מי חייזר של אמא?
תינוקות הם חייזרים. עד גיל שנה הם כמעט חסרי מוח וכל גור בטבע נולד יותר מפותח מהם. עד גיל חמש הם חיים אך ורק בהווה ולכן אפשר לאלף אותם, אבל לא לחנך אותם. את התיאוריה המפתיעה והמנומקת הזו מנסח הפילוסוף דניאל מילוא בספרו החדש "המצאת המחר"
ומה הופך אותו לשונה כל כך מ"בני האדם" (אנחנו, המבוגרים?( היותו מצוי בהווה נצחי, ללא תודעת עתיד, עד גיל ארבע וחצי-חמש. קליטת השוני הזה היא זבנג רציני לתיאוריות ושיטות חינוכיות רווחות, ואת התובנה הפשוטה אך המדהימה הזו מנסח הפילוסוף, הביולוג והפרופסור בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, פרופ' דניאל שבתאי מילוא, בספרו החדש, המרתק, המשעשע והמחכים "המצאת המחר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית קו אדום.(
במשך 15 שנה חוקר פרופ' מילוא את נושא ה"עודפות" - ההיצע והצריכה של יותר-מדי וחוסר השקט התמידי של האדם, לצד האופן שבו הוא מעצב למעשה את הסביבה שלו. בניסיון לחזור לתיאוריה של דרווין ולבדוק כיצד היא מתיישבת עם יציאתו של המין האנושי מאפריקה, למרות העובדה שלא היה לכך כל אילוץ סביבתי או אסון אקולוגי, הגיע לתיאוריה שלו על התפתחות היכולת לתפיסת העתיד.
"עבורי, הקהל האמיתי של הספר הוא הורים," אומר פרופ' מילוא, "אומנם הוא מכוון לכלל הקוראים, שכן מטרתו, שהיא המטרה של כל פילוסוף, שלא נמות חמורים. על כל אדם לתהות מהו היצור המשונה הזה - אנחנו. בטבע אנחנו חריגים, תמוהים, ביזאריים. אבל מעבר לתהייה האינטלקטואלית, הספר הוא פרקטי עבור שליש מתושבי העולם - אנשים שיש להם עסק עם ילדים - הורים, וסבים וסבתות, מחנה שאני נמנה עמו עכשיו. יש לי שתי בנות (בנות 30 ו,(25- והבת הגדולה עשתה אותי סבא לתהל-ברוריה."
לפני שנצלול לתיאוריות על מקומו של האדם בטבע, על שונותו של התינוק האנושי ועל תודעת העתיד, נציין במאמר מוסגר שאין ספק שהפרופסור הנכבד שפוט מוחלט של נכדתו תהל-ברוריה הפצפונת, בת השנה וקצת, המסובבת אותו סביב אצבעה הקטנה. הוא נמס לגמרי בכל עת שהוא מזכיר אותה, וברור לו לחלוטין שמדובר בפלא הבריאה (כמו כל תינוק, אגב.( "אין דבר שיותר באופנה מהדיבור על 'האחר,' על היחס לזרים, למהגרים, לנכים. אז יש לי סקופ: יש רק אחר אחד באנושות, וזהו התינוק, ששייך חלקית לעולם הטבע וטרם גורש מגן עדן. כל השאר דומים," הוא טוען בלהט.
האומנם זה גן עדן להיות תינוק?
"מרבית החסכים שלנו באים מן האין, מן העתיד. אנשים רוצים את מה שאין להם, וגם מסוגלים לטוות תסריטים ומזימות כדי שיהיה להם טיפ-טיפה ממה שהם מאמינים שהם רוצים. אז אני מזמין את כל ההורים, במקום לקנא בחברים שלהם שחורשים את העולם ולומדים לכבד את ה'אחר' - שיחוו את העולל שלהם, האובייקט הכי מדהים בעולם.
אנחנו חווים אותו כמובן מאליו, אבל הוא חוצן. או בעצם, הוא הנורמלי - הוא דומה לאובייקטים של הטבע, ואנחנו החוצנים. אני רואה את זה גם כשאני מתבונן בתהל-ברוריה
טוב, כשפרופ' מילוא מתחיל לדבר על סינאפסות, נוסיף הסבר קצר בגוף הסרט: בספרו הוא מתאר כיצד בעלי החיים מותאמים להישרדות בטבע פי כמה מן האדם. עד אמש, השימפנזה הייתה מין מוצלח לאין ערוך יותר מן האדם החושב, הוא טוען בספרו. בתחום המוכנות לחיים בעת הלידה, ישנה סקאלה הנעה בין עצמאות מלאה לחוסר ישע מוחלט, ואצל בעלי החיים הנולדים עצמאיים, העובר משלים את מרבית או כל התפתחותו ברחם. חיות רבות מצטופפות בקוטב העצמאי של הסקאלה, ואחת המעניינות שבהן היא המלאו, ציפור בגודל של תרנגולת החיה רק על אחד מאיי אינדונזיה.
גוזל המלאו מגיע לעצמאות מלאה מיד עם בקיעתו מהביצה - אין לו ברירה, אמא שלו קוברת את הביצים במקומות חמים ונעלמת בלי לדגור עליהן, כך שהוא מגיע ממועד הבקיעה מן הביצה לבגרות ברבע שעה. אבל אצל בעלי החיים התלותיים יותר, העובר נאלץ להשלים חלק משמעותי של התפתחותו מחוץ לרחם, ולכן יוצא לעולם "חצי אפוי." בקוטב חסר הישע ביותר מצוי האדם החושב.
"הגור האנושי תלותי יותר מכל הגורים האחרים. בגיל חודש הוא כחפץ לכל דבר - בעוד השימפנזה בן גילו כבר נאחז בפרוות אמו וכך מאפשר לה שימוש בשתי ידיה. מבחינת התפתחות המוח, התינוק נולד טרם זמנו," מסביר פרופ' מילוא. "משך הריון אופטימלי מבחינת התפתחות המוח הוא 21 חודשים. במין האנושי יש אבסורד הנדסי, סקנדל רציני. לא נורא אם הברכיים של התינוק היו ממשיכות להתפתח מחוץ לרחם, או פרקי האצבעות, אבל המרחב הכי מוגן לאיבר הכי רגיש - המוח - נמצא או ברחם או בביצה.
השאיפה של הטבע הייתה שהיילוד ייצא לטבע כמה שיותר מוגן. זה חוק בל יעבור אצל כל בעלי החיים, חוץ מאשר אצל ההומו-סאפיינס. התינוק האנושי יוצא עם כל איבריו מוכנים לחיים, ודווקא האיבר שהכי רגיש והכי חשוב יוצא לעולם רבע אפוי. זה קורה בגלל 'פשרה' מבחינת רוחב האגן של האשה לעומת היקף הראש של העובר, המאפשר התפתחות מסוימת של גודל המוח, וכך התינוק נולד עם מוח שגודלו כרבע ממוח האדם הבוגר, שהוא 1,400 סמ"ק." לכן, לדברי פרופ' מילוא, ילד עד גיל ארבע וחצי-חמש חי בהווה. אומנם יש לו זיכרונות, אבל גם לחיות יש עבר, שהוא חלק מן ההווה.
"דווקא לבני האדם עם הכי הרבה עתיד מבחינה דמוגרפית, הלא הם התינוקות, אין תפיסת עתיד, אין יכולת הפשטה לעוד שתי דקות. אצלנו, המבוגרים, מה שנעשה אחר כך, ובעוד עשר דקות ובעוד יומיים, הוא חלק מ'מוזיקת המעליות' שרצה לנו במוח כל הזמן. הדרך היחידה של מבוגר להיות לגמרי בהווה, מבלי לחשוב על העתיד, היא אולי כאב שיניים. תארו לעצמכם שהתינוק נמצא כל הזמן במצב שאנחנו יכולים להיכנס אליו רק כשאנחנו חווים כאב אקוטי. עכשיו תחשבו שיש לנו יצור שחי בכאן ועכשיו. לכל הורה שיש לו ילד, זו חוויה שצריך להתבונן בה ולהיות מודע לה, יש לה השפעות משמעותיות."
מהן המשמעויות המעשיות, מבחינת ההורים, של הבנת העובדה שהתינוק חי בהווה?
"קודם כל, ההבנה שתינוק לא מחנכים. תינוק אפשר לאלף, לא לחנך, כי חינוך כבר כולל בתוכו את תודעת העתיד. חינוך הוא אינסטרומנטלי, מוטה מטרה, ואי אפשר לחנך תינוק כי הוא לא יכול לתפוס מטרות. אפשר רק לאלף אותו כמו אריה שקופץ לתוך גלגל אש. אם יש מי שרוצה שכאלה יהיו יחסיו עם ילדיו - ברוך הבא, רק שיידע שאין בכך כלום מן החינוך, כמו שלא 'מחנכים' כלב לא לעשות פיפי על השטיח, אלא מאלפים אותו.
הוא לא ירוויח מזה בעתיד, הוא רק יודע שהוא לא יחטוף מכות. נכון, כדי להצטופף עם הילד תחת קורת גג אחת צריך שיהיו לו כמה מנהגים שנוכל לחיות איתם, חייבים באיזה מקום טיפה לאלף אותו - לי, למשל, ייהרג ובל יעבור שהילד יאכל בפה סגור. אבל מי שחושב שהוא 'מחנך' את תינוקו, שיידע שהוא מצוי בנחלתו של פבלוב, של הרפלקס המותנה. אני לא אסכים שרפלקס מותנה ייקרא אקט חינוכי. אילוף הוא שימוש בסנקציות. אז המסר להורים הוא - היותנו אדוני העתיד הוא המפתח להבנת החינוך."
לפי התיאוריה של פרופ' מילוא, המפורטת בספרו החדש, היכולת של האדם לומר "ניפגש מחר" היא אירוע שהתרחש לפני 58 אלף שנה, ומבחינתו זהו האירוע המכונן של היותנו מה שאנחנו - "אדוני העתיד לא במובן שאנחנו שולטים בעתיד, אלא בכך שאנחנו יכולים לתכנן אותו. ילדה יכולה לשחק שחמט, אבל לשימפנזה או לתינוק אין מושג מאיפה להתחיל. זה גם המקור לאיור שעל כריכת הספר. גם אצל הפעוט שהתחיל לדבר ויש לו תחביר לזמן עתיד, חץ הזמן הוא עיסה אחת גדולה." לכן ממליץ פרופ' מילוא בשנה הראשונה לחיי התינוק "כמה שפחות לאלף." לדבריו, היה הרבה יותר צודק כלפי התינוק שהוא ימשיך להתפתח ברחם, אז לנסות לאלף אותו זה כמו להיות גיבור על חלשים. מגיל אפס עד 12 חודשים - הוא ממליץ לא "לאלף" בכלל, ומגיל 12 חודשים עד ארבע וחצי שנים - לזכור ולהבין שההורה לא מחנך את התינוק אלא מקסימום מאלף אותו קצת, כדי שיהיה יצור חברתי.
"אל תשלה את עצמך, ואל תיטור לתינוק על כך שהוא תלמיד גרוע באילוף שלך. לפעמים ההורים מאוכזבים כשהאילוף לא עובד," הוא אומר, ומוסיף בחיוך: "אצלנו, למשל, תהל-ברוריה התינוקת דווקא מאלפת אותי. כשהיא רואה אותי, היא יודעת שאם היא מושיטה ידיים אני לוקח אותה מיד בזרועותי, תמיד, והיא שוקלת כבר עשרה ק"ג. זה לא שהיא אוהבת אותי יותר מאחרים, היא פשוט יודעת שאני ניתן לאילוף בקלות רבה יותר."...
הקריאה העיקרית שלו היא להיות הוגנים כלפי הילד. "מן ההגינות היא לאלף את הילד במידה המינימלית ההכרחית כדי שאפשר יהיה לחיות בצוותא. למשל, אם אתה רגיש לרעש, אתה יכול לאלף את התינוק לשמור על שקט בבית הכנסת. אם אפשר לאלף אריה לקפוץ לאש - אפשר לאלף להרבה דברים. אבל גבול ההגינות הוא להגיע רק למינימום של איכות חיים שקבילה על המאלף. למשל: סידור החדר. אני גיליתי בגיל צעיר מאוד כהורה שלבנות שלי לוקח יום שלם לעשות בלגן, ולי לוקח רק חמש דקות לסדר אותו. אז עשיתי את שיקול ההגינות. הן נהנות לעשות בלגן, ממני זה גוזל רק חמש דקות לסדר - זה הוגן. זה לא פוגע בי יותר מדי, והרשיתי להן לבלגן. הבת הקטנה שלי נותרה בלגניסטית מבחינת סידור החדר, אבל עם הרבה שליטה במקומות אחרים. אני מחנך רק בדברים עקרוניים.
"דווקא בגלל שהמוח של התינוק הוא כל כך פלסטי, ויש יחסים שכאלה בין 20% מולד ו80%- נרכש, האחריות עלינו כהורים היא לאין ערוך יותר גדולה לעשות את הטוב. אם למשל אתה נושא את הילד במנשא ותוך כדי כך אתה מדבר בסלולרי, והילד ער - נתת לו דוגמה אישית לחוסר ריכוז. בשלב מסוים תגלה שאתה מדבר לילד, והראש שלו במקום אחר. לכן מבחינתי יש שלושה דברים שאנחנו חייבים לילד - חוץ מאש"ל ואהבה, שזה בדי.אן.איי שלנו - של הגינות ומוסר: .1 אמת. .2 ריכוז. .3 מגע פיזי."
אתה יכול לתת דוגמה מעולמך האבהי?
