שלי, התאמצתי ועשיתי כל מה שאפשר. היה לי רצון עז להיות מאושרת, אבל לא ידעתי איך. חשבתי שזה בלתי אפשרי. לא דיברתי על זה עם אף אחד, ההורים לא ידעו. הכול היה בתוך העולם הפנימי שלי. כששאלו, תמיד אמרתי שהכול בסדר."
בגיל 13 עלתה לבנת ארצה עם משפחתה. "האמנתי שפה הכול יסתדר," היא אומרת. "למדתי עברית והתחלתי להרגיש שייכות, אבל עדיין נשארו תחושת הנחיתות ודימוי הגוף הירוד. המחשבות שאני לא מספיק רזה, שאני לא מספיק חכמה, למרות שהייתי תלמידה טובה ועשיתי בגרות ריאלית, תמיד היו שם."
בגיל צעיר פגשה לבנת את בעלה, נישאה בגיל 19 וחצי ונסעה עימו לדרום אפריקה. "חיינו שם תשע שנים ואז החלטתי ללמוד פסיכולוגיה. חיפשתי
במקביל לסיום התואר הראשון ילדה את בנה הבכור. "לא המשכתי לתואר שני. הרגשתי שאני לא מסוגלת לטפל באחרים כפסיכולוגית, למרות שהיה בי רצון עז לעזור. פחדתי שהעיסוק בזה רק יפגע בי ולא אוכל להפריד בינו לבין חיי האישיים. אמרתי לעצמי שאני רגישה מדי והמחשבה הזאת ניהלה אותי."
במקום לטפל החלה להרצות באוניברסיטה במקצוע השני שלמדה, ספרות צרפתית, ילדה ילד נוסף ועשתה תואר שני במינהל עסקים. ב־'99 חזרה המשפחה ארצה, כשהיא בהיריון עם בנה השלישי. "הגענו לפה ומצאתי את עצמי לבד, הייתי צריכה לבנות את החיים מחדש. החוויה הקשה ביותר עבורי, הייתה האימהות. הרגשתי שאני לא אמא מספיק טובה.
"באותו זמן התזה שלי לתואר השני לא התקבלה מסיבות טכניות ופתאום הבנתי שכל המרוץ אחרי התארים הוא ניסיון להיראות חכמה בעיני הסביבה. הרגשתי שנשבר לי, שאני רוצה להיות אני, להבין מה אני אוהבת. הגעתי לקבוצת הורים במכון אדלר והרגשתי שזה המקום שלי. כשהם דיברו על אהבה ללא תנאי, על אמונה בילד, זה דיבר אליי. הבנתי שציפיות גבוהות יכולות לפגוע בביטחון, שהביקורתיות הגבוהה שלי כלפי ילדיי, שדמתה לזו של הוריי כלפיי, תפגע בהם. באדלר למדתי אימון אישי לחיים ולמשפחה ובעיקר הבנתי שאני לא כזה עוף מוזר."
בהמשך עברה לבנת קורס מנחי קבוצות הורים והחלה לעבוד עם הורים אחרים ועם נשים במצוקה. "ראיתי שיש המון הורים שמנסים לעשות שינוי, אבל קשה להם. גם אצל הנשים הללו, ראיתי איך הפחד שמנהל אותן, מונע שינוי. גם הן היו, כמוני, במקום של רוצה, אבל לא מסוגל."
כשהבינה שדרוש לה בירור מעמיק עוד יותר, פנתה לבנת לטיפול פסיכולוגי. "אחרי כמה פגישות, המטפלת שלי נתנה לי את הספר של ביירון קייטי 'לאהוב את מה שיש' (שראה אור גם בעברית בהוצאת "פראג2004 - ," ע"כ.( כך הגעתי ל'עבודה.' די מהר, הטיפול הפסיכולוגי נהפך למיותר."
