מזל שהיה מיתון: ביקור במסעדת פורטונה
סלטים טריים, בשר איכותי וערק בטעם בזוקה, הם כל מה שתמצאו ב'פורטונה'. במקרה של המסעדה שקמה על חורבות הבועה הכלכלית שהתנפצה, זה מספיק כדי לעשות נעים בבטן וטוב על הלב
שיא הפשטות צילום: יובל הימן
בניגוד להמון מסעדות שמרוב היצע בתפריטן, הקליינט מתחיל את הארוחה בשובע מנטלי, "פורטונה" מקלה על המשתמש. מלכתחילה התפריט מצומצם. למעט חומוס, צ'יפס, סלט ולעתים מרק היום - שבאותו יום שבו ביקרנו היה 'אין מרק' - אין מנות ראשונות. למנות עיקריות יש בשר ובזה מסתיים התפריט. כאן גם מגיעים לקצם חיבוטי הנפש.
לשם השוואה, ברחוב המקביל יש את "מחניודה", מסעדה נהדרת שלי לקח בה משהו כמו רבע שעה עד שהחלטתי מה אני רוצה. המגוון היה גדול ומפתה, ובהכרח קשה למיון. לא בגלל שהתפריט אינו בנוי נכון, אלא בגלל שהכול מגרה את החושים. בתוך ויטרינה נוסח קצביות יושבים להם בסדר מופתי נתח יפה של אנטריקוט, שיפודים שונים, חלקי פנים, חזה של ברווז וצלעות שלפי צבע השומן שעליהן, אתה מבין שהן יושנו כמו שצריך.
יצא לי להבין שהשף, שהוא גם הבעלים, היה בעבר השף של "1868", מסעדה מוערכת שמחירי המנות שבה תאמו את מחירי הנדל"ן בסביבת רחוב המלך דוד. זאת אומרת, אם מכרו מ"ר נדל"ן בעשרת אלפים דולר, "1868" גבו אותו מחיר, פר מטר, עבור סטייק.
מתחילים בטוב צילום: יובל הימן
אז מה השוס? ובכן, סוד המקום בכך שמי שמגיע יודע פחות או יותר מה הוא יקבל, כי מדובר בסופו של דבר בסטייקיה כפי שיש בכל אזור אגריפס, רק עם רמת ביצוע מעולה. שימו בצד את כל מה שאתם יודעים על סטייקיות ברדיוס הקרוב לאגריפס, "פורטונה" לא רואה אותם ממטר (למעט "פירו"). הארוחה במקום מתחילה במצעד בן 11 סלטים, הרכב פותח.
טווח הטעמים נע בין בינוני למעולה ונתחיל בסלט הדל ביותר, סלט גזר שבלט בחוסר טעם. ממש ככה. נוכח נפקד. הייתה צלוחית, היו בה חתיכות של גזר כתום אבל לא היה טעם. כלום. כמעט בכל הצלוחיות האחרות היה המון טעם. חומוס ביתי נעים, ממרח אבוקדו מלא בפיצוחים, פלפלים קלויים בתחמיץ לא רע, קולסלו טרי וטוב, פלפלים חריפים מעולים וסלט חצילים משובח.
בין לבין היה סלט עגבניות עם מעט יותר מדי כוסברה, סלט סלק מסורתי עם כמון ומעל הכול הייתה טחינה שקשה לשבחה במילים. ראשית, היחס בין הטחינה הגולמית לנוזלים היה מדויק ברמה של מעבדה. שנית, הטעם היה תפארת לאיזון בין חמיצות של לימון למתיקות הדביקה של הטחינה בגולמיותה. בקיצור, זאת טחינה שהייתי לוקח איתי הביתה בשמחה, בקופסה גדולה. היו גם צ'יפס נחמדים ושזופים.
ממשיכים במדויק צילום: יובל הימן
אבל נעזוב את הדיוק במידת העשייה, כי היו לו איכויות גדולות יותר. טעם החריכה היה מושלם והתמזג בשלמות עם טעם הבשר, שהיה איכותי מאוד. המרקם מאידך היה סגור מעט קרי, הטחינה לא הייתה גסה מספיק לטעמי. מה שכן, זה היה מהמקרים
הנדירים שבהם ההמבורגר עמד על הצלחת בפני עצמו, בלי עזרה של לחמניה, קטשופ, חרדל ומיונז, ואין זה דבר שיש להקל בו ראש.
הארוחה עלתה 148 שקל עם אספרסו, תה וסבן אפ. ורק עם הערק מתחכמים שם. כמה שהיה כיף להוריד שוט חזק, שורף מצד אחד ומתוק מצד שני, של ערק בזוקה. כן, ערק בזוקה. רק העתידות היו חסרות. "פורטונה" היא הוכחה שאפשר להבריק בתקופות של צנע יחסי. המקום מעסיק שלושה אנשים: שף, שוטף כלים ומלצרית שמתפקדת גם כשליחה. וכשהיא לא נמצאת, השף מנקה שולחנות, לוקח הזמנות ומפלרטט עם הקליינטורה. זה אולי לא נוצץ כמו "1868", אבל זה הרבה יותר אמיתי.
פורטונה, הערמונים 2 ירושלים. טל': 02-5001787.
נא להמתין לטעינת התגובות
