קונג פו אמא: בתאל אפרתי שרדה את הפסטיגל
באמת שניסינו להתרכז ביעל בר זוהר עושה קונג פו אבל זה לא היה פשוט בכלל. צי מוכרני הממתקים-טילונים-בנדנות-ושאר אביזרים חיוניים וחשובים שפשטו על המעברים בהמוניהם לא הקל גם על מי שלא לוקה בהפרעות קשב וריכוז
בר זוהר. בתו של הקיסר צילום מסך
עד לפני שנה וקצת עוד הצהרתי בפני כל מי שהתעניין שאני - את הילדים שלי - בחיים לא אקח לפסטיגל. אלא שהאידיאולוגיה המוצקה הזאת קרסה בתוך חצי שנייה בחנוכה שעבר, כשאמא של חברה לכיתה הזמינה את הילד להצטרף אליהן לנסיעה לפסטיגל. הילד היה מבסוט עד השמים מהמחווה הלא צפויה, ואני נעתרתי מייד, ואפילו בשמחה.
הפעם, הצעתי באבירות, אני אקח אותם. עליי. 30 וקצת שנים חלפו מאז שנהגתי לצפות באדיקות מדי חנוכה בלילך גליקסמן המקסימה ובשלל יריביה המזמרים, ולחזור הביתה עם תקליט ויניל בעטיפה אפורה שנטחן אחר כך במשך חודשים על הפטיפון בסלון.
עם סקרנות ועם מקדם ביטחון אדיר ומאוד לא אופייני לנו, של שעה בערך (לכבוד האורחת שבזכותה קנינו את הכרטיסים במחיר אנושי יחסית) יצאנו שלושתנו לדרך. עם הרבה סבלנות וממש מעט דעות קדומות.
צלחנו באדישות את הפקקים בחניה, את ההתנפלות ההמונית בכניסה ואפילו את התור האדיר והמקובל בשירותי הנשים. אבל כמות דוכני המסחר, והשיווק האגרסיבי שהפגינו - אלה הסטטיים, ואלה ההולכים על שניים - איך נגיד, לא היו ספתח מי יודע מה. אבל שטויות, באנו ליהנות.
צ'יק צ'אק התברר ששיחקנו אותה עם המקומות שבחרנו מראש באינטרנט - היינו מספיק קרובים לבמה, אבל לא מדי. מה שכן, העובדה שמדובר היה במופע הרביעי באותו יום בהחלט ניכרה על מושבי הפלסטיק הצפופים - את ים שאריות הממתקים והרצפה הדביקה קשה היה לפספס. אבל מילא. התיישבנו וחיכינו.
כשאבי המשפחה שישבה מאחורינו (אליה עוד נחזור בהמשך, על תקן האקדח מהמערכה הראשונה) הכריז בקולי קולות לבן שיחו בטלפון: "אני חייב לנתק, אתה מפריע לי להתרכז ביעל בר זוהר ובעדי הימלבלוי", הבנו שהנה זה מתחיל. כשנערת הבר זוהר (באמת, רק מילים טובות עליה, כמעט הכי מבוגרת על הבמה, אבל עם חן, כריזמה ופיגורה של בת 18) הפציעה, הבנו שהאבות באולם מסודרים. סידרו להם את השתיים האלה, ואפילו את אגם רודברג ואת מאיה בוסקילה, וכל השאר כבר יזרום.
גם לבנות היה, מסתבר, סידור לא רע: יון תומרקין. גל התשואות שהוא קיבל כשרק התקרב לבמה לא הותיר מקום לספק - יש מלך בישראל.
פסטיגל קונג פו 2009 צילום: רונן אקרמן
ומה עם האימהות אתם שואלים? מי יעשה להן גוד-טיים? אל דאגה, במיוחד בשבילן גייסו לפסטיגל את אייל גולן, הוא ולא אחר, עם מחרוזת מלהיטיו. איך שעלה האליל לבמה, הייתם צריכים לראות את הברק שצץ פתאום באלפי זוגות עיניים אימהיות. איזה אושר, גל בלתי נשלט של תנועות ריקוד עדינות עלה מהכיסאות הצרים. תענוג.
