ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע

אבנים יקרות דרך: פרשת ויצא

שלוש אבנים מופיעות בדרכו של יעקב, גבר רגיש הנאלץ לצלוח את ייסורי האהבה: אבן הערות, אבן הדהרמה (האמת) ואבן הסנגהה (החברותא), המסיימת את הפרשה. אביגיל גרץ על הבודהא מכנען

אביגיל גרץ | 27/11/2009 11:15

אבני דרך. פרשה בודהיסטית SXC

פרשת "ויצא" היא אחת היותר מוכרות לציבור הרחב. מי לא שמע על חלום יעקב והמלאכים, התאהבותם של רחל ויעקב ליד הבאר או ההחלפה של רחל באחותה לאה, בערב החופה. בטיולים השנתיים של פעם אפילו היה שיר כזה ששרנו, או יותר נכון צרחנו: "אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן", ובהמשך ציטטנו ללא ידיעה מתוך הפרשה "הֲשָׁלוֹם לוֹ ללָבָן בֶּן בְּתוּאֵל?"

הפרשה התנחלה בלבבות ובזיכרון שלנו בזכות האלמנטים הסיפוריים המיוחדים והקליטים שבה, שגרמו לסופרים רבים לחזור אליהם ולהמשיך אותם בדרכם. החל מאברהם מאפו שכתב את הרומן העברי הראשון "אהבת ציון" ב-1853 ויצר סצנת התאהבות סביב הבאר, דרך עגנון שלקח את הביטוי מהפרשה "תמול שלשום", ועד מאיר שלו המודרני שקרא לספרו "כימים אחדים", והפך את משולש האוהבים מהפרשה למשהו אחר לגמרי.

המוטיבים הסיפוריים הללו התנחלו בשפה ובתרבות שלנו, ונהפכו לאבני דרך שגם אחרי שלושת אלפים שנה עדיין עמוסות במשמעות. איך זה קרה ולאן מובילה הדרך הזו?

לא סתם כרית

לא סתם בחרתי בצירוף "אבני דרך". המוטיב שחוזר לכל אורך הפרשה ושזור בה הוא האבנים שמלוות את יעקב. בכל פעם יש להן שימוש אחר, בכל פעם הן מגלגלות אותו למקום חדש בו נחשף פן נוסף בחייו. האבנים מגלות לו דבר מה ומעצבות את אישיותו. כמו במשחק "חפש את המטמון", האבנים שלא שייכות לאף אחד משמשות לו כתמרורים ומהוות בעצמן דרך. איך האבנים משרתות את אבינו יעקב ומה הן מסמלות?

האבן הראשונה משמשת לו לשינה: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁותָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". האבן הזו היא לא רק כרית, כי יש בה אנרגיה מיוחדת. היא אבן מאבני המקום. "המקום" הוא שם נוסף לאלוהים. אלוהים שנמצא בכל מקום, והוא גם המקום בעצמו. האנרגיה של המקום מאפשרת ליעקב לחלום על הסולם שמלאכים עולִים וְיורְדִים בּוֹ, ולהבין שהוא מוגן על ידי כוח עליון, או כדבריו: "אָכֵן יֵשׁ אלוהים בַּמָּקוֹם הַזֶּה". כלומר, הכרית שהביאה שינה הביאה בעצם לערות, לקרבה לשַׁעַר הַשָּׁמָיִם. ליקיצה. ערנות היא הדבר הראשון הנדרש מאיתנו בחיים רוחניים. רגע ערות קצר יכול לחולל טרנספורמציה בכל החיים שלנו.

משמעות שמו של הבודהה היא "זה שהתעורר", ועל כן התחנה הראשונה של יעקב, הערות, מקבילה לאבן החן הראשונה בבודהיזם. שלושה דברים נקראים בבודהיזם אבני חן, משום שערכם רב לאין שעור. הם נקראים גם "שלושת האוצרות" או "שלושת המחסים", ונתינת האמון בשלוש האבנים הללו הן חלק מהתרגול של מי שמחשיב עצמו כהולך בדרכו של הבודהה.

האבן

השנייה שיעקב פוגש בדרכו היא "אֶבֶן גְּדולָה עַל פִּי הַבְּאֵר". כזכור, יעקב מגיע לחרן ופוגש בחבורת רועים. אלה מחכים על מנת שיגיעו מספיק גברים בכדי לגולל את האבן החוסמת, השומרת על המים. בינתיים הם מאשרים ליעקב שדודו, לָבָן, אכן מתגורר שם, ותוך כדי הדיבור מצביעים על בתו רחל שמגיעה עם כבשיה לבאר. יעקב מתמלא אנרגיה, הפעם פיזית, ובין-רגע מסיר את האבן, משקה לה את הצאן, נושק לבת דודו ופורץ בבכי.