המפגש עם תורתה של קייטי פקח את עיניה. "פתאום הבנתי מה היה מקור הסבל שלי. כל הזמן היו לי שיפוטים של עצמי. קייטי אומרת שהסבל נגרם כשאת מאמינה שהדברים צריכים להתנהל בצורה אחרת מכפי שהם, כשאת מתווכחת עם מה שיש. הבנתי מאיפה נובעים הקשיים שלי כאמא. אהבתי את הילדים שלי על תנאי, בתנאי שיקשיבו לי, יעשו שיעורי בית, יהיו מנומסים, יסדרו את החדר. כשזה לא קרה, כעסתי והשתמשתי בכלים שהכרתי מהילדות, ביקורת, איום בעונש. המחשבה הייתה שאם הילדים יענו על הציפיות שלי, אהיה מאושרת.
"הבנתי שכל מה שחוויתי כדבר רע, לא קורה לי, אלא בשבילי. כלומר, הילדים שלי, מכיוון שהם כמו שהם, מלמדים אותי על אהבה ללא תנאי. קיבלתי כלים להתנהל מולם בלי לפגוע ביחסים ולשפוט את עצמי. התחלתי לעשות את העבודה בהדרכת הספר, כשהצעד הראשון היה לרשום את השיפוטים שלי על עצמי כאמא ועליהם כילדים. לחקור את המחשבות שלי ולבדוק האם הן משקפות את האמת."
במהלך בחינת המחשבות והאמונות שלה, הרגישה לבנת שמשהו קורה בתוכה. "זה היה סוג של שקט פנימי, הרגשה שהכול בסדר, שהמצב לא גרוע כמו שחשבתי. אני יכולה לומר בלי להגזים, שחוויתי הארה. הסבל שחוויתי כל חיי ביחסים עם עצמי, עם הוריי ועם ילדיי, נבע רק מדבר אחד, מהמחשבות. ברגע שהתייחסתי אליהן כאל מחשבות בלבד, התפניתי לראות שמה שיש לי זה בדיוק מה שאני רוצה."
- ומה קורה כשבאמת דרוש שינוי?
"כשהופכים את המחשבה ומרחיבים את תפיסת המציאות, אפשר גם לשנות. ייתכן שמתוך החקירה העצמית כן אגיע למסקנה שאני צריכה לשנות משהו בחיי, אבל לא ממקום של פחד או מסכנות, אלא מכיוון שאני אוהבת את עצמי."
"העבודה" של ביירון קייטי היא שיט־ תית ולא מאוד מורכבת. היא מתבססת על ארבע שאלות פשוטות, מעין מבחנים בהם צריך להעמיד כל מחשבה או הצהרה על עניינים שמפריעים לנו. זה יכול להיות "בעלי לא מקשיב לי," "אני שמנה מדי," או "אני לא אמצא עבודה." השאלות הן: "האם זו אמת,"? "האם אני יכול לדעת בוודאות שזו האמת,"? "איך אני מגיב כשעולה בי המחשבה הזאת,"? "מי אהיה ללא המחשבה הזאת."? אחרי שעונים על השאלות, הופכים את ההצהרות וזה יכול להיעשות בדרך השלילה ")בעלי כן מקשיב לי",( בהיפוך תפקידים ")אני לא מקשיבה לבעלי") או בהיפוך לעצמי ")אני לא מקשיבה לעצמי".( בשלב הבא, יש לבדוק האם ההיפוכים ומי מהם, נכונים יותר או נכונים באותה מידה, כמו המשפט המקורי. ההיפוך הוא, לדברי קייטי, צעד רב עוצמה ב"העבודה," מכיוון שהוא מבהיר שהסיבה לסבל שלכם אינה נמצאת שם בחוץ, אלא בתוככם. הכרה בזה, תוציא אתכם, לדבריה, לחופשי.
