ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

כיוון התנועה: יין-יאנג בתזוזה

אל תשכחי את האדמה כשאת שולחת את עצמך אל השמים, אל תוותר על שורש היציבות כשאתה מניח לגוף להרפות. משם התנועה תשאף להימשך. אביב טטרסקי בודק איפה נגמר היאנג והיכן מתחיל היין

 

בסוף התיכון היינו אני ושחר, החבר הכי טוב שלי, יורדים מדי יום שישי לרוץ על שפת הים של חיפה. לא היינו אתלטים מזהירים. הוא היה המהיר שבינינו ותמיד חיכה לי בסוף הריצה. באותה תקופה קראתי את ספרי הזן והטאואיזם הראשונים שלי ובאחת הריצות, כשהשמש האדימה והתקרבה אל פני הים ושחר שוב פתח פער, חיפשתי את החיבור לטן-טיין –  אותו מרכז אנרגטי שאמור להימצא קצת מתחת לטבור.

משהו אכן התחבר ואני התחלתי לשעוט קדימה. עקפתי את שחר והתרחקתי ממנו. הצעדים שלי נהיו ארוכים והרגשתי כאילו אני נישא על פני איזשהו זרם. הייתי מאוד קליל ובו בזמן קרוב מאוד לקצה היכולת שלי. החיבור הזה נמשך עד סוף הריצה – משהו כמו 20 דקות, ולאחר מכן הייתי ממוטט.

במקום להסביר את האירוע ההוא ודומים לו, שהתרחשו מאז באימוני קיטאידו וטיפולי שיאצו - במונחים של אנרגיה או כוחות מופלאים, אני מחפש מאז את מה שאני מכנה חיבור. הוא מסייע לי להגיע למקומות בהם אני "נישא על פני איזשהו זרם". מבין כל החיבורים האפשריים לנו, בזמן האחרון אני מתעניין בחיבור שבין הגוף לתנועה.

לכאורה, התנועה היא תנועה של הגוף. הגוף ותנועתו חד הם ואין מה לדבר על חיבור או על העדרו. אלא שלא כך הוא. התנועה רוצה לקרות ועל כן היא מתרחשת מעצמה. כפי שכתב דוד מיכאלי:

כל חומר על פני כדור הארץ
זורם באופן קבוע...

... בגופנו מתקיים אותו עיקרון,
כל תא, כל מולקולה נענים...
למפל המתח

העקרון הגדול שמניע את הזרימה הקבועה הזו הוא זה של התלות ההדדית של יין ויאנג. יין נהפך ליאנג, יאנג ליין: האטי נהיה מהיר, המהיר מאט. הנמוך עולה והגבוה מנמיך. הריק מתמלא והמלא מתרוקן. המכונס נפתח, הפתוח מתכנס.  אני זוכר את עוצמת הגילוי כשהתחוור לי שכל תנועותיי כפופות לעיקרון זה, וכי איני מסוגל לעשות אפילו צעד אחד שכולו יאנג או כולו יין.

"תת-סעיף" של אותו עיקרון גדול הוא שדוד מיכאלי צודק, ואכן יש "מפל מתח": היין ממש רוצה להיהפך ליאנג והיאנג

שואף להיהפך ליין. אחת המתנות שהגוף מעניק לנו היא היכולת לחוש את מפל המתח הנפלא הזה. לא מדובר ברעיון, בהסבר או בדימוי אלא בחוויה גופנית חושנית לעילא.

כשאני מניע את הגוף שלי אני יוצר מבנה שאינו מאוזן. מאחר שלתנועה שלי יש כיוון כלשהו, משום שלמבנה הגופני שאני יוצר יש הבעה מסוימת, הם בהכרח לא נתונים באיזון. אין בכך דבר שלילי או ראוי לתיקון, להיפך: חוסר האיזון שנוצר מזמין את התנועה הבאה, בכיוון הנגדי, וחוזר חלילה. צ'רלס ז'נו מדמה את זה לרוח שנושבת מבלי שמישהו נושב, לגשם שיורד ללא מוריד גשם. הטיפול בזן-שיאצו מבוסס על מציאת חוסר האיזון הזה ורתימתו לתהליך של החלמה.

