ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

עובדים על זה: הקושיות של ביירון קייטי

לרגל הכנס השנתי של אוהבי, מתרגלי, סקרני ובוגרי "העבודה" של ביירון קייטי, מזכירה ארנינה קשתן את האפשרות להבהיר את התודעה והמציאות שהיא מייצרת בעזרת 4 השאלות הבסיסיות של השיטה

 

מספר הפעמים שבהן אנחנו נתקלים באיזשהו קושי, מחסום, מועקה או סבל מסוג כלשהו עולה, לרוב, על כל דמיון. לפעמים אני תוהה איך אנחנו בכלל מחזיקים מעמד. מזל שיש גם הרבה רגעי שמחה, הצלחה, חסד וקירבה. ובכל זאת, הטעם המר של "מה שאין" צובע לרוב את ימינו (ואת לילותינו) בצבע עז הרבה יותר מאשר טעם ה"יש". אז איך בכל זאת אפשר ליצור איזון שפוי יותר?

אחת הדרכים העיקריות בהן אני מאמינה ושאליהן מכוונת אותנו גם "העבודה" של ביירון קייטי, היא התבוננות פנימה – העתקת תשומת הלב מן העולם החיצוני, האשלייתי, אל הפנימי, האמיתי.

כשבן-זוגי, בתי או אמי (מחקו את המיותר – למרות שלא את כולם אפשר למחוק, תודה לאל) - אומרים לי דברים כמו: "כמה פעמים אמרתי לך?", או "למה לא סידרת את ה...", או פשוט "לא!" – התודעה שלי משתגעת. במאמץ להבין מה רוצים ממנה (ממני), היא עושה את מה שאלפי שנים לימדו אותה לעשות: היא שואבת מחשבות מתוך המאגר הקולקטיבי הכלל אנושי שהיא עצמה צברה במהלך חיי כאן. ובעזרת המחשבות האלו היא מנסה להסביר לעצמה מה מתרחש פה.

משם מגיעה, למשל, התחושה לפיה בן זוגי לא מבין אותי. אך מתחתיה נמצאת אמונה נסתרת שהוליווד כל כך היטיבה להשריש בנו: "בני זוג אמורים להבין זה את זה". ומתחת לקביעה "הבת שלי מתחצפת" נמצאת האמונה שאומרת שבנות צריכות להתנהג בכבוד לאמותיהן (מה שכמובן אני עצמי שוכחת כשמדובר באמא הפרטית שלי). ואמא שלי? – או, כאן כבר ממש הסתבכנו. כי "ברור" שאמהות צריכות לתמוך בבנותיהן, להבין אותן, להיות שם בשבילן.

למותר לציין שבמפגש עם המציאות אני מגלה שכמעט הכול הפוך. בן זוגי לא מבין אותי, אמי בכלל שכחה מה זה לתמוך, והבת שלי – טוב, זה לשיחה נפרדת. ומה שכמעט טראגי בכל זה הוא שכל התגובות שלי אל אותן דמויות (שלמעשה הכי יקרות לי בעולם!) ניזונות מן המחשבות-אמונות האלו, שעולות בתוכי בכול פעם שאני נתקלת במציאות שנראית הפוכה מן החלום שלי. אני מתעצבנת, מאשימה, "תוקעת" (מבט או מלים), או לחילופין – נעלבת, מסתגרת, שותקת (או נופלת לתוך הררי אשמה משל עצמי). וכמובן, לא ממש מצליחה לבנות סביבי את היחסים שכל כך רציתי, דווקא עם האנשים החשובים האלו.

האפשרויות המוכרות הן לפנות לטיפול פסיכולוגי או אלטרנטיבי כלשהו. בתחום הרחב הזה, שבין הפסיכולוגיה לרוחניות, מתקיימת שיטת "העבודה", המכוונת לכניסה   לתהליך של חקירה עצמית, מעבר לכעס ולאשמה, מעבר לציפייה ש"הם" ישתנו קודם. התהליך הזה הגיע לעולם דרך תודעתה של ביירון קייטי במעקף ישיר, שלא ניזון מכל תורה מוכרת, מערבית או מזרחית.

"העבודה" מציעה לנו דרך להתבונן פנימה, שאפשר לעשותה בכוחות עצמנו כדי ליצור קיצור דרך לריפוי. המסלול ניזון מן המחשבות המוכרות שלנו, עובר דרך הצריבות המעצבות שספגנו בתחילת חיינו וחוצה אותן אל מחוזות קדומים יותר בתודעתנו, אל עבר ליבת המהות הראשונית שלנו, הרואה, החומלת והמרפאה. 4 שאלות והיפוך אחד, זה

החומר שבו אנחנו נעזרים, כדרך פשוטה, ישירה – אף כי לא קלה – להתבונן על המחשבות הרגילות והתוקעות שלנו, ולצאת מהן בתחושת שחרור אמיתית.

הנחת העבודה של קייטי היא שהסבל שלנו לא נוצר מן המציאות עצמה, אלא ממה שאנחנו חושבים ומספרים עליה. כדי לחוות אחרת את המציאות אבחר אחת מהמחשבות שלי ובתהליך ממוקד, מדויק, אבל מלא חמלה ועדינות, אתחיל להיעזר ב-4 השאלות כדי לסלול סינפסות חדשות במוח הסובל שלי ולהקל עליו. ניקח כדוגמא את המשפט השדוף (והמכאיב תמיד): "בן-זוגי צריך להבין אותי".

4 השאלות הן:
 
1. האם זאת אמת?
2. האם את יכולה לדעת בוודאות שזאת אמת?
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה הזאת?
4. מי תהיי בלי המחשבה הזאת?

