בגלגול הזה: חוויות מוות מחיים אחרים
בגלגול אחר קפצה גלית אל מותה בטביעה בקרקעית אגם, לאחר שאולצה להינשא לאיש שלא אהבה. רחל נהרגה בביצה טובענית, כשצמחי מים נכרכים סביב גופה. מה זה עשה להן בגלגול הזה?
גלית סובלת מתופעה פיזית מוזרה: מדי פעם היה גופה מתנפח כתוצאה מאגירת מים. הרופאים אבחנו את התופעה כבצקת כללית שמתפתחת כתגובה אלרגית, אך הם לא מצאו כל גורם חיצוני וסביבתי שמעורר אותה. הזיקה היחידה שהיא הצליחה למצוא בין התופעה ובין חייה התגלמה בצורך להחליט החלטה חשובה, שהוליד מתח רב ואת הסימפטום המוזר.
במסע ההיזכרות העמוקה (שחזור גלגולים) שנערך לה, גלית מוצאת עצמה כנערה בת 19 בעיירה אירופית הנמצאת על גדות אגם קטן. היא בולטת ביופייה ובכישוריה, ולפי תחושותיה והערכת הסביבה מגיע לה הטוב ביותר. אביה, מן התושבים היותר מכובדים שבמקום, מועיד לה לחתן את אחד האצילים האמידים והמבטיחים שבסביבה. החתן המיועד, מבוגר ממנה, חושק בנערה וכבר בא בדברים עם אביה, אך לב הנערה לא עם השידוך המיועד. היא לא אוהבת אותו והיתה רוצה לקשור גורלה רק עם אהבה אמיתית.
בבית בו גדלה, בחוקים הבלתי כתובים של החברה באותם ימים, אין באפשרותה להפר את רצון אביה, מה גם שחתנה המיועד נחשב לבחירה נאותה מול מעמדה ונתוניה הטובים. באין מועמד אחר, היא נאלצת ללכת אחר בחירת אביה ולהינשא לאציל המקומי. אך יש משהו מרדני באופייה המתגבש והולך. כשאינה רואה מוצא מגורלה היא מחליטה לשים קץ לחייה, ובכך להראות לאביה בידי מי, בסופו של דבר, נתונה השליטה עליהם. יש מרכיב של להט נעורים ואימפולסיביות בהחלטה זו, המונעת יותר מרצון להתנגד לסמכותו של האב מאשר עם רצון של ממש לשים קץ לחייה.
המחשבה "אני אראה לו מי ינצח בעניין ההחלטות הנוגעות לחיי" מביאה אותה אל שפת האגם, כשהוא ריק מאנשים, במטרה להוציא לפועל את החלטתה. היא נעמדת בקצה המזח, קושרת אבן גדולה לרגליה, משליכה עצמה למים ומיד צוללת אל עבר קרקעית האגם. עם שקיעתה מטה קולטת הנערה את מלוא משמעות המצב ואת אי יכולתה לחזור בה מהתאבדותה. זוהי חווית המוות שלה.
אבל היא רוצה לחיות! מתחת למים היא מנסה להתיר את האבן הקשורה לרגליה, אך ללא הצלחה. היא קשורה חזק מדי ומושכת מטה, ואין לה זמן וכוח פיזי לקפל את גופה ולהשתחרר. האוויר שבריאותיה אוזל, והיא מתחילה לבלוע מים. זהו. אין
מחשבתה האחרונה היתה: "איזו טיפשה הייתי. לזרוק כך את חיי בגלל האגו שלי מול האגו של אבא". מחשבתה מלווה בכעס על עצמה ובתחושת החמצה עצומה של חיים. אך כל זה כבר מאוחר מדי. לא ניתן עוד לחזור לאחור ולהמשיך את חייה בגוף הצעיר שכל כך אהבה. חווית המוות הלא גמורה הזו רודפת אותה גם אל החיים הנוכחיים, והופכת לחלק מן הזיכרון של תאי גופה המתמלאים במים כל אימת שמופיע הצורך לקבל החלטה חשובה הקשורה לחייה.
עיבוד החוויה עד סופה כולל גם ראיית אפשרויות שלהט הנעורים והאימפולסיביות לא אפשרו אז. למשל, להתחתן כמצוות אביה ולתת פתח לאפשרות שהאהבה תתעורר בלבה עם הזמן או, להבדיל, לפתח קשר של אהבה מחוץ לנישואין. "בסופו של דבר הוא היה איש טוב לב, נאה ומקסים", הודתה. כל אלו טובים מן הסופיות של המוות. אם כך, יש משהו שלמדה מן החיים האלה: להותיר תמיד פתח לאופציות ולדינמיקות של התפתחות שהחיים מביאים.
