כשהלב רועד: חוויות ממסע חוצה ישראל באופניים
ארבעים רוכבי אופניים יצאו בתחילת החודש למסע מראש הנקרה ועד אילת בארבעה ימים בלבד. לאורך מאות הקילומטרים המפרכים הם גילו כמה קטנה היא הארץ, וכמה גדול הוא הלב
המילה "מסע" מטעה. לתחושתנו, לא מדובר במשהו שאנחנו מעמיסים על עצמנו או על משימה בלתי אפשרית. מדובר בחוויה. חוויה יוצאת דופן, מרגשת ובעיקר מעצימה.
לילה. חושך מסביב, ובמגרש חניה בהרצליה נפגשים 40 רוכבי אופניים, רובם בשנות הארבעים לחייהם חלקם יותר וחלקם פחות, גברים ונשים עולים על אוטובוס המלווה בשני רכבים ויוצאים לכוון ראש הנקרה. תחילתם של של ארבעה ימים קסומים היא בחששות לא קלים והתלבטויות. "האם אני יכול?", "אני בכושר?", "מה יהיה אם אשאר מאחור ואעכב את כולם?". אך ההחלטה התקבלה.
לאחר ארוחת בוקר עמוסת פחמימות התחלנו ברכיבה לרוחבו של הגליל המערבי דרך שלומי, סאסא, צפת, עקפנו את ראש פינה והגענו בואכה צומת מחניים. אנחנו בצפון הארץ עם תחילתו של החורף, הנופים עוצרי נשימה, הכל מתחיל להיות ירוק ורוחות פַּנים מזרחיות במהירות של 50 קמ"ש מקדמות את פנינו.
אותן רוחות גרמו לא אחת לחלק מהרוכבים לחשוב האם לעלות לרכב הליווי או האם להמשיך לרכוב נגד הרוח. אחד הרוכבים, כבר בשלב זה, נפגש מקרוב עם הכביש, נופל וקם, עולה חזרה על הסוס וממשיך לרכוב. כלום לא יעצור אותו, גם לא הרוח הנושבת בפניו במלוא עוצמתה.
כדי להשלים את מלוא רוחב מדינתנו הצרה, וכיוון שבכל זאת לא טיפסנו מספיק, הוחלט
העלייה מסתיימת בבית המכס העליון, כולם מתכנסים ומסדירים נשימה ומשם שועטים בירידה מטורפת דרך צומת בית ציידה לגדותיה המזרחיים של הכנרת המצטמקת בואך אשדות יעקב איחוד. בדרך למטה מביטים אל הנוף הפנוראמי וחושבים עד מתי נמשיך לעשות את הירידה הזו, והאם זו תהיה השנה האחרונה.
ממשיכים לרכוב ממזרח לכנרת, משמאלנו רמת הגולן, משקיפים על החופים שנהיים רחבים מידי ועל האגם ההולך ונעשה קטן יותר משנה לשנה. עדיין, אין כמו הכנרת והיא יפה כל כך. מגיעים לאשדות יעקב, זהו, סיימנו כ-125 ק"מ של רכיבה.
אנו רוכבים על כביש 90, כביש הבקעה, לכיוון מצדה. המסלול שטוח, הרוח שככה מעט, והדרך הצפויה לפנינו: כ-178 ק"מ. בדרך אנו עוזבים את הצבע הירוק, וחוצים את בית שאן לטובת נוף צהוב.
אנו מגיעים לשטחי A של הרשות, שם מחכה לנו ליווי צבאי צמוד, מה שלא מונע בעדנו להמשיך בשגרת העצירות והמנוחות על מנת לאגד את כל חברי הקבוצה יחד. ביישובי הבקעה שולט הגוון האפור של איזור "הע'ור", דרך עוקף יריחו, שם בשל חוסר זהירות רגעית מתרחשת תאונה במהירות של 55 קמ"ש בין שני רוכבים. אחד נופל, נחבל בידו ומפונה לבדיקה, שלאחריה מתברר שהשפשופים יהיו חלק מחייו בימים הבאים אך נזק ממשי לא נגרם.
הקבוצה מתעשתת, מתגבשת מחדש וממשיכה ברכיבה מהירה לכוון בית הערבה, קליה, ומתחילה לטפס בכיוון מצוקי דרגות לעבר עין גדי בזהירות מירבית. אנו מביטים בים המלך, ומגלים שבדיוק כמו הכנרת, גם הוא הולך ונעלם, וחלקו הדרומי כבר למעשה לא קיים.