חלק נרחב מהאימון בתנועה ולחימה מוקדש ליצירת הערוצים בגוף שיאפשרו לי לנוע, כלומר לצאת מאיזון בעוצמה, ברכות ובזרימה. אך קשה יותר לגלות שחוסר האיזון עצמו יוצר ערוצים שדרכם התנועה שואפת לחזור אל המקום שממנו באה. אם לצטט שוב את דוד מיכאלי:

האנרגיה עוברת תמיד
באופן דו כיווני או סימטרי
הזרמתה...
תמיד תחזור ותהדהד
כל רקיעה או הזרמת משקל
אל הקרקע
תחזור אלי דרך כפות הרגליים
וסדרות המפרקים בגופי

כך, אם הזרועות שלי מושטות אל על, נוצרים הערוצים שבמורדם מתרחשת תנועה מטה. אם המרכז שלי מכונס, נולדים ערוצים שלאורכם הוא יפתח. אם ריכזתי כוח בחלק מסויים של הגוף, מופיע הערוץ שדרכו תתרחש ההרפיה. אני יכול כמובן להוריד את הזרועות, לפתוח את המרכז ולהרפות את הכוח ללא תשומת לב לערוצים הללו, דרכם מבקשת התנועה להתרחש.

אבל כשאני מזהה שהערוץ כבר קיים ושעליי רק להצטרף אליו, החוויה שונה לחלוטין. ראשית, ישנה תחושת הזרימה של התנועה המבקשת לחזור למקורה. וכשאני נענה להזמנה ומצטרף אל הזרימה הגדולה הזו, העונג הוא מתוק מאוד: כאילו לא רק התנועה אלא אני עצמי זורם אל המקור ממנו באתי.
כשם שהתנועה מתרחשת מעצמה, כך גם הגילוי על אודותיה מתרחש מעצמו. לפחות אני איני יודע ללמד אותו. מה כן אני יכול להציע לאלו המחפשים את החיבור הזה?

לעשות את התנועה במשוחרר מדימוי שלה או מתמונה שלה. התנועה באמת רוצה להתרחש מרגע לרגע וקוראת לנו להצטרף אליה. חלק ממה שמונע מאיתנו לשמוע את קריאתה הוא שאנו מציירים לעצמנו תמונה של תנועה.

לאפשר לתנועה זמן להתרחש. לפעמים השתהות של רגע היא כל שנדרש על מנת לתת לערוצי התנועה להיווצר ולהדהוד שלה להתגבר, כך שנוכל לשמוע אותו.

להסכים לחצות את הגבולות. להתעייף, להשתעמם, לא להבין. אולי כך יתאפשר לשחרר שליטה.

שלושת העקרונות הללו הם בעצם תרגול בלהסכים להיכנס אל הלא נודע: להקשיב למתרחש ללא תמונה מנטלית שלו, להסכים לחכות רגע כנצח מבלי לדעת מה תוליד השהייה הזו, לעבור את הגבול של מה שהגיוני וטוב ונעים ומוכר לי.

היין בשיאו הופך ליאנג והיאנג בשיאו הופך ליין. האם את מאפשרת ליין להגיע לשיא שלו? האם אתה מאפשר ליאנג למצות את עצמו? בתוך היאנג יש יין, בתוך היין יש יאנג. אל תשכחי את האדמה כשאת שולחת את עצמך אל השמים, אל תוותר על שורש היציבות כשאתה מניח לגוף להרפות. משם התנועה תרצה להמשיך.

כל מה שכתבתי עד כאן התייחס לתנועה של אדם עם עצמו. יחד עם זאת, בהחלט ראוי לחפש את החיבור הזה בעבודה עם בן זוג תוך כדי ניסיון להתחבר לתנועה שלו. עבודה בזוגות יכולה לשחרר מהמצב המבלבל בו אני מנסה להצטרף לתנועה שלכאורה אני יצרתי. בתנועה עם אדם אחר, תנועתו של בן הזוג יוצרת ערוצים ואני מחפש להצטרף אליהם. הצטרפות לתנועה המתרחשת מעצמה היא עונג מתוק. יותר מכך, היא חוויה של התמסרות לדבר מה שגדול ממני, אל המרכז האמיתי, אל המקור.

אביב טטרסקי מלמד סיישין קיטאידו ומטפל בשיאצו בירושלים ובתל אביב. לומד את האופן שבו התודעה מבטאת את עצמה דרך הגוף ומעביר סדנאות שונות של תבונת הגוף.­לבלוג

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...