אם היינו ציניים, היינו יכולים לומר "גבר רגיש", אבל מכיוון שאנחנו מנסים ללמוד אנחנו יכולים להבין שהאנרגיה שנותנת לו האבן השנייה היא כזו המשלבת את כל היסודות של החיים: מים (אלו המוצפנים מתחת לאבן), אש (הכוח הפיזי), אדמה או קרקע (הקרבה המשפחתית) - ורוח שהיא האהבה. היסודות הללו הן במילה אחת, אמת. הדברים כפי שהם. משמעות נוספת למילה "דהרמה" היא אמת. אמת שכוללת צדק ויושר.

אם כך, התחנה השנייה של יעקב היא פגישה עם פירוש נוסף לדהרמה: עם המציאות המוחלטת של החיים, עם טבע התופעות או הסדר הקוסמי, אם תרצו. דהרמה היא אבן החן השנייה עליה אפשר לסמוך או להישען במסורת הבודהיסטית, אבל למעשה היא מושג רחב ומרכזי בכל הדתות והפילוסופיות שנבעו מהודו. לעתים קרובות משמעותה היא הדרך אל האמיתות הנשגבות יותר. אין ספק שאהבה (ולא רק אהבה רומנטית, אלא בכלל לב פתוח ואוהב) יכולה לשמש לנו כלי לידיעת האמת. המשך דרכו של יעקב תראה לנו ששוב ושוב הוא יצטרך לצלוח את ייסורי האהבה.

הבודהא על הדרך

האבן השלישית של יעקב היא אבן המסמלת ברית: "וַיִּקַּח יַעֲקב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". לאחר שיעקב עובד ומשלים את מכסת השנים הרבות עבור רחל ולאה, בנותיו של לָבָן, ועושה חיל עצמאי בעבודתו הוא מחליט לעזוב את הדוד הרמאי, לָבָן. בגלל שהוא יודע עם מי יש לו עסק, כלומר עם דוד שתלטן ותאב בצע, יעקב מחליט לעזוב באמצע הלילה, לברוח מבלי לומר מילה.

לָבָן (שכמו כל דמות של רשע מורכב) יש לו גם צדדים רכים, רודף אחריו ומתלונן שיעקב גנב את לבבו ולא נתן לו אפילו להיפרד ולנשק את בנותיו ואת נכדיו. לאחר שיחה ופשרה יעקב מרים אבן (וזה מעניין במיוחד כי אנחנו רגילים שכשמרימים אבן זה לצורך אלים), ואומר לאנשיו: "לִקְטוּ אֲבָנִים. וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל.... וַיּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד".

אם כך, האבן השלישית היא אבן של שיתוף פעולה עם הבריות. הבנה של הברית שיש בינינו, בני האדם. קבלה של המחויבות האנושית שיש לנו כלפי קרובינו, גם אלו שלא מקובלים עלינו, וכמובן במובן הרחב, מחויבות ויחס אל כל האנשים בעולם.

את המילה "סנגהה" נוהגים לפרש כקהילת האנשים המתרגלים ההולכים אחרי הבודהה, אבל הפירוש המילולי שלה הוא "בצוותא" או "חברותא". כלומר, העובדה שאנחנו לא לבד בעולם. הסנגהה היא אבן החן השלישית, אבל כוחה הוא רב ועצום. הבודהה בעצמו אמר, לפני מותו, שהסנגהה, הקשרים האנושיים, היא הדבר החשוב ביותר שיש לאדם.

אי אפשר להפריד או לדרג בין אבני החן. כולן שזורות יחד ומרכיבות את המסע של כל אחד. המסע של יעקב הוא המפורט ביותר במקרא, והעובדה שהוא עובר בשלוש התחנות המרכיבות גם את התפיסה הבודהיסטית, יש בה כדי להסביר מדוע היא תפסה את לבם של סופרים ואומנים רבים בכל התרבויות ובכל הזמנים.

בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב על אבנים כעל דבר שצריך לסקל ולסלק מדרכנו. כדורי שלג שליליים רבים שיש לנו בחיים נעוצים, למעשה, באבן קטנה אחת שהולכת ותופחת תוך שהיא סופחת שלג, אבנים נוספות, ענפים ובוץ - עד שהיא נהפכת לצרה צרורה. אולי במקום לנסות לסלק את האבנים השליליות אנחנו יכולים לחפש דרכים אחרות להתבונן בהן. אולי, בעצם, אלו הן אבנים יקרות ערך, יקרות דרך, והן חלק חיוני מהחיים שלנו. אולי יש בהן כדי ללמד אותנו דבר מה.

יעקב אולץ לברוח לחרן ממשפחתו, אבל השכיל לעשות שימוש במה שנקרה בדרכו, החל באבן הקשה הראשונה שנראתה לו מתאימה לשינה ועד האבן האחרונה שהרים לשלום עם אויבו. וגם הבודהה עצמו היה קודם כל סנגהה, אחד מיני רבים המתהלכים על האדמה ומחפשים את עצמם. אחר כך הוא תרגל את הדהרמה, את האמת, ורק עם התנאים הנכונים, המעשים וההתכוונות הוא נהפך לבודהה, זה שהתעורר ושהוביל מיליוני אנשים לחפש את דרך החופש והאהבה.

שבת של אבנים יקרות ערך.