לירוק אש? זה מסרטן: יומן הוויפאסנה של יואש פלדש
זאת הפעם החמישית שלי. החלטתי לצאת אליה מתוך גחמה. רציתי חופשה. שכחתי את האמת הנאצלת השנייה שטבע הבודהא: ציפייה מובילה לסבל. היום הראשון
הוא עומד באמצע הערוגה. צעיר, אולי בן 25, לבוש בבגדי סניטר כחולים. שיערו שחור, קצר, משוך לאחור בתנועת יד. קעקוע קטן על העורף. בידו הוא מחזיק כלב אמסטף גדול באוויר בעזרת רתמה מיוחדת. רק הרגליים הקדמיות של הכלב נוגעות בקרקע. שתי רגליו האחוריות מקופלות אל בטנו, חבושות. הכלב מרחף מעל האדמה, ומשתין. סילון עז משיפולי בטנו, שנספג מהר ברגבים החומים.
הם מסתכלים עליי. כלומר, בעיקר הכלב. לסניטר יש הבעה תמה של מי ששום דבר לא יכול לחדור לעולמו. אני צועד יחף, לא רחוק מהם, על שביל בטון לבן, הלוך וחזור לאורך אותו מקטע של כמה מטרים, באיטיות אין קץ, כמו חיזיון משנות השמונים על איך ששנות האלפיים אמורות להיראות.
אני מרים בתשומת לב רגל אחת – קודם העקב ואחר כך כל השאר, מניע אותה בעדינות קדימה ומניח על הרצפה, קודם העקב ואחר כך כל השאר. מרים את הרגל השנייה, מתחיל במסעה האיטי קדימה, מניח גם אותה. כל צעד הוא עניין של לפחות דקה. מדיטציה בהליכה.
אני אמור להתמקד בתחושות בכפות הרגליים שלי. חום, קור, לחץ, דקירה - כל תחושה שעולה בהן - אבל אני מסתכל רק עליו, על הסניטר הצעיר, היפה, האדיש, של בית החולים הקיבוצי לחיות, ועל הכלב השמן שבידו, שמלווה אותי במבטו המסופק של מי שזה עתה עושה את צרכיו.
זאת הוויפאסנה החמישית שלי. החלטתי לצאת אליה מתוך גחמה, חודשיים אחרי שחזרתי מהקודמת. חשבתי איך אחזור לשבילי הבטון של הקיבוץ, איך הטבע שוב יהלום בי, על המדיטציות הארוכות, העמוקות כמו חלום. רציתי חופשה. שכחתי את האמת הנאצלת השנייה שטבע הבודהה: ציפייה מובילה לסבל.
וכך, בשבת בצהריים, עמדתי בתחנת האוטובוס ליד רכבת צפון בתל אביב, וחיכיתי ל-מ'. היא איחרה. אין לי פלאפון, אז לא ידעתי בכמה. אבל היא איחרה מאוד. עמדתי בשמש, עם כובע הקש היפה שקניתי בעקבות הוויפאסנה הקודמת – כובע זהה לזה של המורה השווייצרי שלימד אז – והתבוננתי בחבורת הנערות הרוסיות שהתגודדו בצל המועט מאחורי התחנה, מסתודדות, וחיכיתי.
בסוף היא הגיעה. עצרה לידי במכונית חדשה, שכל המושב האחורי שלה מלא בשקיות ובמזוודות לששת הימים של הקורס. "מצטערת", אמרה, "גיליתי שאני חייבת להקפיא את כל מרק העוף שהכנתי. הוא לא היה מחזיק מעמד שבוע".
היא בת 40 אולי. שיערה מרוט. עיניה מבהיקות בברק עמום, חולה מעט. אנחנו נוסעים צפונה. השמים מעוננים. היא להטוטנית. עושה בעיקר ג'אגלינג. פעם היה לה גם טרפז, אבל היא נפצעה ונטשה אותו. אני שואל אותה
"מה זאת אומרת?" היא שואלת.
איזה פעלולים עושים היום? בטח יש בזה אופנות.
"אין לי מושג", היא צוחקת את צחוקה הקצר, הלחוץ, שתוקף אותה אחת לכמה דקות, מתקרבת קִרבה מסוכנת למכונית שמולנו. "יש לי סגנון אישי. אני אוהבת בעיקר לשחק עם אש".
מה, את יורקת אש?
"לא, לא, לא. זה מסוכן. זה מסרטן". צחוק עצבני.
אנחנו בדרך. ברגע אחד מתחיל לרדת גשם שוטף. המים מציפים את הכביש, אבל הלהטוטנית לא מאטה. היא נוהגת נורא. וילונות של מים עולים מאחורי הגלגלים של המכוניות שלפנינו, מותזים ישירות לשמשה הקדמית. לה זה לא מפריע. היא שמה את המגבים על הקצב הכי איטי, לא רואה כלום מבעד למסך המים.
