פרוג'ה שלי: חושניות איטלקית במיטבה
"לפרוג'ה שבאיטליה תמיד היו קווים של אישה", מסבירה מדריכת הטיולים מאורה, "היא הוקמה על שתי גבעות שאזור שטוח ביניהן". לא פלא שרבים חושבים שהיא העיירה החושנית בעולם
"עשינו עסק", אמרתי לו - ולא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי בדרך לאיטליה. אולם כשהגעתי לפרוג'ה שבחבל אומבריה בשעת ערב מאוחרת, היו לי ספקות. ירד גשם טורדני, החדר במלון היה קטן מאוד וכלל מיטת יחיד צרה.
למחרת עשיתי את דרכי למוזיאון הגלריה הלאומית של אומבריה. במוזיאון הקשבתי להסבריה של מדריכה מקומית קולנית, שהרכיבה משקפי גוצ'י ולבשה מעיל פרווה מלאכותית. היא הנחתה קבוצת סטודנטים כיצד לזהות יצאניות בתמונות מימי הביניים: "הן מצוירות ללא צעיפים או כובעים", הסבירה, "בימי הביניים היו היצאניות חלק מהחברה הגבוהה. הן קיבלו תגמול כספי נדיב תמורת שירותיהן מאצילים ומאנשי כנסייה, וכשהיו זקנות מכדי לעבוד הן עברו למנזר". משם התקדמה הקבוצה לתמונת המדונה. "התמקדו בכל פעם רק בפרט אחד בתמונה", אמרה המדריכה, "התבוננו בפניה ואחר כך בעיניה, בשפתיה, בקווצות התלתלים הזהובים המשתפלים מצעיף התחרה שלה. האם אינכם רואים שהאמן מתאהב בה?", התפעלה, וביטוייה החושניים העניקו פרספקטיבה חדשה למוטיבים של האמנות הדתית. אולי צדק השחקן רוברטו בניני כשאמר שאין דבר סקסי יותר מדת, לפחות בפרוג'ה.
את היומיים הבאים ביליתי עם רשימת אתרים שחובה לבקר בהם - רשימה שבה צייד אותי החבר, שהיה נחוש להוכיח לי כמה העיר הזאת מפתה. אבל בינתיים נוכחתי לדעת שהיא מבלבלת מאוד. עיר ימי ביניימית זו, הבנויה על גבעה ששימשה להגנתה, מתאפיינת ב"ויקולי" (vicoli) - מערכת של רחובות קטנים וצרים, שמסתיימים לפתע ללא מוצא או חגים בסיבובים. לפני מאות שנים מבנה הרחובות הזה היה ודאי יעיל מאוד כדי לבלבל אויבים שהסתערו על התושבים בחרבות שלופות - אך כיום הוא מקשה בעיקר על התיירים.
בעבר השתייכה פרוג'ה לקבוצת ערים מבוצרות בחבל אומבריה, שכללה את ספולטו (Spoleto), אסיזי (Assisi) וגוביו (Gubio). ערים אלה, שחלשו על אחוזות פיאודליות, נלחמו ביניהן במשך דורות רבים. כיום הן שכנות טובות, ופרוג'ה, הגדולה שבהן, היא בסיס מצוין ליציאה לטיולים יומיים אל האחרות. אך בטרם אצא מחוץ לעיר, עליי להתמצא בפרוג'ה עצמה.
אחד הרחובות ההיסטוריים והציוריים ביותר בפרוג'ה הוא קורסו ונוצ'י (Corso Vannucci). אחר הצהריים ישבתי במרפסת חדרי בבית המלון. מבית הקפה שלמטה עלה ריח אספרסו ונשמעו קולותיהם של הזוגות שישבו ליד השולחנות בחוץ ושוחחו באיטלקית מתנגנת. במרפסת שמולי תחבה אישה זקנה את ידה לעציץ כדי לוודא שהוויסטריה נהנית מתנאים ראויים. מעליה, מתחת לגג הרעפים האדום, רפרפה סנונית בודדה.
למחרת אכלתי ארוחת בוקר אצל Sandri, קונדיטוריה מוערכת שנוסדה ב־1860. בחדר הארוך והצר, המעוצב באלגנטיות עם תקרה קמורה מצוירת ומדפי עץ עמוסי שוקולדים ומרקחות, לבשו המלצרים מקטורנים בצבע ארגמן וענבו עניבות פרפר תואמות. המקום היה מלא לגמרי. נותר רק מקום פנוי אחד ליד הבר. נדחקתי אליו בעודי מכחכח בגרוני, כדי לגרום לאישה שעמדה לצדי עם אספרסו וצלחת פרלינים להביט לעברי.
לפתע זיהיתי את מאורה, המדריכה האיטלקייה מהגלריה הלאומית, לוגמת אספרסו ונוגסת בשוקולד "באצ'י". השוקולדים הנודעים האלה של חברת פרוג'ינה מיוצרים בפרוג'ה. מספרים שמקורם בסיפור אהבה בין לואיזה ספניולי, אשתו של אחד ממייסדי החברה, לבין ג'ובני בואיטוני, בנו של השותף העסקי של בעלה. בכל בוקר הגישה לואיזה לג'ובני קפוצ'ינו על צלחת ובה שוקולדים אחדים. מתחת לכוס הניחה מכתב אהבה. מכאן הוא שאב את ההשראה לייצר את שוקולד באצ'י, שלכל יחידה ממנו מצורפת פתקית עם מילות אהבה.
שכרתי את שירותיה של מאורה כמדריכה. דומה שכולם בפרוג'ה מכירים אותה: מלצרים בבתי הקפה ששולחנותיו פרושים על המדרכה מול הקתדרלה עזבו את עמדתם ומיהרו לנשק אותה על הלחי. צעירה שמכרה נרקיסים בפיאצה הציעה לה זר פרחים ללא תשלום. אפילו כומר לבוש ברדס ממסדר הקפוצ'ינים נעצר כדי לתת לה חיבוק. במורד Via Maesta delle Volte היא עצרה
לאט לאט החלו הפרטים להתגלות לעיניי: הקשתות מעל הרחובות הצרים, הפתחים שמזמינים אותך להיכנס, משחקי האור והצל, המרקמים והצבעים. היא צדקה: הרחוב היה חושני להדהים. מאורה הסבירה לי שלפרוג'ה תמיד היו קווים של אישה. "היא הוקמה על שתי גבעות שאזור שטוח ביניהן - קורסו ונוצ'י". בסופו של דבר הגענו לקצה העיר, אל מקום גבוה ובו כנסייה עגולה לצד גני ורדים ועצי ברוש. סן מיקלה ארקאנג'לו (San Michele Arcangelo) היא מהכנסיות העתיקות ביותר באומבריה, מסוף המאה ה־5 לספירה. הכנסייה, הפופולרית מאוד בקרב זוגות שמתחתנים, בנויה בארכיטקטורה רומנטית ואינטימית, פשוטה ושלווה.
למחרת אספה אותי מאורה בחיפושית שלה ויצאנו לכיוון אסיזי, הנמצאת פחות מ־20 דקות נסיעה מפרוג'ה. זהו מקום משכנה של הכנסייה המפוארת ביותר באומבריה: בזיליקה די סן פרנצ'סקו (Basilica di San Francesco). בתוכה מצויים ציורי קיר מפורסמים של קדושים ושל סיפורי הברית הישנה והחדשה. כשמרימים את המבט, התקרה הכחולה והקמורה נראית זרועה כוכבים זוהרים.
סמוך לאסיזי נמצאת גוביו, שם עברנו מתחת לשערים מימי הביניים וחלפנו על פני מגדלים וקטעים מחומות המגן שנבנו במאה ה־14. לבסוף מצאנו את עצמנו במסעדה קטנה, שבה אכלנו ארוחת צהריים פשוטה: אטריות טליאטלה מעוטרות בשבבי פטריות כמהין. אחרי הארוחה המשכנו במעלה הגבעה אל מרגלות הר אינג'ינו (Ingino), שממנו יוצא רכבל, החביב על נאהבים מקומיים. זהו מתקן מוזר שנראה ככלוב ציפורים שצורתו סגלגלה, ויש בו מקום רק לשני אנשים עומדים. האוויר היה רענן ודליל, וצלע הגבעה הירוקה שלאורכה העפיל הרכבל שפעה צמחייה.
היה זה יומי האחרון באומבריה. השמים היו תכולים ומזג האוויר היה חמים. מאורה לא רצתה לומר לי לאן היא לוקחת אותי. נסענו בנוף של טרסות עטורות עצי זית וגפנים, עמקים ובהם חמניות ושדות של שעורה, כוסמת, חומוס והעדשים הקטנות שאומבריה מפורסמת בהן. היו שם גם פרות, כבשים, עזים, יערות וברושים. האדמה נראתה עשירה ופורייה.
לפתע נפתחו השדות לאגם יפהפה שהשמים השתקפו בו, אגם טרסימנו (Trasimeno). נסענו סביבו אל העיירה קסטיליונה דל לאגו (Castiglione del Lago). מספרים שגבר ששמו טרסימנו הגיע לחוף האגם ושמע שירת נימפה. "שירתה היתה כה יפה, שהוא הלך בעקבותיה לתוך המים ושם הם חיים יחד עד עצם היום הזה", סיפרה מאורה.
לפני ששבנו לפרוג'ה, התעקשה מאורה לבקר בכפר צ'יטה דלה פייבה (Citta della Pieve), שם היה ביתו של פרוג'ינו, האמן מהמאה ה־15 שאת יצירותיו ראינו בגלריה ביומי הראשון בעיר. "אתה יודע למה המדונה נראית תמיד אותו דבר בתמונות של פרוג'ינו?", שאלה אותי, "כי הדוגמנית היתה אשתו. הוא היה מאוהב בה עד מעל הראש וניסה להראות את היופי של שפתיה, צחות עורה וידיה המעודנות".
שיערתי שהיא מובילה אותי אל הקתדרלה שבה מוצגות אחדות מתמונותיו של פרוג'ינו. במקום זאת, חלפנו על פני הכנסייה ועצרנו לפני שביל צר שרוחבו כמטר בלבד. אומרים כי ויקולו באצ'יאדונה (Vicolo Baciadonne), רחוב הנשיקות, הוא הרחוב הצר ביותר באיטליה. מאורה התחילה ללכת במעבר החשוך ואני בעקבותיה. באמצע הדרך היא עצרה, נשענה על החומה ואמרה: "מספרים שכאשר גבר חולף על פני אישה ברחוב הזה, הם כה קרובים זה לזה, שהם חייבים להתנשק".
בבית המלון, בשעת ערב מוקדמת, פתחתי לרווחה את החלונות שמעל הרחוב והתענגתי על המראה. סטודנטים טיילו שלובי ידיים סביב הכיכר. הורים קנו גלידה לילדיהם בחנות שממול. ממרחק נשמעו צלילי סקסופון שניגן ג'אז. האישה הקשישה שבה הבחנתי בבוקר הראשון שלי בעיר עמדה שוב במרפסת והשקתה את הוויסטריה שלה. עשרות סנוניות עפו וצללו בדמדומים, כשהן רודפות באושר אחרי ארוחת הערב שלהן. שלחתי מסרון לחבר שלי: "זכית בהתערבות".
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון נובמבר־דצמבר 2009 של מגזין הנסיעות והטיולים "טרוולר" מבית נשיונל ג'יאוגרפיק. להזמנת גיליון היכרות: 03-7642122
השתתפו בחידון הגדול של טרוולר, ותוכלו לזכות בנופש זוגי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם