קארמה, אחים שלו: פרשת מקץ
קארמה היא משהו הרבה יותר גדול מצחוק הגורל או מאירוניה קוסמית. קארמה היא ההתכווננות מאחורי כל מעשה שאנחנו עושים: היא זאת שיוצרת את העתיד. הבנתם את זה, יוסף ואחיו?
פרשת "מקץ" יכולה ללמד אותנו דבר או שניים על קארמה. משום מה, כמה שלא כותבים עליה ומנסים לשנות את התפיסה הנפוצה לגביה, זו הגורסת שקארמה היא גורל מוכתב - זה לא עוזר. כי אין כאלה דברים, "קארמה" רעה או טובה, קללות גורל וכיוצא בזה. הדרך השכיחה בה אנחנו חושבים על קארמה שונה בתכלית מהדבר שאליו כיוון הבודהא, וזו הזדמנות טובה לנער את המושג הזה.
קארמה היא החוק האוניברסלי של סיבה ותוצאה, אבל לא בצורה ישירה ומיידית. קארמה פירושה שדבר אינו עולה ומופיע מעצמו, הכול כמו שרשרת - סדרה של דפוסים הקשורים זה בזה. המנוע לקארמה הוא הרצייה, או יותר נכון ההתכוונות מאחורי כל מעשה שאנו עושים: היא זו שיוצרת תוצאות רצויות או לא רצויות בעתיד.
למשל, הביטוי שנוגע ליעקב אבינו: "בבגד בגד באביו בבגד בגדו בו בניו". הביטוי מתייחס לעובדה שיעקב רימה את אביו על ידי התחפשות לעשו אחיו באמצעות שעיר עזים. לימים, הבנים שלו רימו אותו כשאמרו לו שיוסף בנו מת וטבלו את כותנתו בדם של שעיר עזים, אבל זו איננו קארמה! זוהי מקריות שיש בה מן החוקיות של הקארמה, אותו מנוע פנימי של גרימת רע נמצא בשני המקרים, אבל קארמה היא משהו הרבה יותר גדול מצחוק הגורל או מאירוניה קוסמית.
הקיסר ווּ תיאר באוזניי בודהידהרמה, המורה שלו, את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהא, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל "כמה קארמה טובה" הוא הרוויח מכך. ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העיקרון המרכזי של התורה הקדושה?" ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה השיב: "אני לא יודע".
אז מהי קארמה וכיצד אנחנו יכולים ללמוד מזה משהו שישפיע על הבחירות שאנחנו עושים? ויותר חשוב, האם אנחנו יכולים להפחית פעולות שגורמות לנו ולאחרים סבל, פגיעה או בלבול?
הפתיחה של פרשת "מקץ" מספרת לנו מה קורה לפרעה בזמן שיוסף, גיבור סיפורנו, נמצא בכלא. פרעה חולם שני חלומות מטרידים שאיש מחכמיו לא מצליח לפענח. שר המשקאות נזכר פתאום באסיר אחד שפתר לו חלומות, ופרעה מצווה שיביאו את האסיר מייד - מובן שאחרי מקלחת, תגלחת והחלפת בגדים.
יוסף מתנהג כפסיכולוג בשילוב קואצ'ר. הוא גם מסביר לפרעה ששני החלומות מדברים על אותו עניין, וגם מייעץ לו כיצד לפעול בעולם. במקום שהממלכה שלו תקרוס ותיכנס לשנות רעב ומחלות, יוסף מציע לאגור מזונות ותבואה על מנת להיות הממלכה הכי חזקה באזור. פרעה מבין שעומד בפניו אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוהִים בּוֹ וממנה אותו להיות סגנו או כדבריו "עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי". זוהי רק ההקדמה. כל הדברים הללו מסופרים רק בשביל להביא את בני יעקב, אחי יוסף, שגם כן מושפעים מהרעב האזורי, אל מצרים, או יותר נכון - אל פתחו של יוסף המכונה עכשיו הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ.
העלילה נהיית מעניינת ברגע שיוסף מזהה את אחיו, אך הם לא מזהים אותו. ברגע הראשון הוא מתנכר אליהם. בשני הוא נזכר בחלומות שלו: חלומות שהיו גם אז סוג של אמת פנימית,
האח הקטון נשאר אצל האבא ואח נוסף איננו. לשמוע ש"אתה אינך" דומה לחוויית מוות. האחים כמו משחזרים את חווית הכמעט מוות שהם העבירו אותו, וזוהי סוג של תזכורת שמביאה את יוסף להבנה גדולה, פנימית, שהוא חי. וכמו הקלישאה הכי נכונה, זוהי זכות להיות בנאדם ולמלא את הפוטנציאל האנושי שלך.
יוסף נמצא בנקודה בה הוא יכול לנפנף בעיני אחיו את חטאם, להזכיר להם את חלומות הגדוּלה שלו שבגללם הם רצו להרוג אותו, ולשמוח לאידם. אבל הוא מחליט ללמד אותם שיעור בשינוי. הוא רוצה שהם יבינו שיש דרך לצאת מהדפוסים החוזרים של ההכרה המשפיעים על התנהגותנו. לצערנו, הדפוסים והנטיות שלנו, שמעוצבים על ידי הסביבה שלנו, הם בדרך כלל יותר חזקים מן הכוונות המודעות שלנו. יוסף רוצה לפתח את המודעות שלהם. האישיות שלנו מותנית הרבה פעמים בנסיבות העבר ובכל פעם שבה אנחנו פוגשים דבר דומה, אנחנו נוהגים בסוג של אוטומט, מבלי לראות מה השתנה בעולם, אולי בעיקר לראות שאנחנו השתנינו.
הבנת משחק הקארמה היא היבט אחד של התעוררות. כשאנחנו לא מודעים אנחנו ממשיכים את חיינו על פי הדפוסים של הרגלי העבר. ההבנה של התמונה הגדולה נותנת לנו אחריות עצומה ויכולת ליצור את הקארמה העתידית שלנו. ג'ק קורנפילד כותב ב"דרך הלב" שייתכן שנוכל וייתכן שלא נוכל לשנות את התנאים החיצוניים שלנו, אבל בעזרת מודעות נוכל תמיד לשנות את הגישה הפנימית, וכי די בכך כדי לשנות את חיינו.
יוסף מאשים את אחיו בריגול ומבקש מהם ללכת להביא את האח הקטון שנשאר עם אביהם, כדי לאמת את סיפורם. לאחר הבקשה המאיימת הוא עוזב את החדר ונשאר לצותת להם. וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזּאת. יוסף צדק. הבקשה שלו לוחצת על כל כפתורי האשמה של האחים. הם, כמו מרבית הציבור בימינו, רואים את הקארמה כעונש.
הבקשה להביא את האח הקטן מזכירה להם נשכחות, מזכירה לכל אחד את הטראומה המשותפת והלא מדוברת. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו שומעים חרטה מפי האחים על המעשה שלהם וגם הפעם הראשונה שבה אנחנו שומעים שיוסף התחנן אליהם שיוציאו אותו מהבור. למשמע הגרסה הזו, יוסף הולך הצדה ובוכה, ואז מחליט לאסור את שמעון כדי להאיץ את הדרמה. כשהאחים מביאים את בנימין, אחיו האמיתי, כלומר גם מצד האֵם, יוסף שוב ממהר לבכות בחדר הסמוך. וזו לא הדמעה האחרונה בסיפור.
בהמשך, יוסף אמנם ימשיך לשחק באחיו ויטמון גביע זהב במזוודות שלהם. גביע "שבמקרה" יימצא בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִין. אבל בנקודה הזו, היכן שהפרשה נגמרת, הדבר החשוב הוא שהוא מתחיל לשנות דברים. הוא בוחר לכוון את הלב לקראת סליחה. סליחה לאחרים, לעצמו, לחיים עצמם. גם סליחה היא סוג של התכוונות, ואפילו שהוא שולח אותם למסע שכולל מעט ייסורים, הוא לא עושה זאת מתוך פחד ושנאה, אלא מתוך אחריות: מתוך הכלה של עצמו והבנה של שרשרת האירועים שהובילה אותו עד פה.
הדרך הטובה ביותר לתרגל הבנה עמוקה של קארמה היא להכיר כל תגובה שיש לנו, ואת הכוונה שעומדת מאחוריה. כפי שכותב קורנפילד: "תפקידנו הוא ללמוד על גוף זה ועל הכרה זו, ולהתעורר בתוכם". הרצון לגלות, כמו יוסף, את תנועת הלב הנפתח, המסוגל לסלוח למרות כל אירועי העבר הוא התכוונות מצוינת לחיים טובים וערים.
שבת של כוונות טובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