במצדה אנו עוצרים למנוחה. הצבע משתנה לחום אדמדם - הרי מואב ממזרח. אם ביום הראשון רכב כל אחד מאיתנו לעצמו, נלחם באיתני הטבע, הרי שליום השני קראנו "היום החברתי", ובו רכבנו כחבורה – 40 רוכבים ביחד. גוש אחד – בנים, בנות, בני עשרים פלוס ועד חמישים פלוס. העייפות מתחילה לתת אותותיה - הגב כואב, הצוואר תפוס, ו"אין יותר רגליים", אך בחבורה יש גם חברות. סוכריות מתחילות לעבור מיד ליד. החברה מעודדים זה את זה, ומדי פעם נשלחת יד ימינה כדי לתת דחיפה קלה על גב מתעכב.
המשימה שעומדת על הפרק ביומנו השלישי: טיפוס מים המלח בואך מצפה רמון. 3,193 מטר של טיפוס מצטבר, על פני כ-155 ק"מ. חוויה מעצימה. היום כולל שלוש עליות קשות: סדום, המכתש הגדול לכיוון ירוחם, ומשדה בוקר לכיוון מצפה רמון. ביום מאתגר זה, ההובלה של הקבוצה כולה על ידי הרוכבים החזקים, נועדה לשבור את הרוח עבור החלשים יותר.
היום השלישי הוא המעניין ביותר. הרגליים מעט כבדות, ואנו מטפסים מים המלח למצפה רמון. בהתחלה - רכיבה קלילה במהירות של למעלה מ-30 קמ"ש. שקט בפלוטון (דבוקה של רוכבים). כל אחד מחשב את כוחותיו. עוד מעט יחלו העליות ואנו זקוקים לכל טיפה של אנרגיה. אייל, שיושב מול הרוח, מבקש החלפה לאחר שעה ובמקום זאת, מקבל הסבר מדוע כדאי שימשיך למשוך. שעה וקצת, ואנו מתחת לצומת הערבה. ואז זה מתחיל - שעה של טיפוס לאורך עליות סדום.
מצד אחד נופי הערבה והרי מואב, מצד שני המצוקים, ולידנו משאיות השועטות קדימה ועוקפות אותנו. הטיפוס איטי וקשה. מזג האוויר נהדר, לא חם מדי, והאתגר, הוא כיף אמיתי. משם אנו יורדים למכתש הגדול, ועוצרים למנוחה. לכאורה - הקלה, כי מעכשיו הכל ירידה, אבל כולנו יודעים שבקצה כל ירידה הרי תמיד נמצאת עליה ראויה לשמה. ואכן לאחר כ-17 ק"מ מתחיל טיפוס על דופן המכתש, שבסופו המראה המרהיב של העיר ירוחם.
אנו ביומנו הרביעי והאחרון. בטיסה מהירה אנו יוצאים מקצה המצוק של מצפה רמון אל תוך המכתש, לפי התדריך אנחנו מתלבשים כאילו יצאנו לסקי, כשבמקום המגלשיים אנו גולשים על זוגות אופניים, מוכנים לקור הצפוי. ואכן - כפור אימים. בשיניים נוקשות אנו מגיעים למטה ופושטים את כל השכבות, עורמים את כל הבגדים המיותרים ומעמיסים אותם על רכבי הליווי. אנו ממשיכים ברכיבה מהמכתש לכיוון צומת ציחור, צומת הסיירים, וממשיכים הלאה לכיוון אילת. לאורך כל הדרך אנחנו מתחלקים לחבורות, כולם תומכים אחד בשני, זה כבר היום הרביעי ושלושת הימים שכבר עברנו מתחילים להשאיר את חותמם על הגוף.
הגוף כבר עייף. בשנייה אחת של חוסר תשומת לב, שוב נפגש אחד הרוכבים עם הכביש מקרוב. בלי עיכובים מיותרים הוא מתעשת, קם על רגליו וממשיך לרכוב. דבוקה אחת יוצאת בטיסה קלה, במהירות שאינה אופיינית לכלי רכב שאינו ממונע, לכיוון מפרץ אילת. הירידה מסמלת את הסוף, הרכיבה רציפה, הנופים משגעים ומשכרים, הרוח טופחת על פנינו, ואנחנו, דבוקה אחת של רוכבים שיכורים מאושר, בדרכנו לכבוש את היעד האחרון, הים הרביעי, ים סוף. כעבור זמן קצר הוא נגלה לעינינו. העיניים מבריקות, החיוך מתפשט על הפנים, הלב רוקד משמחה. היעד נכבש.
על פני הרוכבים, חלקם זוגות שעברו חוויה זוגית מרגשת, חלקם אנשים שהתנתקו מטרדות היום יום אל חוויה מרוממת, ניתן לראות את ההנאה הצרופה, את הריגוש והסיפוק. חברויות נוצרו במהלך ארבעה ימים אלה סביב המכנה המשותף החדש, שאותו חולקים כולם. בארבעה ימים הגענו למקומות בארץ שכבר הספקנו לשכוח, ולמקומות אחרים שכלל לא הכרנו. בפרק זמן קצר כל כך, בלענו את הארץ לאורכה ולרוחבה. ונחשו מה? נשאר לנו טעם של עוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
