מנה חמה: ראיון מעורר עם הילה אלפרט
בגיל 44, עם רזומה של אכלנית, בשלנית, כותבת, שחקנית ומגישה, ועם תדמית של אישה שטורפת גברים לארוחת בוקר - הילה אלפרט לא מוכנה להישאר רעבה אבל גם לא רוצה לדעת שובע
צילום: יניב אדרי
"לפני כמה שנים אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא מוכנה לעשות לו אוכל לבית ספר במקומי. למה? כי התברר שהוא לא היה מוציא את האוכל שעשיתי לו, מרוב בושה. בבית ספר חשבו שאני לא שולחת לו אוכל. הוא פשוט העדיף לא לאכול. אז הבנתי שבשבילו אני אמא שעושה בושות. לשמחתי, לאלמה (בתה של אלפרט , 13) אין את זה. היא אוהבת את מה שאני מבשלת. מה שכן, למדתי שלעמוד בבוקר ולגלגל סושי זה משהו שהוא כן אוהב. זו הפכה אצלו להצלחה גדולה".
מתי עוד הם מתביישים בך?
"כשאני שרה. ואני נורא אוהבת לשיר. והם לא נותנים לי. מיכאל מאוד נבוך מזה. אם אני אשיר בשקט, במסעדה? 'אמא, די. שקט'. אז אני משתדלת לא לעשות לו סצינות".
אז זהו? הילה אלפרט הפכה למאמא עוף?
"כוס אמק, למה עוף? שונאת עוף. אני משתדלת לא לעשות להם בושות. מצד שני, אני לא מאלו שהשתנו 180 מעלות אחרי הילדים. אני כבר לא שותה כל יום, למרות שאני מאוד אוהבת לחנוק את הלילה, עם חבר מביא חבר עד חמש בבוקר. אבל יש לזה את המחירים המאוד ברורים של זה. קודם כול, יש לי ילדים. ודבר שני זה הגוף - הוא לא עומד בזה. אבל כן, אני עדיין מאוד אוהבת ללכת לקיבינימט. מצד שני, אני גם אוהבת לקום בחמש. או לחזור מבילוי בחמש בבוקר, לקום בשבע כדי להוציא אותם לבית ספר ולהתמוטט".
אחרי שאת מגלגלת סושי?
"בהחלט. כאמא, אני עושה כמיטב יכולתי".
קשה לעכל, אבל מתברר שמאחורי עולל שרוצה שניצל תירס מסתתרת הילה אלפרט. למזלה של אלפרט, לא כולם ניחנו בבלוטות הטעם הפאשיסטיות של בנה בן העשר: בגיל 44 היא נחשבת לאחת הפרסונות הבכירות בישראל לענייני גסטרונומיה, למנה חמה כמגישת טלוויזיה, ולתופין משובח למערכת העיכול של זכרי ישראל, שלא לומר למילה נרדפת לתואר האופנתי "קוגרית" (אישה בשלה וחובבת צעירים, שמסוחררים ממנה חזרה ). השילוב בין ידע מקצועי וחושניות מתפרצת - ממחשופה העסיסי ועד לנעיצת מלתעותיה בנתחי בשר מדממים - הפכו אותה לתופעה בתרבות האוכל המקומית, שנשלטת ברובה על ידי גברים בעלי ליבידו של טופו.
בשל הפרסונה הרעבה שלה, אלפרט בוחרת לנגוס בכמה מנות במקביל. כפועל יוצא, הקריירה שלה היא בויאבז מטורלל: מהגשת פינות אוכל והנחיית אירועים בנושא, כתיבה על מסעדות (ב"ישראל היום"), כיכוב בקטלוג אופנה ("קום איל פו") והתנסויות תיאטרליות ב"חדר מלחמה"
בפגישה היא נוחתת יפה ומבולבלת, כאילו לעסו וירקו אותה. מפורקת מבכי על מוות של חבר קרוב, אחרי נחיתה ממרוקו, שם צילמה שני סרטי אוכל לערוץ הטיולים וגם פגשה את בני משפחתה שנותרו שם. ואצל אלפרט, בחורה מתמסרת לאללה, בכי, אבל ושקדי עגל זוכים לאותה רמה של טוטאליות. "מרוקו מדהימה. תמיד אומרים שהמרוקאים עשירים ואתה חושב שזו פנטזיה. הם שונים מאלו שעלו. הרי מהגר מאבד משהו כשהוא עובר, מרגיש לא בטוח במקום שאליו הגיע. בכלל, מרוקו לא מתמסרת בקלות. הכול מכוסה רעלות, אבל ברגע שמזיזים משהו יש סדום ועמורה. ארוטיקה חמקמקה. היה אינטנסיבי: נסענו צוות קטן, איפרתי את עצמי אללה יסתור, ופשוט עבדנו".
מגישה , שחקנית, עיתונאית. איפה את ממצבת את עצמך?
"כנראה תמיד אעשה גם וגם. ותמיד אשתדל לעשות טוב. אבא שלי, שהסתלק מהעולם לפני שחשבתי שמצלמה תהיה מונחת עליי, היה אומר לי בבוז שאני דילטנטית. ריבוי מקצועי הוא משהו שחונכתי נגדו. כתבתי פעם לאבא שלי שהלוואי שהיה יכול לראות מה נהיה מהדילטנטית שלו. ויש עניין של פרנסה - אני בת מזל שאני עובדת במשהו שאני אוהבת, כל העיסוקים שלי הם כאלה שאין ביטחון בהם. אני לא ריטה. המשחק הוא שעשוע. חיי הנישואים שלי הם עם הכתיבה. משחק הוא כיף גדול, שבפיקים שלו מאפשר דהירה לחומר גלם עמוק. קרה שהתפרקתי לגמרי בבכי בסצינה".
אגב , את לא מרגישה שקצת התפספסת? לא רצית תוכנית אוכל משלך?
"הגשתי פיילוטים שנדחו. לא התבאסתי. בעיניי הטלוויזיה הפכה למוסד שמרני. יכולתי לעשות תוכנית אוכל שונה. פספוס? אולי זה יקרה. כשאני יושבת בבית ברברי במרוקו, אני מבסוטה, ושם גם אני וגם את נהיה מבסוטות. זה בדרך כלל עובד לשני הצדדים. כמו שאני לא אקום אחרי סקס ואומר 'היית נפלא', והוא לא יחשוב אותו הדבר. אני עושה דברים שאני מאמינה בהם. זו מערכת השיקולים. היא לא מונעת מאגו".
את קוראת טוקבקים?
"את משוגעת? בזמנו ניסיתי, וזה מתחלק בין 'איזה דאבה', ל'וואו, מה הייתי עושה לה'. פעם מישהו כתב שהוא היה מת להיות מתחת לחצאית שלי, אז כתבתי בחזרה שהייתי שם, זה לא גליק גדול, וחתמתי בשמי. זה מצחיק אותי כיום".
הילית שקד שאת מגלמת ב"האלופה" היא בעלת מסעדה, שתיינית, אכלנית, חושנית. מזכיר לך מישהי?
"המשותף זה האהבה לאוכל ולשתייה. אבל היא לא רואה את הקרובים אליה. אצלי אין מצב שהבת שלי תעבור משברים ולא הייתי רואה. הייתה חוויה. אלון אבוטבול (בעלה בסדרה, גב"ח) מהמם. נדיב. הוא לא רק רוצה לצאת מלך. הוא גם רוצה שמי שלידו תצא מלכה. וכותב שירה מקסים. ביום האחרון של הצילומים, עשיתי בבית סיר ענק והבאתי, כמו כלב שמסמן טריטוריה, והאכלתי את השחקנים והצוות".
מה הכי קשה במשחק?
"קשה לי לראות את עצמי בטלוויזיה. התנשקתי לראשונה בכאילו, עם גיל פרנק. ובכל קאט התביישתי להסתכל על הצוות. והכי מביך? זה שהייתי צריכה ללכת לגיל ולהגיד לו שמע, לא עשיתי את זה אף פעם. הבנתי שזה נשיקה בכאילו: שזה לא באמת נוגע בפיפי, בניסוח עדין. זו נשיקה, אבל לא באמת מלהיט את כל הגוף. ואפרופו הדימוי הזה שלי, שאת מדברת עליו, הנה נהייתי בתולת ברזל".
הדימוי של אלפרט, שניתן לקטלג בשורה כאישה הבשלה והסקסית אש, שביד אחת מתקינה ביף בורגיניון וביד השנייה אוחזת בך ובבלאדי מרי, הוא משהו שהיא חיה איתו בשלום, בתנאי שתיתנו לה להוכיח שיש לה הרבה יותר מה להציע. למשל, לדבר על כתיבה על אוכל ("לחך שלי קרתה טרגדיה. הוא נורא יודע מה הוא אוהב, אבל הוא הולך לאכול בשביל לתת שירות. זה משנה את התפיסה. הוא כל הזמן אומר אחותי, תוציאי אותי לפנסיה, בואי נלך לבלות"). הנה, בצילומים לכתבה הזו, היא לא רצתה להיכנס שוב לתפקיד הסקסית. "רציתי לעשות משהו שונה", היא מטעימה.