"בן זוגי צריך להבין אותי". האם זאת אמת? המוח האוטומטי אומר, כמובן, "כן", כי זה החלום שלי. אבל הדגש בשאלה הראשונה הוא על המלה "אמת" לא במובן הערכי-מוסרי שלה,  אלא במשמעות של "מה קורה במציאות". נסו לתאר, במבט של מצלמת וידאו, מה הוא אמר או עשה, לא מה הוא צריך להגיד או לעשות. זאת האמת. מה שקרה.

טיפ חשוב כאן הוא לתת לרגשות לעלות. מבלי להצדיק או להשתיק אותן – רק לתת מקום וביטוי לכאב אם הוא עולה. לבכות, לכעוס, לנשום - ורק אז להמשיך בחקירה. לא בוער. יש כאן אדם, ככלות הכול.

לא פעם התודעה מתקשה לוותר, והיא ממשיכה להשיב בחיוב על השאלה הראשונה. לכן, בשאלה 2 אני פונה אליה מתוך גישה מעט שונה: האם את יכולה לדעת בוודאות שהמחשבה הזאת היא אכן נכונה? עד שאני לא שואלת את השאלה הזאת המוח שלי מתייחס אליה לחלוטין כאל ודאות. מה ז'תומרת, ברור שבן זוג צריך להבין, לא?? אבל כשאני עוצרת רגע, מקשיבה לעצמי, ובעיקר – מוכנה לשאול את הוודאות הזאת אם היא אכן ודאית, כמעט תמיד עולה חומר פנימי חדש. מתחת לאוטומט. פתאום אשמע את עצמי מזהה ש"לא, אני לא יכולה לדעת בוודאות", כי אולי יש שם משהו אחר, ופתאום משהו בתוכי עשוי להתרכך.

ולפעמים התודעה ממש מתקשה להיפרד מן המחשבות הדבוקות אליה. כאן הטיפ הוא לא להתעקש. גם אם עניתי "כן" על שתי השאלות הראשונות, אני עוברת לשאלה השלישית. כי כאן הרעיון הוא לראות איזה מחיר עצום אני משלמת כשאני פועלת כאילו המחשבה הזאת היא המציאות. כשאני חושבת "בן-זוגי צריך להבין אותי" ומאמינה למחשבה הזאת – איך אני מגיבה?

אוי, כמה תשובות יש לשאלה הזאת. אני נעשית מתוחה, מדברת אליו לא יפה, מתכווצת, לא מבשלת לו, לא "נותנת" לו, לא מבינה אותו. כאן הטיפ החשוב הוא להזכיר לעצמי שכל התגובות האלו שלי מתרחשות רק כשאני מאמינה למחשבה (שהוא צריך להבין אותי), לא מהמציאות עצמה (כלומר, לא מעצם זה שהוא אמר מה שאמר).

בדילוג מנטאלי-רגשי לא-פשוט, ובעזרת שאלות עזר קטנות (שאותן תוכלו למצוא בדף), אני מגיעה לשאלה הקריטית, שמעמתת אותי עם אפשרות של מציאות אחרת, אמנם אמיתית יותר, אבל כל כך לא מוכרת לי, ולכן מפחידה לרוב – שלפעמים ממש לא אוכל לענות עליה מייד. כאן נדרשת לרוב קפיצה קוונטית בתודעה, שכאשר חוצים אותה יכולה לקצר לנו כמה שנות תרפיה.

"מי אני בלי המחשבה הזאת?" וואו... לא יודעת. אני לא מכירה מצב כזה. אלו תשובות שעולות פעמים רבות. אבל עולות גם תשובות מרחיקות לכת יותר, כמו: אני פתאום נושמת. משוחררת. נהנית לראות אותו. מדברת, אומרת מה חשוב לי. מקשיבה למה קשה לו להבין, מתמלאת חמלה אליו. מאד מרגש, מה שיכול לקרות ברגעים האלו, שבהם האמת אכן עולה ושוטפת את התודעה בצבעיה החמים והממשיים. טיפ חשוב: אם קשה להיפרד מהמחשבה, כדאי להזכיר לעצמנו שזה "רק" תרגיל תודעתי; זוהי שאלה, אני לא חייבת להסכים לה. אפשר לנשום. 

ואחרי כל אלו מגיע ההיפוך. אני לוקחת את המשפט המקורי שלי, "בן-זוגי צריך להבין אותי", והופכת אותו כדי לתת לתודעה ולגוף שלי הזדמנויות נוספות לריפוי. בודקת אם ההיפוכים יכולים להיות לי עוד יותר אמיתיים אפילו. למשל, "אני צריכה להבין אותי". וואו! נכון! מי אם לא אני, קודם כל? עוד היפוך: "אני צריכה להבין אותו". עוד וואוו, כי למה שאדרוש ממנו משהו שלי כל כך קשה לעשות בעצמי?

כאן אני נשטפת לרוב בגל של חמלה וקירבה אליו וצחוק גדול מתפרץ ממני כשאני רואה עד כמה דבר במציאות לא השתנה, אבל הכול השתנה ברגע שאני מספרת סיפור אחר על אותה מציאות בדיוק. בסוף, באמת, הכול בראש.

ארנינה קשתן היא מאפשרת (מנחה) בכירה בשיטה, מייסדת ומנהלת מרכז מיתרים. הכנס השנתי של "העבודה" מתקיים בחנוכה, 16.12.09, במרכז "גשר לנוגה" שבקיבוץ גשר.­פרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...