אני מספר לה על הוויפאסנה הקודמת שלי, זו שבה התחילו לעלות כל זיכרונות הילדות שלי בזה אחר זה. הזקפה הראשונה שלי, בגיל ארבע, בעודי יושב על החצץ לרגלי אמי; איך ישבתי עם ידי בתוך תחתוניו של שי, הילד שחלק איתי שולחן בכיתה ד'; כיצד אמי דחפה לי שן שום לתחת. אני כבר רגיל לספר את הסיפור הזה. אני מדבר, כמעט לא מקשיב לעצמי, ומביט בגשם מחוץ לחלון. אני מרגיש שזה סימן מבשר רעות, וצוחק לטיפשותי.
אנחנו מקדימים. אני ממלא במהירות את הטפסים השונים, ומקבל חדר: B12. כמה סמלי. זה בדיוק מה שחסר ליוני, חבר שלי, לפי בדיקת הדם האחרונה שלו. החדרים של הבנים, מסבירה לי המתנדבת, נמצאים במקום חדש. פעמיים אני מקשיב להנחיותיה. זה לא אמור להיות רחוק מאולם המדיטציה. אני רותם את התרמיל על שכמי, והולך לחפש את החדר. אחד הסימנים צריך להיות מגרש כדורסל.
אין כמעט נפש חיה על שבילי הבטון של הקיבוץ. אין כאן הולכים על שתיים. רק מדי פעם חולפת מרחוק קלנועית. לכולם יש קלנועית - מבוגרים, בני נוער, קשישים. בחצר של כל בית אפשר לאתר אותה. שלולית קטנה של גשם טרי על מושב הברזנט, מתחממת בשמש, נטענת. נדמה שלא ירחק היום וירחיבו את דלתות הבתים כדי שאפשר יהיה להיכנס אליהם בנסיעה.
אחרי שני מגרשי כדורסל שוממים כבר ברור שהלכתי לאיבוד. אני חוזר על עקבותיי ומתחיל מחדש, לפי ההוראות. על העפר, לא רחוק מחדר האוכל, זרוק השלט "מגורי בנים". אין פלא שעף ברוח - הוא הודבק לגזע העץ בעזרת פלסטרים. אני מנסה להבין מאיזה צד בדיוק הוא הודבק, מחבר אותו שוב לגזע והולך בעקבות החץ. זה ממש לא הגיוני, אבל אני עוקב אחריו. יורד מהשביל, חוצה עפר רחב, עוד מגרש כדורסל דומם, ולבסוף מגיע אל צריף שנצבע זה לא כבר בצהוב עז.
תחושה של אינטימיות רחוקה שורה על החדר, כמו על כל המבנים בקיבוץ. בפנים אמנם הוצבו שלוש מיטות חדשות והקירות נצבעו בצהוב חיוור, כמין הד לצבע החיצוני, אבל עדיין ניתן לראות את הסימנים שכל דייר הותיר כאן כאשר ניסה להפוך את המקום לשלו. מדבקות קטנות של כוכבים מודבקות לכנפיו של מאוורר התקרה הלבן. בלילה אראה אותן זוהרות, משרטטות יחד כיתובים לא ברורים ברוסית. מתלה מעילים ואן-גוכי. לדלת ממוסמר קרש גס, עבה - אולי כדי לסתום חור, אולי זהו שריד למאבק שהתקיים כאן כאשר זומבים תקפו בלילה.
אני מניח את התיק על הרצפה. שני השותפים שלי לשבוע הקרוב כבר מציעים את מיטותיהם. אחד מהם רזה מאוד, דק, זוויתי. משקפיים צרים, פנים חדים. הוא מחייך בלבביות. במשפט השני שלו הוא כבר מזמין אותי לביתו בירושלים. "יש לי בית גדול", הוא אומר.
אני לוחש תודה, ולא מתכוון לזה.
השותף השני מכיר אותי. נפגשנו בהודו. הוא מזכיר לי את שמו, אבל אין לי מושג מי זה. עוד כמה פרטים ואני נזכר. אה, כן, הוא גר שם, בבקתה בהרים. בלילות שבילינו יחד במדבר תמיד הצית מדורה. תוך כדי שיחה אני שוב שוכח את שמו, והוא חוזר עליו.
"עכשיו אני אזכור", אני מחייך אליו.
אלה המילים האחרונות שאומר השבוע.
אני לוקח את ארבע הכריות שהבאתי וממהר לאולם המדיטציה. האולם ריק, מואר בקרניים אלכסוניות של שקיעה. הנה הכן המוגבה שעליו ישבו המורים. נדמה שמתחת לבד הארגמני שעוטף אותו יש שולחנות בית ספר. על המחצלות שמכסות את הרצפה מסודרים שתי וערב ספוגים רבועים, גדולים, ארגמניים גם הם. אחד הספוגים האלה יהיה משכני בימים הקרובים. אני בוחר באחד צדדי, צמוד לקיר, לא רחוק מהדלת. אולי יפריעו לי כשייכנסו וייצאו, אבל בניגוד לרוב האנשים – אוכל להישען.
