הילדים משקרים? סימן שהם מתפתחים
הילדים שלכם משקרים? טוב שכך. סימן שהם מתפתחים באופן תקין. זה לא אומר שצריך לעודד אותם לסלף את הדברים, אבל זו הזדמנות טובה להסביר איפה עובר הקו בין מה שהם היו רוצים שיקרה לבין המציאות, ולמה הכי משתלם לומר אמת
"כשהייתי בן עשר שיקרתי לחבר סיפרתי לו שאני נוסע לאמריקה בחופש כשחזרנו ללמוד המורה שאלה 'איך היה?' ואז כבר שיקרתי לכל הכיתה" (מתוך "שוב השקר הזה", מאת דן תורן)
את סיפור השקר של אח שלי למדתי מהשיר הזה. את השקרים שלי, גם אם לא הפכו לשירים, אני זוכרת טוב טוב. איך למשל הרמתי נעלי ברבי מחברה שלי בגיל שש, ואיך ניסיתי להסביר לאמא שלי שלא גנבתי אותן ובכל זאת היא גם לא נתנה לי אותן. הן איכשהו בחרו לעבור להתגורר אצלי באופן זמני, אולי נמאס להן היחס המשפיל אצל החברה. לה היו כל כך הרבה, היא לא ידעה להעניק להן את תשומת הלב הראויה.
הסיפור הנוגע ללב הזה לא עבד על אמא שלי, וכמו בסדרות אמריקאיות נלקחתי אל החברה ונדרשתי להתנצל ולהחזיר את הרכוש הגנוב. באסה.
ממתי אנחנו משקרים? מגיל צעיר מאוד. אולי מחלקת המוסר לא תאהב את זה, אבל זה דווקא מלמד על התפתחות תקינה. הפעוט משקר, משמע הוא מבדיל בין דמיון למציאות. "שקרים אצל ילדים זה שלב התפתחותי תקין", מסבירה מיכל זיו, פסיכולוגית חינוכית ממכון "אפשרויות". "היכולת להבין שהמחשבה שלי שונה מהמחשבה של האחר, ושאני יכול לגרום לו לחשוב מה שאני רוצה, ההתנסות בשקרים מתוך ניסיון לראות איך הסביבה תגיב, ניסוי וטעייה בשליטה על העולם - זהו הישג התפתחותי".
- מתי זה מתחיל, ובאילו שקרים מדובר?
זיו: "בשלב הראשון, בין גיל שנתיים לארבע, הם מספרים אגדות אישיות, ממציאים דברים שהיו רוצים להיות. זה חלק מעולם הדמיון, משחקי כאילו. זה לא ממש שקר, ואת זה עלינו לעודד ולשחק איתם משחקי תפקידים".
- איך צריך להתייחס לשלב הפנטזיות?
"חשוב להבחין בין דמיון למציאות, אבל לא לבטל את עולם הדמיון שלהם אלא לדבר איתם על 'הלוואי ש..., איזה מזל שבדמיון זה יכול לקרות'. כך גם לגבי חבר דמיוני - זה טוב שילדים ינועו על הציר בין דמיון למציאות, ואפשר תמיד לעזור להם לעשות את ההבחנה: 'זה קרה בדמיון, גם אם לא במציאות'".
- לאן מתגלגלים השקרים בגיל מאוחר יותר?
"בגילי ארבע עד שבע חל אצל הילדים עיוות בתפיסת המציאות. מבחינה קוגניטיבית, הם רואים את הדברים בשחור ולבן. כשהילדה באה ואומרת 'אף אחד לא שיחק איתי', זה אולי לא נכון עובדתית, אבל זה מתחבר לתחושה פנימית".
- מה עושים? כדאי להתווכח על העובדות?
"לא ולא. חשוב להבין שככל שהם יקבלו תשומת לב הורית על העיוות הזה, כלומר אם נכחיש או נתווכח עם המסר שלהם בשלב זה או ניתן להם תחושת הזדהות עם הקורבנות, זה יגרום לכך שהם יעשו מניפולציות, כי הם יבינו שהאמירות האלה מגייסות את הסביבה לעזרתם.
"לכן לא מומלץ להתווכח על העובדות אבל כן להבחין בין החוויה לבין הנתונים במציאות, ולהפוך את האמירה לספציפית ועניינית: 'כל הבנות לא משחקות איתך? הנה, זאת שיחקה איתך, וזאת ביקשה לבוא אליך' וכן הלאה".
מתברר שלילדים שלנו יש מוטיבציות שונות לשקר, אומרת זיו. יש שקרים שנובעים למשל מהרצון להגשים משאלה - הילד מספר משהו שהוא רוצה שיקרה. יש שקרים שמחפים על חרדה. ילד שמרגיש שהוא צריך להגן על עצמו מתחושת כישלון יספר שהוא ניצח בתחרות. לפעמים הילדים מגינים על הוריהם בעזרת שקרים, ושקרים
- איך מומלץ להגיב כששוב השקר מופיע והילד מסתבך ומתקשה לרדת מהעץ?