אחרי שבנית את עצמך כפיגורה סקסית, התחושה היא שאת מתנערת מזה.
"לא עבדתי בדימוי שלי. זה חלק ממני. אין לי עליו שליטה. זה קצת נהיה הקלישאה של עצמי, והיה נחמד לראות את עצמי קצת אחרת. אני לא בדיאלוג של מה אומרים או איזה דימוי אני משדרת. הסקסיות היא חלק ממני. וכן, כשאני רואה פרה רועה, בא לי לתת לה ביס בתחת, אבל לפעמים אני רוצה לעשות גם משהו אחר. בקטלוג של 'קום איל פו' צילמו אותי לבושה בשיא הסטייל מחזיקה צלע של פרה. אבל העניין הוא שהתקשורת לוקחת את התשוקה הזו, ורוצה להפוך את זה לדוגמנות: שאני אדגמן תשוקה לאכול. או לאוכל".
מרגיז אותך המוסר הכפול של כוכבות כמו מארינה מקסימיליאן בלומין וקרן פלס, שמודיעות כמה נוח להן במידה גדולה ותוך חודשים מצטמקות?
"מה שטוב לך במראה הוא לא תמיד מה שטוב על המסך. אולי הן התאהבו, אולי קרה להן משהו אחר. חוץ מזה, אנחנו לא דאבות מחמד של אף אחד. מרזים, משמינים. אני, בניגוד לנשים שציינת, קודם כול אדם שאוכל. וגם אני אחרי שראיתי את עצמי משחקת אמרתי 'כדאי לרדת חמישה קילו'. היה להן יפה להיות מלאות. עדיין יש מנעד קטן של מידות ששואפים אליו".
אמרת פעם שהדיאלוג הכי אומלל של נשים הוא עם הגוף שלהן.
"כי הוא מכיל בתוכו את הדיקטטורה הנשית, שנשים עושות לעצמן, לילדות שלהן. את יכולה לגדל ילד עם תובנות, אבל בסוף משהו בצינור ההזנה יעביר גם את החרא שאת אכלת בתור ילדה, וצריך מאמץ לעקוף את זה. את צריכה לפחות לשאוף לא להגיד לבת שלך 'את יפה כמו שאת ולמה את אוכלת כמו בהמה'. הדיאלוג שלי עם הגוף שלי לא אומלל. מה אני לא אוהבת בעצמי? לא חושפת את השוקיים שלי, כי יש לי שם שריר של כדורגלן חבל על הזמן".
ומה עם ביקורות האופנה?
"שאומרות שאני מתלבשת זוועה? לא אכפת לי. אני מבזבזת על אוכל. בצילומים ל"סגנון" למדתי איך נראה בגד טוב על הגוף. ואז הסתכלתי על המחיר. אללה יסתור! רק על הבגדים האלו אני נוסעת לחו"ל".
הרבה כבר נכתב על הביוגרפיה של אלפרט, הקיבוציניקית המרדנית ממעלה החמישה ("ילד רוצה שההורים שלו יהיו המלכים של החדר אוכל. ואני לא גדלתי בבית כזה. לא היינו הקולים של החברה. קהילה יכולה נורא לתמוך, והיא יכולה גם מאוד להכאיב ולפגוע. וברור שזו לא חוויה שסיפקה לי בילדות תחושת ביטחון וכוח. אולי להפך. אני לא זוכרת את עצמי ילדה מקובלת")
אחרי נישואים קצרים לשחקן סרז' אלבז, היא שכללה את תאוותה לגסטרונומיה כשלמדה אפקטים מיוחדים באיטליה, עבדה בעיתון "חדשות", טרפה את הלילות בתל אביב ותחזקה זוגיות של שלוש שנים עם העיתונאי והמנטור הקולינרי שאול אברון, מבעלי המסעדה "יועזר בר יין", (הוא היה מורי ורבי) בסוף 2006 נפרדה אלפרט מיעקב ליפשין, לו הייתה נשואה 15 שנה.