לאחר ההתמקדות בשורש הבעיה, אפשר היה לומר לתאי הגוף המתמלאים מים ברגעי החלטה: "תודה שהזכרתם לי את מה שלא גמור, אבל עכשיו אני זוכרת ואין כבר צורך בכך". ואכן, תאי הגוף "ויתרו" על המידע שהחזיקו ואינם מגיבים עוד בבצקת במצבי החלטות חשובים.
רחל עובדת כאחות בבית חולים. לה ולבעלה ארבעה ילדים: שלושה ביולוגיים ואחת מאומצת. היא ערה מאוד לענייני הגוף, הן בשל מקצועה והן בשל מודעותה העצמית הגבוהה. נדמה שאת חייה מניע דחף לא מוסבר להספיק, כאילו הכול יכול להסתיים בפתאומיות ולא יהיה סיפק בידה להשלים דברים.
בתקופות בהן היא עומדת מול ביצוע משימה ותחושת ה"חייבת להספיק" מופיעה, יכולה להתלוות ללחץ גם תופעה מוזרה של התקלפות עור גופה בידיים, ברגליים ובבטן. הדבר המוזר הוא שבעבודתה כאחות היא נתקלת בתופעות רבות של התקלפות העור עקב כוויות.
בראיון הראשוני נשאלת רחל לתגובתה למראה העור שמתקלף. התגובה היא תמיד אחת: "זה מגעיל אותי" - מה שהופך למוזרה עוד יותר את העובדה שבחרה במקום עבודה המזמן לה מצבים רבים בהם היא צופה בעור מתקלף. רחל נזכרת גם שבלידתה היה משהו יוצא דופן: מיד עם בואה לאוויר העולם החל גופה להתקלף, והיא נאלצה לשהות בבית החולים שבועות אחדים עד שהמצב התייצב ועורה הגליד.
במסע ההיזכרות העמוקה רואה עצמה רחל כגבר לבוש גלימה כשל הבדואים, מנהיג של שבט החי במדבר וזקוק למקורות מים לצורך קיומו. אשתו נמצאת בחודש התשיעי להריונה, והוא כבר מצפה לפגוש את הילדה החדשה שתיוולד להם, עליה חלמה אשתו.
תחת אחריותו של המנהיג מציאת מקורות מים נוספים, משום שאלו הקיימים הולכים ואוזלים. הוא והגברים האחרים יוצאים, איפה, עם השבט לחפש מים. משאינם מוצאים, עולה במחשבתו כיוון חדש של חיפושים: אם ילכו עד קצה המצוק של המישורים בהם השבט חי וישלשלו אותו למטה עם חבל אל עבר המישור החולי שלמרגלות המצוק, אולי ימצאו שם מי תהום לרווחת השבט. מאידך, אלו דיונות מסוכנות, כי יש בהן גם מלחות: ביצות טובעניות המעידות על קיום מים, אך אינן נראות לעין ועל כן פועלות כמלכודות מוות. הרעיון הוא שבהיותו קשור לחבל אותו אוחזים הגברים שעל המצוק, יוכל תמיד לסמן לעזרה ולהימשך מעלה בעת סכנה. כשבידו מקל גישוש, הוא משתלשל מטה וסורק את האזור.
לפתע הוא מועד ונמשך פנימה, אל תוך ביצה תובענית שלא נראתה לעין, ממש מתחת לרגליו. הוא מנסה להיחלץ, והמכשול העיקרי שמונע זאת ממנו הוא שרכי מים ואצות שנכרכים סביב ידיו, רגליו ומותניו כנחשי מים. הוא מנסה לקלף אותם מעל עורו, אך הם חוזרים ונכרכים. בתוך הבהלה הגדולה בה נתקף, הוא משחרר בטעות גם את חבל ההצלה שאף הוא כרוך סביבו, ומסתבך עוד עם השרכים. עכשיו אבד גם הסיכוי למשותו. כשהוא הולך ושוקע, הולך וטובע לעיני בני השבט, הוא נזכר באשתו ובתינוקת שלא יספיק כבר לראות.
מחשבתו האחרונה: "כבר לא אספיק לחזור לשבט, לתפקיד, לאישה ולתינוקת החדשה". פעולת הגוף האחרונה: לקלף... לקלף.. להוריד את זה מהעור שלי...
זיכרונות המוות המזעזע והרצון לנסות לחזור ולהשלים מה שלא הספיק עברו אל הגוף הנוכחי. בנקודה בה הסתיימו חיי הגוף הקודם החלו החיים האלה: לידה שמיד אחריה החל העור להתקלף. בהמשך הדרך, כשבגרה רחל, היה חשוב לה להתבונן מדי יום בעור שמתקלף (במקום עבודתה), וגם לאחר שילדה שלושה ילדים עדיין התגעגעה לאותה תינוקת שלא הספיקה לפגוש. ואכן, זו הופיעה בחיים אלה בדמות הילדה המאומצת, שכמו קראה לה מעמקי נשמתה לזהותה ולגדל אותה כפיצוי למה שלא התרחש אז.
נא להמתין לטעינת התגובות