אין זמן לבזבז. אני מתיישב על הכריות, משכל את הרגליים, זוקף את הגב ועוצם את העיניים. העיניים שלי עצומות חזק, לא ברפיון, כאילו מתוך לחץ. אני מנסה להרפות אותן ולא מצליח. לא נורא. אני מתחיל להסתכל על הנשימות שלי. האוויר נכנס, ממלא את הבטן התחתונה, משתהה שם לרגע ויוצא. שוב השתהות, והנה הוא שוב נכנס.
שששש, אני מודט.
אט אט כולם ממלאים את החדר. כמה דקות של שתיקה משותפת ראשונה, מלאת עוצמה, ושלושת המורים נכנסים בטור. אני פוקח את העיניים.
זה הוא? יכול להיות שזה הוא? אני זוכר אותו בטרייניג כחול מהוה. עכשיו הוא לובש בגדים פשוטים, מין וסט חום, מכנסי צמר, כאלה שקונים בהודו ונראים כמו מבית קטן בערבה. שיערו בהיר, עבות, גולש אל כתפיו. זקנו סמיך, מלא בשערות שיבה. האם זה האיש שבכיתה ח' נכנסתי איתו לצינור הבטון הגדול בדרך חזרה מבית הספר? אני זוכר איך משכתי את גומי המכנסיים שלי קדימה, להראות לו את הזין שלי. איך הוא, ברגע האחרון, התחרט ולא הראה לי את שלו. איך הרבצתי לו למחרת באמתלה אחרת לחלוטין. הוא העריץ אז את בני היל. אני אפילו לא ידעתי שיש תוכנית כזאת. הייתי הולך לישון מוקדם.
עכשיו הוא יושב על הכן המוגבה של שלושת המורים. זיהיתי את השם שלו כבר כשנרשמתי לקורס, אבל חשבתי שאולי זה לא הוא. האם זה הוא? המורה הבריטי המקצוען מעביר לו את המיקרופון כדי שיגיד את דברי הפתיחה שלו, והוא לא מצליח להרכיב אותו על ראשו. זה מסתבך לו בשיער.
הוא מדבר לאט, בקול רך של מנחה סדנאות, כמעט כמו פארודיה, אבל פתאום הקול שלו נעשה נוקשה. "אז למה באתם לפה?" הוא מטיח בנו באלימות. ואז הוא עונה, שוב בקול רך, מלעיג: "באתי כי אני אוהבת ריטריטים". בהמשך השבוע אלמד שהוא כמעט תמיד בחורה כשהוא עונה לשאלות הרטוריות של עצמו.
הוא משתמש בהמון מילים נרדפות. השביל הזה, הדרך הזאת, התוואי, המסלול, המסע. כשהוא אומר מילה נרדפת הוא מרים מעט את שפתו העליונה, חושף שיניים באופן לא מודע. הסגנון שלו פיוטי, עמוס, דחוס, דבשי. אין מילה אחת שיכולה לתאר את מה שהוא מבקש, אבל ככל שהוא מחפש מילים מדויקות יותר, כך הוא מתרחק יותר מהמשמעות. שום דבר לא מוחלט, לא סגור, הכול נוזלי, חסר גבולות ברורים. אשד המילים הזה מכסה הכול בעכירות, לא מאפשר לראות באופן צלול וברור, נשפך ונשפך.
הנה, עשיתי זאת כמוהו. אך האם תהיה לי הזדמנות לתקן את העבר ולראות את איבר המין שלו?
אנחנו מתיישבים למדיטציה ראשונה יחד. עוצמים עיניים. המורה הבריטי אומר לנו לזקוף את הגב, לשחרר את הבטן ולרכז את כל תשומת הלב שלנו בנשימות בבטן התחתונה. בכל פעם שעולה מחשבה, פשוט לחזור אל הנשימה. "here, now, like this", הוא אומר, מערסל בקולו הבטוח את מאה האנשים שיושבים דוממים לפניו.
הגב שלי מתחיל לכאוב.
לילה, על המיטה בחדר. מאיר אריאל בוקע בפול-ווליום מאחד הבתים של הקיבוץ. אני מחכה שהשותף מהודו יסיים להתקלח. הוא נמצא שם כבר המון זמן. השותף השני, השתקן – אני יודע שהוא שתקן! – מוותר. הוא מתפשט. יש לו תחתוני כותנה אפורים צמודים וגוף צנום, שלדי. הוא משפשף את כפות רגליו אחת בשנייה, ומתכסה בשמיכה שהביא – מין בד דק, גס, ארוך מאוד, לבן. השמיכה מכסה את כולו, כולל הראש. הוא כל כך רזה עד שפתאום נדמה לי שהוא נעלם. אין שם דבר. אני רוצה לבוא ולטלטל אותו, לבדוק.
והנה הדלת של המקלחת נפתחת, והשותף מהודו יוצא, לבוש בתחתונים של בובספוג. יש לו גוף ארוך, חיוור, חלק, רק מעט שיער בחזה. הוא נשכב עם הפנים אל הקיר, שם את השמיכה שלו בין רגליו.
אני לוקח את הדברים שלי ונכנס למקלחת אפופת האדים.
בשבוע הבא: ביום השלישי, קיבלתי פקס מציפור
נא להמתין לטעינת התגובות