גם היום, כשהיא מדברת על גירושיה לא קל לה בכלל. זאת אומרת, לא קל כמעט כמו לענות לשאלות על גירושי הוריה כשהייתה בת 16 ואיך הם השפיעו עליה בדיעבד. "הדבר הכי מהותי שלקחתי מהזוגיות של הוריי זה את הפחד מהשבירות של מערכת יחסים. ולפחד יש כוח לנהל דברים. צריך מאמץ כדי לגבור עליו ולייצר מודל חדש. אני לא חושבת שניהלתי זוגיות דומה לזו של הוריי, אבל הבנתי שהרבה פעמים בנישואים פעלתי מתוך פחד. ברגע שזה נגמר אתה נרגע, כי השבר מאחוריך. אם נכשלתי? עשיתי את מיטב יכולתי".
תסבירי
"לא היה לי בגירושים את המרי פופינס על הדשא - כאלה שסלדו מהבעל והתעופפו עם המזוודות. חתכתי בבשר החי. זה הרבה יותר כואב. הייתי במודל של אהבה סוערת וגם הרסנית. זה מתמצת את הנישואים האלו. ובכיתי כל הדרך החוצה. כשעמדתי בגירושים והוא עמד מולי כמו שהוא עמד מולי בחופה, התחלתי לבכות. ופתאום אתה שואל את עצמך מה קרה? זה אבל גדול, כמו הרגע שמורידים ארון קבורה לאדמה.
אני זוכרת שעיתונאית צלצלה ואמרה לי שמעתי שנפרדת. והדבר היחיד שהדאיג אותי זה שלא תשמע שאני בוכה".
ואיך מחזיקים הכול במקום?
"אתה צריך לדאוג למה שקיים. לצרכים. לפרנסה. יצאתי לדרך חדשה, מה שנשאר לי זה רק כבוד. לפחות מול הבנק. ואנשים עם ילדים אין להם בדידות. אתה מתחתן בקהל ואתה לא מתגרש בקהל. לא דיברתי על זה עם חברים. עברתי את כל השלב ההוא לבד. את מרגישה שאת צריכה כוח ולאסוף את עצמך בשביל הילדים. זה דלק מטורף כדי לא להתפרק. צריך למצוא דירה, יש סידורים. למדתי לבכות. למדתי לכעוס. אולי ביחסים אני טיפשה מוחלטת".
ומה עם דייטינג? גברים מתים עלייך.
"לרכוב על כיסאות ברים או להזדיין בשירותים לא עניין אותי. תגידי, מה יש לדור שלכם עם השירותים? מה עם הריח של הפיפי? לא הגיע אליי שאנשים רוצים לצאת איתי. הצורך לכיבוש הוא לא מניע אצלי. אם אני מגיעה למקום שבו מערכת היחסים המינית טובה, ויש שמה מכלול שטעים וטוב ומספק, אני אשאר.
"אין לי צורך לבדוק אם אני יכולה להשיג את הזה או ההוא. אני יודעת שברוב המקרים אני יכולה. מצד שני, כשפונים אליי גברים שצעירים ממני בעשר שנים אני רק רוצה להגיד להם בוא מותק, אני אכין לך מרק".
לא פחדת שאולי לא תתאהבי שוב?
"אין דבר כזה. עכשיו אני בזוגיות. בחרתי אדם אחר לחלוטין. אם השתניתי? שאלה טובה. לפעמים מגישים לקשר חדש את כל החשבונות מהבן זוג הקודם. זה לא פייר. המרחק בין מודעות למימוש הוא לפעמים טיול שנתי ארוך אחושילינג".
מפחיד .
"הכול מפחיד. כשאתה מתבגר אתה גם מבין שביטחון עצמי זו המצאה. כולם מפחדים. הכי טוב שאתה יכול לעשות זה להפוך מאחד נגד כולם לאחד מול כולם. לא להילחץ מאנשים".
ואם נסיים עם אוכל, המרדף הזה אחרי ביס מושלם אחרי עוד מסעדה או סטייק מדהים. אתה כל הזמן לא ממש מסופק. ואוכל הרי הוא לא רק אוכל. הוא יותר מזה. בגילך הבנת כבר מה את מחפשת?
"אני מחפשת משהו. לא שבעה. וזה לא שהאוכל מעסיק את כל עולמי. אלא אנשים. האוכל הוא כלי. הוא לא אוכל, הוא יותר מזה. המרדף הוא לא אחרי אושר בפה. מה אני מחפשת? לא יודעת, אבל שלא אדע רעב ולא אדע שובע. זה כמו החארטה הזו של מחפשים אחרי האושר. אושר הוא מצב רגעי. החוכמה היא לדעת להבחין בו, ברגע הקצר שהוא קורה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
