ג'ינג'י. איזה באסה: פרשת השבוע
כל אחד מאיתנו הרגיש כמו עֵשׂו לפחות פעם בחיים. רעבים, מגורשים מהשולחן המשפחתי, לוטשים עיניים בקנאה בבגדי החמודות של האחים שלנו, לא יודעים איך להיות כמו כולם. פרשת תולדות
אחת הטעויות הגדולות בתפיסה שלנו את העולם, טעות שנדמה שהיא מיטיבה עמנו אבל בעצם גורמת לנו לסבל עצום, היא החלוקה שלנו לטוב ולרע מוחלטים. חיים עומר ונחי אלון, שני פסיכולוגים השייכים לעולם הטיפולי המתרחב והולך של פסיכולוגיה המשלבת אלמנטים בודהיסטיים, מתייחסים לטעות הזו כנטייה לעשות דמוניזציה של דברים או של אנשים.
פרשת תולדות היא אחת הפרשות שכדאי לקרוא בעיניים יחפות מפרשנות, כי אז אפשר ללמוד כיצד מתרחש תהליך דמוניזציה שכזה. כלומר, לראות כיצד סיפור הפרשה התגלגל אלינו תוך תיווך עצום ומעוות דרך פרשנות חז"ל. כמעט אפשר לדמיין כיצד הם לקחו דף, חילקו אותו לשתי עמודות של טוב ורע, והתאימו את התכונות הטובות לדמות של יעקב ואת הרעות לדמות של עשו אחיו.
אני וחבר מהעבודה, שדעתנו חלוקות כמעט בכל תחום, רצינו פעם להקים את כת העשׂווים. נכון שנקודת המפגש הייתה סביב הָאָדום הָאָדום הַזֶּה, כלומר הוא אוהד הפועל ואני ג'ינג'ית, אבל האמת היא שהטקסט דיבר בעד עצמו, כי פגשנו דמות שבמשך דורות על גבי דורות של פרשנות נעשה לה עוול.
רצינו ליצור קבוצת לחץ שתתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לעשו, אחת הדמויות הכי מעוררות הזדהות שיש במקרא. עשו הוא הדוד שהוצא מהמשפחה, שנוטרים לו טינה, שמשייכים לו זדוניות שטנית ואדומה על לא עוול בכפו. יותר מכך, נדמה שההשחרה של עשו נעשית על מנת שלא לחשוף את מערומיו של אבינו יעקב, שהתנהג בצורה מאוד לא תמה.
פרשת תולדות, שאמורה לספר את תולדות יצחק, מספרת בעצם על בניו ועל המאבק ביניהם ומעוררת שאלות והרבה אי-נחת. גם מחשיפת העץ המשפחתי הקדום שלנו וגם לגבי החוויות המשפחתיות הנוכחיות שלנו.
ולמי שזוכר רק את נזיד העדשים שנמכר לעשו תמורת הבכורה שלו, הנה התקציר: רבקה, אשתו של יצחק, הייתה בהריון וסבלה מאוד. היא הייתה אישה דומיננטית וחזקה, ולכן הלכה לדרוש את אלוהים בכדי לשאול אותו "למה זה מגיע לי", או בניסוחה: לָמָּה זֶּה אָנוכִי? אלוהים עונה לה (למרות שחז"ל טוענים שמעולם לא דיבר הקדוש ברוך הוא עם אישה) שזה בגלל שיש לה בבטן תאומים שכל אחד מהם יהפוך לעם.
עוד הוא אומר, במה שניתן לכנות האולטרה-סאונד הראשון בהיסטוריה, שתדע לה שהצעיר יהיה החזק והשולט, כלומר הממשיך הנבחר של זרע אברהם. ואז, כשנולדים התאומים נכתב לנו כך: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקב. עד כאן הכל טוב ויפה, לא? אז איך מתיאור נקי של שני תינוקות חמודים ושובי לב, חז"ל הסיקו שהאדמוניות של עשו היא סימן לשפיכות דמים וכי פלומת השיער הסמיכה שלו דחקה את יעקב מהשלייה והזיקה לו?
בספרם "השטן שבינינו" טוענים חיים עומר ונחי אלון שאנחנו מתעלמים מן העובדה שבני אדם בכל מקום שהוא דומים זה לזה ביסודם. בתחילת הספר הם מדגישים שכמובן מבחינה גופנית יש הבדלים קטנים בצורת האף שלנו, בצבע השיער וכיוצא בזה, אולם אלו אינם משמעותיים כי ביסודו של דבר אנו זהים. הנטייה הטבעית שלנו היא לנסות ולהטיל את האשם לבעיותינו על זולתנו, על גורמים שמחוצה לנו. וזה קל יותר כאשר האדם נראה שונה מאיתנו. המהלך שעושים חז"ל מראה אילו מטעמים אפשר לעשות רק מהצגת הדמויות באופן שונה.
בהמשך מסופר כי הילדים גדלים, וכי כל אחד מהם בוחר לו מסלול. עֵשָׂו אִישׁ יודֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים. יום אחד יצחק האב שהיה כבר זָקֵן וקצת עיוור קרא לעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדול (שנאמר לנו קודם שיצחק אהב אותו) וביקש שיעשה לו מַטְעַמִּים כפי שהוא אוהב, בְּטֶרֶם ימוּת. רבקה, ששמעה את השיחה וידעה שהיא צריכה לדאוג לכך שיעקב יקבל את הברכה הראשית של
יעקב פחד, כי חשש שהאב עלול למשש אותו, לחשוף אותו ולקלל במקום לברך. רבקה מרגיעה אותו באמרה שהקללה תלך אליה, ומאיצה בו ללכת תוך שהוא מחופש בבגדי עשו ובעורות שעירים של גדיי עזים הדבוקים לזרועותיו. יצחק אכן לא מזהה את הבן ומברך אותו. כאשר מגיע עשו לאחר שעות ציד ובישול ובידיו המאכלים האהובים יצחק נחרד חֲרָדָה גְּדולָה עַד מְאוד ותוהה על מי בזבז את הברכה.
כאשר עֵשָׂו שומע אֶת דִּבְרֵי אָבִיו הוא צועק צְעָקָה גְּדולָה וּמָרָה עַד מְאד ואומר לְאָבִיו: "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי". עשו כועס ששוב יעקב עיכב אותו. ובמיוחד הוא כועס כאשר יצחק מספר לו מה הייתה הברכה, כלומר שיעקב יהיה הגביר החדש. יצחק שרוי בחוסר אונים ושואל את עשו: "מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי?" ועשו חוזר על דבריו: "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" ופורץ בבכי.
בתור הילדה השלישית והצעירה במשפחתי, הצעקה הגדולה של עשו והדרישות הפגועות שלו לברכה מרגשות אותי גם עכשיו. נדמה לי שכל אחד מאיתנו הרגיש כמוהו לפחות פעם בחיים. רעבים, מגורשים מהשולחן המשפחתי, לוטשים עיניים בקנאה בבגדי החמודות של האחים שלנו, לא יודעים איך להיות כמו כולם. חז"ל עמלו רבות על הצדקה עצמית של יעקב, על מנת שלא לאפשר לנו לראות את הצד השני כאנושי. הם השאירו אותנו במעגל קסמים שלילי ומחניק, שמשאיר את השליטה בידי אלוהים שחורץ גורלות - ולא בידינו האנושיות שיכולות לאחוז בידי אחינו ולחולל שינוי.
הדבר היחידי שאפשר להשתמש בו כטיעון כנגד עשו הוא העובדה שהוא כל כך כועס, (ויִּשְׂטם היא המילה המדויקת בתנ"ך), עד שהוא רוצה להרוג את אחיו יעקב לאחר ימי האבל על יצחק שנפטר בינתיים. אני לא מצדיקה את תחושת הנקמנות של עשו, אבל היא לא משתווה לעוול של חז"ל. גם אחרי עשרים שנה, כשיעקב חוזר לישראל ועשו יוצא לקראתו בשמחה ומנשק אותו לשלום, חז"ל מפרשים את הנשיקה כנשיכה. הפרנויה הפנימית הזו מסוכנת. היא עלולה להפוך לפתולוגיה לאומית שמותירה אותנו מכווצים ומפוחדים מול כל "אחר".
עומר ואיילון בחרו במונח "דמוניזציה", בין אם הוא מתרחש ביחסים שבין אדם לבין עצמו ובין אם בין אדם לבין חברו. הם כותבים שאת התהליך הזה מאפיינים חשד עמוק כלפי האויב לכאורה, אמונה שהוא מונע על ידי כוחות שליליים סמויים, ושאיפה נחרצת לעקור אותו מן השורש. העמדה הדמונית שבבסיסה ספק וחשד מסלקים את האמון והפתיחות שבנו, ולכן השניים מציעים לקבל במקומה את העמדה הטראגית שבכל סיפור אנושי. טרגדיה במובן סבל, שהוא חלק בלתי נפרד מן החיים, ולכן אין מי שנושא באשמה בלעדית לקיומו בחיינו.
אי אפשר לסלק את הסבל, משום שהוא מבטא מאפייני יסוד של חיינו: היותנו בני תמותה שבריריים, פגיעים המועדים לשגות. וגם בעלי יכולת להושיט יד ולתקן. הסבל איננו "טוב" ואיננו "רע", ואין לו כוונות כלשהן. כשאנחנו מסתכלים על המשפחה שלנו, גם על אלו שלא הולכים בדרכנו, אנחנו יודעים בבירור שאיש מהם לא רוצה לסבול ואיש לא רוצה אלימות בחייו. שבכולם יש רוע וטוב מעורבבים יחד. כולם רוצים להיות מאושרים ולקבל את ברכת ההורים. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל ההבנה הזו יכולה להיות מניע חזק להתקרבות אנושית שכולנו רוצים בה.
משפט ידוע אומר שמי שלא לומד מההיסטוריה משחזר אותה. אני מציעה לנו לבדוק למי בחיים שלנו או בתוכנו אנחנו מדביקים את התווית הדמונית, ואם אנחנו יכולים לראות בו או בהם איזושהי נקודה אנושית, איתה אנחנו יכולים להזדהות.
שתהיה שבת אדומה מאהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
