ניק דרייק, הגורו הראשון שלי
ממש כמוני הוא בילה את חייו כמתבונן מהצד, מתאמץ לחוש הבנה ושייכות אך נותר בתוך עולם משלו, הרחק מחוץ לתפיסתם של רוב בני האדם. חן גרשוני נזכר בגורו הראשון שלו, הזמר-יוצר הבריטי הנערץ
את ניק דרייק, הגורו הראשון שלי, שמעתי לראשונה בליל חורף בשנת 1985. הייתי בן 15 והרחק מאחורי בני גילי מבחינה לימודית, חברתית ותפקודית, שרוי בתחושות של דיכאון, ייאוש ואובדן דרך.
המוסיקה של דרייק חדרה אל חיי כמו קרן אור באפילה, והבהירה לי שאיני לבד בעולם כי נפשות תועות נעו על פני הכוכב הזה עוד הרבה שנים לפניי.
העצבות העמוקה של דרייק, השבריריות האינסופית שלו, עדינותו ורגישותו הקסומות, נגעו ללבי וגרמו לי לראות בו מעין אח בוגר שלא פגשתי מעולם. ממש כמוני, דרייק בילה את חייו כמתבונן מהצד, מודע היטב לאנשים שסביבו, מתאמץ לחוש הבנה ושייכות אך נותר בתוך עולם משלו, הרחק מחוץ לתפיסתם של רוב בני האדם. שיריו עוסקים בדמויות החיות בשולי החברה, נטולות כוח או השפעה, אך נוגעות ללב וקסומות עד אין קץ. חלק מהשירים כתובים בגוף ראשון, וגם בהם ניכר הפער שבין דרייק לבין סביבתו החברתית.
12 שנים אחר כך, בחורף שנת 1997, באחד מאותם צירופי מקרים שהחיים מזמנים לנו לעתים נדירות בלבד, מצאתי את עצמי, תוך חודשים ספורים, מתוודע אל ספקטרום האוטיזם ועולה אל קברו של דרייק.
העלייה אל קברו של דרייק, השוכן בכפר ציורי בקרבת העיר ברמינגהם שבאנגליה, היוותה עבורי מסע סוריאליסטי מרתק. בעודי צועד לצד הכביש השומם המוליך אל מרכז הכפר חשתי כל נשימה שלי, כל תנועה וכל מחשבה בבהירות ובעוצמה נדירות. הבטתי בצמחייה הבריטית הסבוכה והירוקה כל כך, בבתים כהי הלבנים, עטורי החלונות המפורצים ובעלי גגות הרעפים חדי השיפועים, וחשבתי עד כמה התפאורה הזו זרה למציאות חיי בישראל. ולמרות כל זאת, נפש תאומה לי חייתה כאן את מרבית שנותיה.
על יד הקבר עצמו, הניצב מתחת לעץ אלון עתיק, בחצר הכנסייה המקומית, האזנתי לצלילי פעמוני הרוח התלויים על עץ סמוך, הבטתי בפתקים ובפרחים שהותירו עולי הרגל שקדמו לי, וחשתי עירוב מוזר של שייכות עצומה ותלישות תהומית. על גבי צדה האחורי של המצבה הבחנתי בחריטה של שורה מתוך אחד משיריו של דרייק: "ועתה אנו קמים, ובכל מקום אנחנו". כל כך רציתי להזדהות עם השורה הזו, אבל באותו חורף הרגשתי כה בודד בעולם, עד שעצם המילה "אנחנו" היתה חסרת משמעות עבורי.
בעקבות עלייתי אל קברו של דרייק, בדיוק בתקופה בה התחלתי
עם חלוף השנים נהפכתי מודע יותר ויותר למאפיינים האוטיסטיים שלי. לכן, כל שנותר לי היה לחפש תיעוד למאפייניו האוטיסטיים של דרייק. בדקתי כמה מהכתבות המעטות שהתפרסמו על אודותיו בעיתונות הבריטית, ואכן מצאתי בהן עדויות למאפייניו האוטיסטיים.
דרייק נהג ללבוש כמעט תמיד את אותם הבגדים. למרות שאלו נראו עליו מוזרים, הוא סירב לקנות בגדים אחרים. הוא נירתע ממגע פיזי עם אנשים והיה לו צורך קיצוני בפרטיות. במהלך הופעותיו, נמנע דרייק מקשר עין עם הקהל. הוא היה פרפקציוניסט לגבי עבודתו. הוא נחשב לאדם שקט, ביישן וכן במיוחד. הוא סבל מדיכאון והיו לו מעט מאוד חברים.
כעת החלטתי לחפש אוטיסטים נוספים המזדהים עם דרייק. במסגרת חיפושים שערכתי בפורומים של הקהילה האוטיסטית ברשת, קראתי עדויות רבות של אוטיסטים על אודות אהבתם למוסיקה של דרייק. התחלתי לקוות לפגוש כמה מהאוטיסטים האלה במציאות.
לשמחתי, במהרה זכיתי להכיר את ק', ישראלית שאובחנה כאוטיסטית כאשר היתה בשנות השלושים לחייה. בעודנו לוגמים תה צמחים, סיפרה לי ק' על הדכאונות שחוותה, על התקופה בה סבלה מאנורקסיה (תופעה נפוצה בקרב בנות הספקטרום האוטיסטי), ועל אהבתה למוסיקה של ניק דרייק.
בהמשך, בקיץ האחרון, בעקבות ביקור שערכתי בקהילה האוטיסטית בבריטניה, מצאתי את עצמי יושב על הדשא בגריניץ' פארק עם האוטיסט הלונדוני כריס גודצ'יילד, מחבר הספר האוטוביוגרפי "מתנה מכאיבה – מסעה של נפש אוטיסטית".
ישבנו והבטנו אל הנוף הלונדוני היפהפה הניבט ממרומי הפארק ושוחחנו כמו שני מכרים וותיקים. משהו בדמותו של כריס נגע מאוד ללבי. בנוסף לאוטיזם, נראה היה לי ששנינו חולקים רבים ממאפייניו הייחודיים של דרייק. כאשר סיפר לי כריס שהוא כותב שירים ושר, שאלתי אותו על דרייק. כריס היה המום, "זה מאוד מעניין שאתה מציין את ניק דרייק", הוא אמר, "כי כאשר אני שר, אני מרגיש כמעט כאילו הוא עצמו שר דרכי".
לאחר צאת אלבומו השלישי, "ירח וורוד", החמיר דכאונו של ניק דרייק. הוא התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, שוחרר ממנו, עבד במספר עבודות זמניות, עבר לגור בפריז למשך תקופה קצרה, חזר לגור בבית הוריו באנגליה ואיבד כמעט לחלוטין את היכולת לתקשר עם סביבתו.
בצהרי ה- 25 בנובמבר 1974 נכנסה אמו של דרייק אל חדרו ומצאה אותו ללא רוח חיים. מותו נגרם מנטילת מנת יתר של תרופות פסיכיאטריות. באופן רשמי נקבע שהוא התאבד, אך יתכן שזו היתה תאונה.
ניק דרייק היה בן 26 במותו. הגורו הראשון שלי, זמר-יוצר בעל מאפיינים אוטיסטיים מובהקים.
NRG ניו-אייג' פוצח בפרויקט מיוחד ומזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במייל טקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גם פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