'"העבודה' היא סוג של מדיטציה וחקירה פנימית," אומרת לבנת. "היא נקראת עבודה כי צריך לתרגל, לא מספיק להבין את העקרונות. אם לא אברר במה אני טובה, מה עושה אותי מאושרת ואיזה כוחות יש לי, אם לא אעז להיות אני, אמשיך לחיות דרך העיניים של אחרים. אנחנו המורים הכי טובים של עצמנו, קייטי רק מראה לנו את הדרך לגלות את זה."
אחרי שחוותה את הגילוי ואת האנרגיות החדשות שבאו בעקבותיו, החליטה לבנת לתרגל את התורה בדרך מעשית והגיעה ל"פתח למחשבה," מרכז לשיטת העבודה של ביירון קייטי שמנהלים בתל אביב ורד ואריק פלד, משפטנית ופסיכולוג. "בעבודה מול אנשים יש משהו נעים ועוטף, שאין בעבודה מול ספר. חוויתי איך זה לאפשר את החקירה לאדם אחר. כש'אפשרו' אותי, הרגשתי כאילו קרן לייזר חודרת אליי ומ־ שחררת אותי. זה היה מאוד עוצמתי."
כשהבינה את הכוח בעבודה מול אדם אחר, ראתה לבנת הזדמנות מהבחינה המקצועית והשתלמה בתפקיד "מאפשרת" בשיטה במרכז בתל אביב ובבית הספר של ביירון קייטי בלוס אנג'לס. כיום היא נמצאת בסיום ההסמכה המתקדמת ביותר על ידי ביירון קייטי. "החלטתי שאני רוצה להעביר סדנאות בתחומים שאני עצמי סבלתי מהם, דימוי גוף, אימהות, זוגיות, ואני מעבירה כיום בתל אביב קורס יסודות מורחב של 20 שבועות וסדנאות ממוקדות של סוף שבוע."
במרכז מתקיימות סדנאות בנושאים מגוונים כמו זוגיות, הורות, דימוי גוף, התמודדות עם שכול, פוריות, התמודדות עם מחלות קשות, דיכאון, חרדות, קושי בקבלת החלטות ועוד. "העבודה היא קבוצתית ויכו־ לה להשתלב גם בתחומי טיפול שונים. אנחנו מעבירים סדנאות גם לצוותים טיפוליים, העובדים עם מבוגרים וילדים."
- אתם מדברים על "העבודה" גם כתחליף לכדורים נגד הדיכאון והחרדה שמאוד נפוצים היום?
"אם מישהו מרגיש שהוא לא יכול לתפקד ומגיע למצבים קיצוניים, נכון לקחת אחריות על המצב ולקבל טיפול תרופתי. כשהוא יהיה צלול יותר, הוא יוכל לשבת ולחקור את עצמו טוב יותר ואולי בהמשך לא יזדקק לכדורים. קייטי עצמה סבלה במשך שנים מדיכאון, פרנויה, בולימיה ונטיות אובדניות ואפילו התאשפזה, עד שהיא גילתה שלא חייבים לסבול."
- היא מן הסתם אישה מאוד עשירה היום.
"קייטי הקימה קרן בשם .Work Fund of The כל ההכנסות נכנסות לקרן והיא לוקחת לעצמה רק משהו סמלי. היא בהתחלה לא התכוונה להפיץ את השיטה מיוזמתה, אנשים באו אליה. היא לא מחזיקה מעצמה אשת מקצוע שמפתחת מודל, היא אישה שחיה את מה שהיא מטיפה לו. כבר מזמן היא יכלה לשבת וליהנות מהחיים, אבל גם היום, בגיל ,66 היא רוצה להמשיך לתת."
- העקרונות שלה הם חלק מלא מעט תורות רוחניות.
"נכון. בבודהיזם ואפילו בקבלה, כבר דיברו על הצורך למצוא את השלווה בתוכנו. אבל שם קיים ה'מה,' קייטי נותנת את ה'איך' וזה הכוח שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם