אפור הוא השחור החדש
שיער השיבה זוכה לעדנה מפתיעה ומוכיח שאפור הוא השחור החדש, הקטיפה יוצאת מהמחתרת וזוכה לקאמבק מרשים אחרי כמעט שני עשורים, וגם: כולן מוזמנת להקים לייבל משקפיים
דוגמנית העל קריסטן מקמנאמי, 42, חזרה לחיינו בשער של ”ווג איטליה” שצילם סטיבן מייזל ובקמפיין החורף של לאנווין. קאמבק של דוגמניות בגיל 42 הוא לא עניין נפוץ, אבל יש סיבה נוספת להוריד את הכובע בפני מקמנאמי - שיערה צבוע באפור.
מקמנאמי מעולם לא היתה דוגמנית שגרתית. בימי הזוהר שלה היא גילחה את הגבות ונחשבה לדמות שלא מהססת לחרוג מגבולות היופי הסטנדרטי. מקמנאמי, שנשואה לצלם מיילס אלדריג’, גידלה את שיערה הקצר, שהיה סמלה המסחרי, וכיום שיערה ארוך וכסוף.
שיער השיבה, טבעי או צבוע, לא הפריע למקמנאמי להשתלב בהפקות אופנה. יתרה מזו, מגזין האופנה הדני “דנסק” פירסם באחרונה כתבה על הטרנד של שיער אפור, שבה תועדו עורכות אופנה שמאסו בצביעת שיערן.
תצוגות האופנה של קיץ 2010 מוכיחות ששיער אפור הוא הדבר הנכון. גארת פיו צבע את שיערן של הדוגמניות באפור ואיפר אותן באותו צבע, מה שיצר מראה ביזארי. ריק אוונס, אביו הרוחני של פיו, הבין שאפור הוא השחור החדש והציג דוגמניות ששיערן אפור, צבע שהשתלט על הקולקציה שלו.
ג’יילס דיקון, שהציג קולקציה בפריז, פתח את התצוגה במוזה דפני גינס, ששיערה צבוע בדרך כלל בבלונד פלטינה ובשחור, אך לרגל המאורע הוסיפה לשיערה נגיעות אפורות.
העיתונאית הלונדונית אנה לוב, שמועסקת באתר חיזוי הטרנדים wgsn.com, מאששת את ההנחה שאדם קרוב אצל עצמו. במסגרת עבודתה שוטטה לוב בעולם ופקדה את מיטב תצוגות האופנה, עד שהבינה שהיא לא מרוצה מהמשקפיים שלה.
לוב עשתה מעשה והקימה את פריזם, לייבל משקפי קריאה, שצובר תאוצה על אפן של איט גירלז ברחבי הגלקסיה. “הרעיון הגיע מהצורך להרכיב משקפיים כדי לצפות בתצוגות”, סיפרה
אחרי שכשלו מאמציה למצוא משקפיים כלבבה, החליטה לוב לפנות לשיטת עשה זאת בעצמך. השמות לקולקציות השונות שלה נקראו על שם הערים שבהן היא מרבה לבלות, בירות האופנה ניו יורק, לונדון, פריז, ריו ורומא.
הצלם סם הסקינס, שהתאבד בסוף נובמבר, הוכיח באותות, במופתים ובמגוון שיתופי פעולה שלא חייבים להיות צעיר כדי להיות אופנתי. סמואל ג’וזף הסקינס נולד ב־1926 בדרום אפריקה והתפרסם בזכות צילומי העירום שלו, שחלקם לוקטו בספר “קאובוי קייט”, שיצא ב־1965, והעניקו השראה למעצבים רבים.
אחרי שני עשורים שבהם יצא מעט מהפריים, חזר הסקינס לתמונה לאחר שפירסם רטרוספקטיבה שסוקרת חמישה עשורים של צילומים אמנותיים. כמה ימים לפני מותו, השיק הצלם, בשיתוף המעצב טומי הילפיגר, ספר נוסף שנקרא “אופנה ועוד”.
הסקינס אמנם אחז במצלמה שנים רבות, אולם הוא החל לגלות עניין בצילומי אופנה רק בשנים האחרונות, לאחר שהוא ורעייתו עברו להתגורר באוסטרליה והסקינס קיבל הצעת עבודה מהמעצב איב סן לורן, שהעלתה אותו על המסלול. הג’וב עזר לו להמציא את עצמו מחדש ולהגיע לקהל הרחב שראה את עבודותיו במיטב המגזינים, בהם “ווג” ו”הרפר’ס בזאר”.
הסקינס המשיך לעבוד במרץ ואף תיחזק בלוג, שעכשיו מפעילים בניו, בו שיתף פעולה, בין היתר, עם אלכס טרנר, סולן להקת ארקטיק מנקיז. טרנר ושותפו ליצירה מיילס קיין אף הציבו תצלום של הסקינס על עטיפת האלבום “The Last Shadow Puppets“, שיצא ב־2008. על העטיפה נערה בשם ג’יל, לבושה בחולצת פסים שמכסה טפח ומגלה טפחיים.
אלן וון אנוורת היתה דוגמנית-על בתקופה שבה התואר המחייב הזה עדיין לא הומצא. כעבור עשור של צעידה מפרכת על מסלולים, בעיקר בפריז, החליטה וון אנוורת לחפש את עצמה בצד השני של המצלמה, מהלך שהוכתר כהצלחה גדולה.
וון אנוורת הגרמנייה הצליחה לכבוש לעצמה מקום של כבוד ולהפוך לצלמת-על. ההישג הזה ראוי לציון לנוכח העובדה שמדובר בתחום מצומצם שנשים מתקשות להעפיל בו לצמרת.
הצילומים של וון אנוורת מאופיינים בצבעוניות רבה, והבנות שמתועדות בהם נראות כאילו הן רק רוצות לכייף. כשמביטים בצילומים של וון אנוורת ניכר שהדוגמניות מתמסרות אליה בקלות. יתרונה של וון אנוורת כפול: היא גם אשה וגם דוגמנית-על לשעבר, מה שמסייע לה להזדהות עם המצולמות שלה ולתעד אותן ברגעים שנראים כמעט “טבעיים”.
הרזומה של וון אנוורת כולל בין השאר ספרי צילום וסרטי אופנה קצרים שביימה. כמו כן תרמה הצלמת מכישרונה למגזינים “ווג”, “ונטי פייר”, “ארנה”, “L’uomo Vogue”, “I.D” ואחרים. צילומיה גם הופיעו בקמפיינים של ויקטוריה’ס סיקרט, בננה ריפבליק, דיזל,
שאנל ועוד.
בימים אלה משיקה וון אנוורת ספר חדש בשם “פרויליין” (עלמה בגרמנית) שיוצא לאור במהדורה מוגבלת בהוצאת טאשן. ב”פרויליין” אפשר למצוא צילומים של מובילות אופנה רבות, בהן קלאודיה שיפר, פנלופה קרוז, נטלי פורטמן, קייט מוס, ונסה פראדי, בריטני ספירס, אווה מנדז, לינדזי לוהן, אדריאנה לימה וקרלה ברוני.
אפילו שעון אנלוגי מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. הנמשל האופנתי הוא שמה שהיה הוא שיהיה, אם רק נמתין מספיק. אחד הבדים שעוזבים את חיינו ושבים אליהם מדי פעם, כחלק מהמחזוריות שטבועה בעולם האופנה, הוא הקטיפה.
תיעוד היסטורי מלמד שבאירופה השתמשו בקטיפה כבר בימי הביניים. במאה ה־19 נארג הבד ממשי ואילו במאה ה־20 ייצרו אותו מחוטים סינתטיים כדי להוזיל את ייצורו. הקטיפה היתה פופולרית בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, אז שולבה בבגדים יומיומיים, ובשנות השמונים שודרגה הקטיפה לעיצוב בגדי ערב. אחרי כל עלייה מגיעה ירידה וזה מה שעלה גם בגורלה של הקטיפה, שנדחקה לשוליים לטובת אסתטיקת הגראנג’ של הניינטיז.
בחורף הקרוב הקטיפה זוכה לקאמבק, בעיקר בצבעים בוהקים, בהם בורדו, כחול וחרדל. סימנים של טרנד הקטיפה אפשר למצוא בשמלות קוקטייל, שמלות נשף, חצאיות מיני, מכנסיים, אוברולים, בלייזרים ועוד.
בבית פנדי מציעים לחובבות הקטיפה שמלות נשפכות בצבע בורדו שנקשרות בנונשלנטיות בחגורת מותן. ג’ורג’יו ארמאני נזכר בתור הזהב שלו ובחר להציע לוק אייטיז דקדנטי שמורכב משמלות שחורות ואליטיסטיות. אופציה מוצלחת אחרת היא שמלות הערב של לאנווין שיתאימו לביקור באופרה או לצעדה על השטיח האדום. אם אתן מחפשות בגדי קטיפה שניתן להשתולל איתם על רחבת הריקודים כדאי שתעיפו מבט בשמלות שעיצב מרק ג’ייקובס, ובעיקר בשמלה שצבועה בחרדל זועק. מעצבים נוספים שלא ויתרו על השימוש בקטיפה הם (רשימה חלקית) בית קלואי, כריסטופר קיין, פראדה, אמפריו ארמאני, סטלה מקרטני ודולצ’ה וגבאנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