זיו: "ראשית, חשוב לא להילחץ. זה שהילד משקר לא אומר שהוא לא מוסרי. חשוב להבין את הטבעיות שבתופעה. אבל כן חשוב להסביר את המשמעות והתוצאות של השקר. כמו בסיפור 'זאב, זאב', להסביר לילד שחשוב להורה לסמוך עליו ויהיה לו נעים יותר אם הוא לא יצטרך לבדוק את הילד שוב ושוב".
ויש גם שקרים שהילד מצפה להפיק מהם תועלת. זיו: "ככל שהם גדלים הם ישקרו במטרה להימנע מעונש. זה מלמד שהם מבינים את הקודים החברתיים, מבינים שעשו משהו לא בסדר".
- נו מה לעשות, זו נורמה שלטונית אצלנו. אולי פשוט לכעוס עליהם רק כשהם נתפסים בשקר?
"צריך להסביר ששקר הוא בריחה מאחריות ושאנחנו צריכים לעזור להם לקחת אחריות גם על טעויות. לתת דוגמה אישית, להגיד - גם לי זה קורה. חניתי במקום אסור, קיבלתי קנס. לא להגיד 'למה עשית את זה?', הרי הם לא יוכלו לענות על זה לפעמים, גם לא לעצמם. לא מומלץ להיות על תקן של שוטר, לא להתחיל עם נאומים על מוסריות. בזמן מאוחר יותר, ברגע רגוע יותר, אפשר לדבר על השקר ולהתייחס לאספקט של יחסי אמון. חשוב להעביר את המסר - אני לא מרשה לשקר בגלל שאני אוהב אותך".
חשוב לזכור שלפעמים אנחנו, ההורים, גורמים לילדים לשקר. רמת ציפיות גבוהה מדי, הגובלת בפרפקציוניזם, היא מתכון די בטוח לשקרים. זיו: "הדרישה לשלמות מכניסה את הילד ללחץ ויכולה לעורר בו את הצורך לשקר - הוא ישקר לעצמו וישקר לסביבה. לכן חשוב להסביר להם שאין שלמות, שגם אנחנו טועים, לשבח אותם גם על השתדלות ומאמץ ולא רק על תוצאות. הרי המשימה שלנו כהורים היא ללמד אותם לקחת אחריות על המעשים שלהם, להגיד 'לא הצלחתי', 'פישלתי', 'לא שלטתי בעצמי', צריך לתת להם הזדמנות לטעות כדי ללמוד להתנצל.
"אם הם מפחדים מעונש, סימן ששיפוט המציאות שלהם תקין. חשוב לא לתת להם להסתבך בשקר, שכן קשה להסתיר שקרים - הם גזלני אנרגיה אדירים. לא סתם אומרים 'על ראש הגנב בוער הכובע'. אם הילד ישקיע את כל האנרגיה שלו בזה שהשקר לא יתגלה, הוא יהיה מאוד בלחץ, וחשוב לעזור לו להשתחרר.
"אבל עיצוב ערכים במשפחה לא נעשה בשיחה חד פעמית. זה לוקח זמן, והמסר צריך להיות - גם אם אנחנו כועסים, חשוב שתגיד את האמת. חשוב לעשות בירור ענייני ולבוא אליו בלי הנחות יסוד מוקדמות. חשוב להעביר את המסר שנותנים בו אמון ושהוא יכול לקחת אחריות ולתקן טעויות. ואם הילד מודה בשקר - 'לא עשיתי שיעורים' - חשוב לשבח אותו על אמירת האמת".
- מתי מתפתח המוסר?
"התפתחות המוסר היא מאוחרת יותר (אחרי גיל שבע-שמונה) ומבוססת על השלבים הקודמים. כשהילדים משקרים הם מרגישים רגשות אשמה. אשמה היא רגש שמצביע על התפתחות רגשית תקנית. מרגישים לא בסדר - וזה בסדר שכך מרגישים".
- מתי צריך להתחיל לדאוג, אם בכלל?
"שקרים בגיל צעיר לא מעידים על עתיד עברייני, אבל שקר עקבי ושיטתי עלול להוביל להפרעות בהתנהגות, להפרעות חוק, להתפרצויות זעם ואלימות. כשהתכנים קשים יש מקום לפנות לעזרה מקצועית".
- אבל יש גם שקרים לבנים שמטרתם לא לפגוע.
"נכון, לא תמיד צריך להגיד את הכל - צריך ללמד אותם טקט, קריאת המציאות ושיפוט שלה. אנחנו רוצים שהילד ילמד לא לפגוע ולא להעליב, שלא יגיד לסבא שהמתנה שלו ממש לא מוצאת חן בעיניו. חשוב ללמד אותם שיש דרכים שונות לומר אמת, ושלפעמים זה בסדר לשמור דברים לעצמך. ילדים חסרי טקט עלולים לסבול מבעיות חברתיות. צריך ללמד אותם להגמיש את התגובה ולהרחיב את התחומים האפורים. בחיים כמו בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
