ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

סולחים, סיפור אהבה: השבעה של סבתא ארצי

סבתה של נטע ארצי בילתה את ימי חייה האחרונים במשחקים של סליחה עם בנות משפחתה. הם ייזכרו כאחד האירועים המרגשים ביותר בהיסטוריה המשפחתית ובמסע הרוחני הפרטי של ארצי

 

אנחנו קמים מחר מהשבעה. היא נפטרה, סבתא שלי, בבית שלה, במיטה שלה, כמו שהיא תמיד רצתה. בשלווה. הכאב קיים ומפלח, אבל מלווה אותו תחושת הקלה ושחרור. מעבר לידיעה בדבר קץ הסבל שלה, זהו משהו עמוק יותר, מהותי יותר. משהו שיאפשר גם לנו, לאמי ולי, ללכת הלאה קלות יותר, אהובות ואוהבות, ולהעביר את מסר האהבה הזו לדורות הבאים.

92 שנה היא חייתה בעולם הזה. חוותה מלחמות, אובדן, עלתה לארץ וגרה באוהל ובפחונים, עבדה סביב השעון כדי לפרנס את ילדיה הקטנים ולהאכיל אותם לאחר שבעלה נפטר. חיים לא פשוטים. ועם זאת, לבה היה פתוח ורחב, גם אם לפעמים הסתתר מאחורי חזות קשוחה.

ביום שלישי האחרון הייתי אצל סבתא. רצה הגורל והפגישה שתוכננה לי לערב בוטלה, וזכיתי בכמה שעות נוספות של חסד איתה. בבוקר יום רביעי היא נפטרה. יומה האחרון היה מלא בחום ובדאגה לזולת, שעדיין הבליחו מתוך בלבול ושכחת הזקנה. בשיחת הלילה האחרונה שלה עם אמא שלי, היא ביקשה ממנה לקנות לי גרביים כדי שלא יהיה לי קר.

אז מה בעצם אני מנסה לכתוב כאן? סיכום חיים? סיכום תקופה? אולי, בעצם, אני רוצה לשתף בהתחלה חדשה?

במהלך חצי השנה האחרונה, במסגרת עבודתי עם הקורס בנסים, אני מרבה להתבונן במערכות היחסים הפנים משפחתיות שלנו. אני מנסה לראות לאן אפשר וצריך להביא ריפוי, להיכן אני יכולה להביא את עצמי ואת האהבה שלי.

מערכת היחסים בין אמי וסבתי היתה מאוד הדוקה לאורך השנים, אך גם מאוד סבוכה ומלאה בכאב. התפללתי שהמצב ישתנה. באחת המדיטציות שלי ראיתי את אמא וסבתא יושבות זו מול זו, כשידיה של אמי מונחות זו על זו מעל לבה של סבתא.

ביקשתי להיות שם ברגע הקדוש הזה. ביקשתי להנחות אותו. ידעתי שאין זמן מיותר לחכות ושלא יהיו הרבה הזדמנויות נוספות, כי סבתא שלי מאוד זקנה וימי הצלילות שלה הולכים ופוחתים. "התבשלתי" כמה חודשים עם החיזיון הזה ועם הידיעה שאני חייבת לעשות את זה. אבל לא אזרתי אומץ. הספקות חלחלו: מה הן יגידו, איך אני אעשה את זה, מי אני שאעשה את זה, מה שעת הכושר הנכונה?

לפני כחודש סבתא אושפזה

בבית חולים. זכיתי במשפחה נפלאה שחרטה על דגלה מעין חוק לא כתוב, שלא משאירים בן משפחה לבד בבית חולים. וכך היה. באחד הימים, כשהתדרדר המצב, החלטתי שזהו, אי אפשר לחכות עם זה יותר. באותו יום עוד התלבטתי והתחבטתי, עד שחברה טובה אמרה לי בטלפון, תשתתפי גם את ותעשי את זה כמו משחק.

זה היה החלק החסר בפאזל. לא יכולתי להישאר צופה מהצד, מנחה. הרי גם אני חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים הזו. זאת היתה התשובה - הייתי חייבת להשתתף. ואז, בפשטות רבה, אמרתי להן: "רוצות לשחק משחק? אנחנו עושות סבב וכל אחת אומרת תודה לשתי האחרות". באופן קסום הן הבינו והסכימו. אמא שלי הבינה את גודל העניין ונראה לי שמאוד הופתעה כשגם סבתא שלי הסכימה להשתתף.

הסבב הראשון קצת חרק, אך מתוכו עלו עוד כחמישה סבבים של הכרת תודה מדהימה בין הדורות.
למחרת הגיעה אחותי הגדולה, וסבתא שלי ביקשה ממנה להשתתף גם היא במשחק. הפעם צעדנו שלב נוסף ועשינו סבבים של "על מה אני מבקשת סליחה". למותר לציין שהדמעות זלגו ללא הרף.

ופתאום בקשה סבתא שלי לצרף לסבב גם את המטפלת שלה, שהיתה צמודה אליה בשנתיים האחרונות. וגם ממנה ביקשה "סליחה" ואמרה "תודה" ברגע נדיר במיוחד. סיימנו בסבב של ברכות, בו כל אחת מברכת את האחרות ואת עצמה. אמא שלי, בתורה, בירכה את סבתא ואמרה לה שהיא משוחררת (סבתא ישנה באותו רגע, אך הברכה הדהדה בחדר).

היומיים האלה היו בין המרגשים והמכוננים בחיי, ונראה לי שגם מהמרגשים בהיסטוריה המשפחתית שלנו ובמסע הרוחני האישי שלי. אלה היו רגעים של כנות. של אמת. של הסכמה להניח את המסכות והטינות, ופשוט להיות ולתת לאהבה מקום וכבוד. גם כעת, בזמן השבעה, כולנו ממשיכות לדבר על זה ולהזכיר את גודל הנס בפני מי שרק רוצה לשמוע.

ריפוי גדול היה שם בחדר. ריפוי שתוצאותיו המלאות כנראה לעולם לא ייוודעו לנו, אך אותנו הוא קירב וחיזק, ואפשר לשחרר את סבתא הלאה לדרכה, עם המון חמלה ותודה. לסבתא הוא אפשר, כנראה, ללכת קלה יותר, סלוחה יותר, אוהבת ואהובה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...