ויש גם עלילה
"קונג פו פסטיגל 2009" מתמקד באומנויות לחימה עתיקות, ומתבסס על הסרטים "קונג-פו פנדה", "מולאן", "קראטה קיד", "נמר-דרקון" ו"הממלכה האסורה". במרכז העלילה עומד טורניר קונג פו שבמסגרתו ייבחרו תושבי הקיסרות החזקים ביותר, שיוכלו להילחם מול טיגרה מלכת הנמרים (בוסקילה כמובן, מלכה או לא מלכה?) וצבאה, שמתכנן להשתלט על הקיסרות. בר זוהר מצטרפת לטורניר כבתו של הקיסר (הלוא הוא יצפאן) המחופשת לבן, ומתעתדת להציל את ממלכתם. וכל זה כמובן עם שואו מרשים, פירוטכניקה מושקעת, עשרות רקדנים, ואפילו לוחמי קונג-פו אמיתיים מיובאים מהמזרח.
באמת שניסינו להתרכז בעלילה, אבל זה לא היה פשוט בכלל. צי מוכרני הממתקים-טילונים--בנדנות- מזכרות-ושאר אביזרים חיוניים וחשובים שפשטו על המעברים בהמוניהם לא הקל גם על מי שלא לוקה בהפרעות קשב וריכוז.
כבר אי אפשר להתנזר במשך שעתיים
מפופקורן, תפוחי ענק מסוכרים (הידעתם שזהו המאכל הלאומי החדש? אגודת רופאי השיניים כבר מודעת למימדי התופעה המדאיגה?), מזרקים מלאי שוקולד (מה זה הדבר הזה לכל הרוחות?). היצע הממתקים והיענות ההורים יצרו טיילת בלתי נסבלת לכל אורך המופע של ילדים והורים, שיצאו באופן בהול לחדש את מלאי הממתקים, כאילו שממש עוד רגע יפרוץ כאן מצור.
איך אנחנו ניצלנו מבהלת הממתקים? פשוט מאוד. לשני הצופים הצעירים שהבאתי איתי זכורה חוויה מרכזית אחת מהפסטיגל בשנה שעברה: מראה של ילד קטן שליקק להנאתו תפוח מסוכר, כל כך להנאתו עד שהקיא את נשמתו ממש לידם. זה הספיק להם. מלבד החטיף שאכלו הפעם בהפסקה, הם לא היו צריכים עוד כלום.
כשיצאנו, ביררתי עם שני בני ה-9.5 איך היה. הם לא נראו נרגשים מי יודע מה, הם הנהנו ומלמלו משהו לא ברור. לחצתי קצת, עד שקיבלתי חלקי תשובות:
האחד ענה: "היה בסדר, אבל איזה מעצבנים אלה שישבו מאחורינו. הילדה לא הפסיקה להסתובב עם התפוח הדביק המגעיל שלה ולדחוף לנו אותו לראש, וכל הזמן בעטה בנו. נודניקית, בשביל מה הביאו אותה אם היא לא יודעת לשבת?"
שוב ניסיתי להתעניין במופע עצמו, הרי לא שאלתי האם נאים השכנים. בשנה שעברה היה יותר יפה? שאלתי.
"מי זוכר מה היה", נעניתי.
והשנייה ענתה: "כן, איזה משפחה נודניקית. כאלה מעצבנים. מה שעה? עוד כמה זמן נגיע הביתה?".
"למה, לאן את ממהרת?" שאלתי.
"אני מפסידה הישרדות, איזה באסה. תיכף נגמר הפרק", ענתה.
פסטיגל קונג פו, גני התערוכה תל אביב, ולאחר החג בירושלים. מחיר: 189 שקלים (הנחות שונות באמצעות חברות האשראי, הוט, ועדי עובדים וכו').לאתר הפסטיגל
ויש גם טיפ: תוכלו לחסוך לפחות חצי שעה של פקק מצטבר והליכה ממושכת ברגל בהלוך ובחזור, אם תתעלמו מהשלטים המובילים לחניון המיוחד לפסטיגל שהחניה בו עולה 25 שקלים (מה שלא מצוין בשילוט). במקום זאת תחנו בחניון הרגיל, בתשלום אף הוא, שברחוב רוקח מול הכניסה הראשית לגני התערוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
