רגע ראשון של דממה: מיומנו של אב צעיר
שני הגמדים כבר נרדמו ואני עומד בחדר החשוך ודווקא כאן אני מבין ש"וואלה, יש לי שני ילדים. ואני אחראי עליהם. כל מה שיצטרכו – עליי". לא יודע מה איתכם, אותי המחשבה הזאת מכניסה לחרדה
עייפות.
שלוש בבוקר. ""אבא, אבא, אבא. יִשִיי קקי". הקול הדקיק של התולעת הקטנה שמעיזה לנסות להעיר אותי בשעות לא לגיטימיות בעליל חודר לי לראש מבעד לערפל הכללי. רק לפני שעתיים נפלתי למיטה חצי ממוטט, תוצאה של ביקור אצל חבר שעדיין חי את מה שפעם היו חיי, לפני הילדים. כאב הראש פועם בכזאת עוצמה שאני לא מצליח בכלל לפתוח עיניים. האמת, גם לא ממש מנסה, הולך על טקטיקת ההכחשה. אם לא אגיב אולי היא תחזור לישון. זה לא עובד. "אבא, אבא, אבא, יִישִיי קקי. אבא, אבא", היא מתעקשת ואני חושב לעצמי בקול רם "בחייאת רבאק ילדה שלי, לכי לישון". מרפק חד (מעשית זה היה יותר בכיוון של מבט, אבל אתם יודעים איך זה נשים) שנשלח אלי מכיוונה של מתת האל לאנושות שנקראת אשתי (ראיתם איך אני מפרגן?) מבהיר לי שיש גבול גם לסטלנות במסווה של עייפות.
ערן קמינסקי צילום פרטי
"בואי מותק, נקום להחליף חיתול", אני אומר לה. התולעת מקפצת לסלון ואני מדדה אחריה בעיניים עצומות ועל הדרך דופק את הברך בשולחן ומקלל את כל העולם ואחותו. גורר את עצמי לחדר, מביא חיתול, חוזר לסלון, ומגלה שאין זכר לקטנה. היא מחכה ליד הכיור, מוכנה לצחצח שיניים וללכת לגן. "בחייאת לולי, בואי אלי, אנחנו לא הולכים לגן עכשיו, אמצע הלילה!". "עו קקי", היא אומרת בג'יבריש החינני שלה, שבתרגום חופשי זה "לא רוצה להחליף חיתול, ואם אתה מתקרב אני מתחילה לצרוח". בשלב הזה אני שוב עם עיניים עצומות ומתחיל לגשש אחריה בכבדות. היא מצידה חושבת שזה מין משחק מגניב ומתחילה לרוץ בבית, צווחת משמחה, ומשאירה שובל של ניחוח מהביל. "לולי! בואי הנה! שלוש בלילה אינעל אבוק!" ומשתדל לקלל רק בלב, לא בטוח שזה עבד. אני פותח במרדף קצר אך מוצלח אחרי הנינג'ה. שלוש דקות של מאבק, חיתול אחד מצחין ואחד נקי, ואני בחזרה במיטה, מקווה שניקיתי ידיים כמו שצריך. ישן עוד לפני שהראש נגע בכרית.
שש בבוקר: "אבא, אבא, אבא, קום!". אני רוצה למות.
פחד.
זה תופס אותי בדרך כלל ברגעים נדירים של שקט. כשהמולת היום-יום שוככת ומגיע רגע ראשון של דממה. מין אזור זמן מוזר שבו אני מוצא את עצמי קצת אבוד לפעמים. מה עושים עכשיו? מה קודם? אולי לא אעשה כלום ופשוט אשב?
בכל מקרה, הרגע הזה מגיע אחרי ששני הגמדים כבר נרדמו ואיכשהו אני מוצא עצמי עומד בחדר החשוך, נשען על המשקוף ומסתכל עליהם. אולי זה יישמע קצת ילדותי, אולי קצת מפגר או סתם לא מחובר, אבל נדמה לי שאלו הרגעים היחידים בהם אני באמת קולט את המקום בו נמצאים חיי. דווקא כאן אני מבין ש"וואלה, יש לי שני ילדים. ואני אחראי עליהם. כל מה שיצטרכו, עליי. אני אחראי". לא יודע מה איתכם, אותי המחשבה הזאת מכניסה לחרדה.
ההבנה הזאת שמחלחלת עמוק לתוכי מלחיצה אותי בלא מעט דרכים. מלבד המשמעויות האלמנטריות כמו איך אני אמור לפרנס אותם (שזה מקור לחרדה עצומה עבורי, אבל זה כבר סיפור לטור אחר) או הפחד מעצם העובדה שההתנהלות שלי היא זאת שתקבע במידה רבה את מידת האושר שלהם בחיים, מופיעות עוד תהיות לא פשוטות להתמודדות. למשל, מה בדיוק זה אומר עלי שלא קלטתי לעומק את משמעות העניין עד עכשיו? זה בסדר שרק לפעמים נופל לי האסימון? האם זה מעין מנגנון הגנה טבעי שמאפשר לנו לעבור יום ביומו או שאולי אני עוצם עיניים ומתנהג כמו ילד מול המציאות?
לא מעט שנים שאני סוחב איתי את התחושה שאני מתנהל בעולם כילד
ולא כגבר. בתודעה המגוחכת לעתים שלי, חיה לה במקביל גם הכמיהה שההורות היא זאת שתאלץ אותי לבצע את הטרנספורמציה המיוחלת. האמת, שהיו לא מעט רגעים בשנתיים וקצת שאני אב שבהם נדמה היה שזה קורה. שאני כאן, נוכח, מחובר יותר מאי פעם, חזק באופן מפתיע ומגלה צדדים בוגרים באישיותי המושמצת שלא הכרתי בעבר. כרגע אני קצת מתקשה להיזכר בהם או לראות אותם קיימים בהווה. במיוחד כשאני מבין עד כמה אני לא ממש קולט את הבלטה שעליה אני עומד כיום. וזה גורם לי לחשוב האם ההורות מאלצת אותנו באופן אוטומטי להתנהג כבוגרים אחראיים או ששום דבר לא בא בחינם? שאלה טובה, אחזור אליכם כשתהיה לי תשובה.
אושר.
שבת גשומה, כולנו במיטה. תינוק מגרגר לצד אישה מתמתחת, אני ער ומקשיב לסופה שבחוץ, לידי פלא אמיתי שיושבת פרועת שיער ומסתכלת עליי בחיוך. "אבא, צֳה קיבוק? כן?כן?".
נא להמתין לטעינת התגובות
