ילדה של אבא: סיפורים מגלגולים אחרים
נעמי מתקשה להיפרד מבית הוריה וחשה פחדים עמוקים כשהיא מנסה לישון במקום אחר. במסע ההיזכרות העמוקה היא מוצאת עצמה בבקתה ביער, עם אבא ואמא ועם אימה גדולה
העניין שהטריד את נעמי לא היה מטרד בלתי נסבל בהשוואה לנושאים המביאים בדרך כלל אנשים לטיפול בשחזור גלגולים. היא התלוננה על כך שבסופו של יום היא רוצה למצוא את עצמה בבית שלה, גם כשהיא נמצאת רחוק ממנו וההיגיון אומר שמוטב להישאר ללון במקום אחר. זה מפריע לה כאשר היא נרשמת לסדנאות המתקיימות רחוק מן הבית, או כשהיא מוזמנת לחברות הגרות רחוק מביתה.
נעמי היא בחורה צעירה בשנות ה-20 שלה והחיים עדיין לפניה, אך זה מהווה שיקול בהחלטה על סוג ומקום עבודה ואולי מצמצם אפשרויות תעסוקה, וגם צובע אותה קצת בגוון של "מפונקת" ו"קשורה לסינור של אמא". ואומנם, נעמי נהנית עדיין מן החיים בבית הוריה, שם יש לה חדר משלה, ארוחות ושירותי בית כפי שהיתה רגילה בנעוריה. "אני יודעת שזה נשמע כמו חוסר חשק להיפרד מבית הוריי, אבל אני מרגישה שלא זה העניין", היא אומרת. "יש כאן משהו אחר. זה פחד שאני חשה כשאני מוצאת עצמי רחוק מן הבית, וכשהוא עולה אני פשוט חייבת להיות בבית".
בראיון הראשוני היא מתארת את הפחד הזה כמשהו שמחייב אותה לחזור הביתה, בלי שיש לזה הסבר הגיוני. "לחזור לבית או להורים?" היא נשאלת. "לבית. זה משהו בקשר לבית", היא עונה.
במסע ההזכרות העמוקה מוצאת עצמה נעמי כילדה בת ארבע בבית מבודד מוקף יער בו חיים אמא, אבא והיא. אלא שזה בית שאינו דומה כלל לבתים שבאגדות, בהם חיים באושר ובעושר אבא, אמא וילדתם הקטנה. בבית הזה מוצאת עצמה הילדה עדה רוב הזמן לוויכוחים אלימים בין ההורים, במהלכם אבא מרביץ לאמא ואמא אינה טומנת ידה בצלחת ומחזירה לו.
גם הילדה נאלצת להסתגל לשפה היחידה המדוברת בבית - אלימות, וכדי להסב אליה את תשומת לב ההורים גם היא מתערבת ובועטת. המסר שהיא רוצה להעביר להוריה הוא שאם ימשיכו ככה לא יהיה יותר בית. באחת הפעמים, כשהיא מתערבת בריב בין הוריה כדי להגן על אמא מפני אבא, היא בועטת בכוח רב ברגלו של אבא. אבא מסתכל עליה בזעם, אך עסוק באמא.
הריב עם אמא נגמר, כרגיל, מבלי שהבעיות נפתרו והמתח והכעס ממשיכים לפעפע באבא אף יותר מאשר קודם לכן. "אתה כל הזמן רוצה להרביץ, כי רע לך עם עצמך", מסבירה הילדה בת ה-4 לאבא את התנהגותו לאחר שאמה יצאה מן הבית, אך זעמו של האב רק מתגבר למשמע האמת הפשוטה שבדברי הבת, והוא פונה כעת לטפל בה וללמד אותה דרך ארץ. הוא אוחז בה בכוח רב, משליך אותה על משטח מוגבה ומפליא בה את מכותיו.
הילדה אינה שותקת, כמו שלמדה מאמא שלה, ומחזירה לו במלים שרק מגבירות את זעמו. האבא מאבד שליטה. כל כעסו על חייו ועל בת זוגו יוצא עכשיו החוצה בטראנס ההכאה שנכנס אליו. כשזעמו פג והוא נרגע, הוא מבחין להפתעתו שהילדה אינה זעה ואינה נושמת. ברגע של הלם הוא קולט שהרג את בתו, גם אם התכוון רק "ללמד אותה לקח". עכשיו הילדה מתה ואין להשיב את הגלגל אחורנית.
לאחר זמן מה הוא מחליט לקבור את גופתה בסביבת הבית המיוערת. שכבת העלים הסמיכה, השורשים והטחב לא יגלו לעולם את מה שקבור תחתיהם. לאמה הוא מספר שהילדה ברחה מן הבית בעקבות הריב הנורא, כי חיפש אחריה כל היום וכי כנראה הלכה לאיבוד. יחד הם מחפשים את בתם ימים ארוכים ו"לא מוצאים", ולבסוף "משלימים עם העובדה" שהיא איננה.
אך גם הילדה נכנסה להלם, וגם לה נדרש זמן רב כדי להבין מה התרחש. כל הזמן הזה חגה תודעתה שיצאה מן הגוף סביב המקום בו נקברה. נדרש לה זמן כדי להבין שמתה, וכי לא תוכל עוד לחזור אל גופה הקטן. אך מה שרצתה לא פחות זה שאמה תדע מה קרה, ושהיא נמצאת כה סמוך לבית. לפיכך, נותר חלק ממנה לחוג סביב מקום הקבורה שלא נודע, וסירב לעזוב.
"מה לא גמור בחיים האלה?" אני שואל את נעמי. "אני רוצה שאמא תדע איפה אני, שאני ליד הבית. "ואז?" - אני מקשה, "אני כל הזמן חוזרת לשם, ליד הבית. חשוב לי להישאר שם!".
סיפורה של נעמי הוא למעשה סיפורה של ילדה קטנה שפרידתה מן החיים ההם לא הושלמה. היה צורך להסביר לה חזור והסבר שהחיים ההם כבר נגמרו, ושהיא יכולה כבר להתרחק מן הבית. לבסוף עשתה כן, אך לא לפני שכתבה לאמה מכתב בו ציירה והסבירה מה קרה לה והיכן הגוף שלה קבור.
היום נעמי חיה עם חבר לחיים בדירה משותפת ומרשה לעצמה לישון במקומות אחרים, רחוקים מן הבית, אם צריך. הסיפור אפילו מצחיק אותה לפעמים, למרות שמדובר בטרגדיה קשה. אבל החדשות הטובות הן שהו רק סיפור. הוא באמת שייך כבר לעבר.
דני שגב, אדריכל ומתכנן ערים במקצועו המקורי, עוסק בחקר, לימוד והוראת חכמת הקבלה. התמחה בגישות טיפוליות מתחום הפסיכולוגיה הרוחנית, שהעיקריות בהן: "התרפיה ההולוגרפית בגלגולים" ו"התרפיה ברגרסיה לתקופות שבין חיים לחיים". ליצירת קשר
נא להמתין לטעינת התגובות