"דוגמה לאמירת אמת: הבת שלי, כשהייתה בת חמש, הביאה מהגן ציור. חיינו אז בפריז, הלכנו הרבה למוזיאונים. היא שאלה, 'אבא, מה דעתך על הציור.'? עניתי: 'ואן-גוך זה לא.' אבל כשאמרתי את זה לקחתי אותה על הידיים וחיבקתי אותה. או דוגמה נוספת: בגיל עשר הילדות היו בקייטנה של השומר הצעיר בפריז, באתי לאסוף אותן משדה התעופה, והקטנה שאלה אותי - 'אבא, התגעגעת אלינו.'? עניתי, 'האמת, לא.' אמא שלי שהייתה במכונית התפלצה. ואז הקטנה הרגיעה את סבתא ואמרה לה: 'כל פעם שאבא אומר שהוא מתגעגע, זה לגמרי נכון.' יש לי אמינות רגשית גבוהה מאוד אצל הבנות שלי. "או דוגמה לריכוז: הייתי נוהג לאסוף אותן מהגן, הייתי מאוד מעורב בחייהן וידעתי הכל עליהן מגיל אפס, כולל מערכות יחסים בין הילדים בגן. אצל בנות יש מערכות יחסים מאוד קשות, יש חרמות - אצל בנים יש רק מכות... הייתי מקבל בדרך מהגן 'בריפינג,' בתי לאורה הייתה אומרת שהיא רוצה לספר מה היה בגן. אז הייתי אומר: 'כל עוד אנחנו מסכימים שזה משעמם - ספרי."'
וזה לא השיג תוצאה הפוכה? לא מנע ממנה לספר?
"שאלי אותה. היא בת ,25 ועד היום אנחנו הולכים יד ביד ברחוב."
רגע, ציינת שמגע פיזי הוא אחד משלושת הדברים שאנחנו חייבים לילדים שלנו. זה לא כמו אהבה, שזה בדי.אן.איי?
"ממש לא. אותי לא חיבקו אחרי גיל שלוש. לפני 50 שנה הורים לא היו נוגעים בילדים."
מכיוון שהנרכש הוא חלק משמעותי בעיצוב האדם, שנולד עם חלק כה קטן מהמוח שלו, חשוב להבין שמנגנון הבחירה של המוח הוא מאוד פסיבי, והשאלה החשובה היא מה הוא סופג. "עבור הילד, הכל הוא סוג של שטיפת מוח, אין מוח של ילד שאינו שטוף, כי אין לו מספיק כלים להחליט מה הוא לוקח ומה לא. השאלה היא מי שוטף לו את המוח - החברה או אתה, ההורה. ולכן - אני דורש חינוך. המוח הזה בכל מקרה יספוג דברים, אז או שיספוג אותם מהאוויר, מהטלוויזיה ומהחברים, ויהיה דומה לעדר עם הרדיפה אחר מותגים, או שיספוג מהמורים - או מההורים. אני, כהורה, עמדתי על זכותי להחליט במה יישטף המוח של הבנות שלי. לדעתי זה לא מקרה שהבנות שלי עוסקות בחינוך ובייעוץ גנטי. החינוך הוא הליבה! שיידע הורה שאינו מחנך את ילדו - שהילד שלו מחונך על ידי אחרים. אז תחליט - או שאתה הקונדיטור, האופה של המוח הצעיר הזה, או שאתה אומר 'שאחרים יאפו."'
אז מה, אתה ממליץ בעצם שנלמד את הילדים בעצמנו, בבית, במה שקוראים לימוד ביתי, ולא בבית הספר?
"לגמרי לא. אני אסביר את ההבדל בין לימוד לבין חינוך בעזרת דוגמאות. לימוד מיומנויות - לוח הכפל, היוצאים מן הכלל בבניין התפעל וכן הלאה - זה לא חינוך, זה לימוד, השכלה, ואני רוצה שאנשי מקצוע יהיו אחראים עליה. האחריות שלי היא לחנך את הילדה שלי שאם היא אומרת לי שמשעמם לה בבית הספר, אגיד לה שמאחורי כל נושא שלומדים בבית הספר עומדים טובי המוחות בהיסטוריה של האנושות. התפקיד שלי לחנך אותה להבין את זה. ואם היא אומרת: 'אבל המורה לא מעניין,' התפקיד שלי להגיד: 'אז מה? בגלל שהמורה לא מעניין לא תלמדי.'? ועוד דוגמה לדבר חשוב מאוד בחינוך זה לתת קרדיט לאחרים. להלל את אמא של הילדה בפניה, לדבר בשבחם של אחרים. אבל להגיד בעיקר את האמת (אלא אם כן השקר משעשע במיוחד."(..
למידע על אודות סדנאות להורות הוגנת בהנחית פרופ' דניאל מילוא ניתן לשלוח מייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם