החיפוש המיני
במסע הרוחני אנחנו מחפשים את הדרך אל החופש. המפגש עם המיניות שלנו, עם הכאבים, עם היעדר החופש, הוא מתווה של דרך אל הבית, אל האמת ואל עצמנו - שסלולה בגוף. הפסיכולוגית יעל לי על האורגזמה כחוויה רוחנית טהורה
וילהלם רייך החל את הקריירה שלו כחסידו של פרויד, אך בהמשך נהפך למתנגדו. אצל פרויד, טען רייך, הכול בראש, בעוד שלמעשה אנחנו יצורים פיזיים ואצלנו הכול מתרחש בראש ובראשונה בגוף. האגו הוא גופני, בריאות נפשית הינה בריאות גופנית, בין הגוף לבין הנפש קיימת אחדות פונקציונלית, ולא ניתן להפריד בין השניים.
לעומת פרויד, שמיניות היתה עבורו חלק מהיות אנושי, רייך טען שהמיניות היא לב לבה של התנועה שלנו. ילד, מבוגר, חיה ואדם, בכולנו אנרגיית חיים בסיסית, בין אם נקרא לה דם, צ'י או פראנה - והזרימה שלה היא התנועה המינית שלנו. כאשר היא חופשייה וזורמת, קיימת היכולת לתנועה מינית מלאה, לחוויה של עונג מלא ולאורגזמה עשירה ועמוקה, כזו שמרטיטה את הגוף כולו (גם אצל גברים). גוף פתוח ומשוחרר מאפשר גם ביטוי אמנותי, דיבור, צחוק ויחסים אינטימיים פתוחים ומשוחררים. אז למה לעתים קרובות זה לא מתאפשר?
אנחנו מכירים היטב את המצבים השכיחים יותר, כשההיסטוריה האישית עוצרת את התנועה המלאה ואת הביטוי הגופני המשוחרר והמלא. איך זה קורה?
כל גוף חי פועם. אפילו אמבה פועמת: היא מתנפחת ומתכווצת באופן קצבי. אם נשים סיכה באזור טווח התנועה שלה, האמבה תגיב בצמצום טווח התנועה כדי להימנע מדקירה נוספת. כך מצטמצמת התנועה הפעימתית שלה - כתוצאה ממגע מכאיב עם העולם. כך בנוי גם אורגניזם מורכב בהרבה: האדם. ילד קטן, תנועתו עשירה ומלאה: הוא בוכה וצורח וצוחק עם כל הלב, גם כשזה בסופרמרקט ואמו מסמיקה ממבוכה. מה שמניע
"אל תצעק", "אל תדבר בקול רם כל כך", "לא יפה לצחוק ככה", "ילד גדול לא בוכה", וגם: "תפסיק לשאול כל הזמן למה!" - הן אמירות שמובנות למבוגרים, אך נחרתות בילד העדין. דקירות החוזרות על עצמן נצרבות. אמא מדוכאת, שנוחה לכעוס כשהילד שלה תלותי, תעודד את הילד שלה – גם אם אצלה זה לא מודע – לצמצם את מידת התלותיות שלו, ותגדל ילד שיודע להיות אחראי ועצמאי.
כלומר, התנועה הזו חופשייה ומפותחת, אך תנועה של התמסרות או בקשת עזרה תהיה מצומצמת מאד. לכשיגדל, יכולתו של הילד הזה להגיד ואפילו להרגיש מה נעים לו במיטה תהיה מוגבלת. המבוגר הזה לא פעם יתייחס לצרכים כאל משהו מגונה שיש להתבייש בו, ולא כאל תנועה שניתן לאפשר לה להוביל את החיים.
אם המיניות היא לב התנועה שלנו, הרי שכל צמצום תנועתי משפיע עליה: על היכולת להיכנע וגם לשלוט, לקחת וגם לתת, לגנוח ולרטוט ולהיות למעלה ולמטה, למצוץ וללקק ולהרגיש הנאה מעצם חופש התנועה ומן העונג שגוף פתוח ומשוחרר יכול להרגיש. מי שמותר לו להזדקק וגם לרצות, ירשה לעצמו גם לאהוב ולהיות נאהב ויאפשר ללב שלו להימס אל תוך הקצב ההיפנוטי של יחסי המין.
כמה מאתנו בריאים על פי הגדרה זו?
חיי המין שלנו כוללים את היחסים האינטימיים שלנו ואת המידה שבה אנחנו מאפשרים קירבה ופגיעות. כפי שעדר חיות מוטבע ומתויג על ידי הבעלים שלו, כך אנו נצרבים על ידי השותפים המיניים הראשונים שלנו. בושה עמוקה מן הגוף הינה אחד התוצרים של חוויות מין ראשונות פוגעניות.
כשהילד שלי, בן ה-3, עשה פיפי במכנסיים ברחוב, הוא הלך ערום. מבסוט. קרובת משפחה שפגשנו ברחוב היתה מזועזעת. פולניה, תגידו, אבל כולנו פולניה. רובנו מתביישים בגוף שלנו ונבוכים מעירום של אחרים. הקושי שלנו עם הטבעיות הבלתי נסבלת שבה ילד קטן מתייחס אל הבולבול שלו - בסקרנות, בגאווה - מעיד על קושי שלנו עם הגוף והמיניות שלנו.
כשכל כך הרבה יכול להתקלקל, איך זה שרובנו עדיין נהנים ממין? נהנים, כן, אבל זה כלום לעומת הפוטנציאל. האם אפשר להפשיר את החלקים במיניות שקפאו ולאפשר למין את מקומו הראוי בחיינו? כמו כל ריפוי, המפתח הוא בשהייה עם הדברים, בריכוך דרך התבוננות ללא הזדהות, בתרגול מודע. בדיוק כמו במדיטציות אחרות, זהו המפגש עם הכאבים והחסימות – במלים אחרות הסנקארות - שעולים לעתים בעוצמה מפחידה.
שינוי עמוק ואמיתי מושג תמיד בתרגול, וכשמדובר בגוף, הרי זה תרגול פיזי. בהתבוננות בגוף, באיברים ובתחושות, במדיטציות מודרכות או בתרגילים מונחים. תרגילים אחדים נועדו להעצים את הטעינה בגוף, עד שהיא פורצת גם דרך המחסומים שהצבנו באגן על ידי כיווץ השרירים של רצפת האגן, או שהם פורצים את ההחזקה הכרונית של השרירים הטבעתיים שמקיפים את בסיס אברי המין שלנו.
תרגילים אחרים, עדינים יותר, ממיסים את האזורים בהם קפאה התנועה. תנועה עדינה ועקשנית משיבה מן המתים את החיות הרדומה ביותר. באופן כזה נעשה פירוק הדרגתי של השריון הגופני.
המפגש עם המיניות שלנו, עם הכאבים, עם היעדר החופש, הוא מתווה של דרך. דרך הביתה, אל החופש ואל עצמנו, שסלולה בגוף. בחיפוש הרוחני אנחנו מחפשים את הדרך אל החופש. אנחנו כבר יודעים שיש כמה דרכים ושהאמת היא אחת, לא חשוב מאיזה זרם היא מגיעה ובאיזו שפה אומרים אותה. השפה הפיזית של הגוף שלנו, עמוק בתוכנו, באבר המין שלנו, גם היא דרך אל עצמנו, אל החופש ואל האמת הפשוטה של היות גבר או אישה, לא מיוחד או יוצא דופן, לא נבדל ולא מורם מעם; עם גוף שמשתנה ללא הרף, שהסיפור שלו הוא רק סיפור, שבמהותו יש הנאה מתנועה פעימתית, מנשימה. אוויר נכנס ואוויר יוצא, וזה כל הסיפור. האם מין חייב להיות עטוף בסיפורים מסובכים יותר מזה?
יעל לי, פסיכולוגית, מנחה סדנאות וקורס לימודי-טיפולי "עונג החיים והאורגזמה" המיועד לנשים בלבד.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
