לחפור, להשתחרר, להאמין: רפיק מלמד מדיטציה
את שלב החפירות, המוגדר גם כשלב השעמום, מכיר כל מי שהתנסה במדיטציה. אבל אחריו מורגשת התעדנות, אחר כך מתנקות הדחקות עומק ובשלב הרביעי פוגשים את אלוהים. רפיק מדגים את מצבי המדיטציה של וושבורן
הציטוט הזה, מכתביו של הרב קוק, מחזיר אותי לצניעות וענווה. בכל פעם שמומחים מתחילים להסביר שלבים בהתפתחות התודעה, משהו בי מתקומם. לכאורה, אי אפשר לסמן מדרגות בדרך אל האור. "הציפור בשמים לא משאירה עקבות", אומר אושו, בעולם הרוח אין ממש שבילים. התנועה היא בדרך כלל מעגלית, כאשר לא פעם דווקא נסיגות ואכזבות מסמלות את תחילת ההתקדמות ואילו פגישה עם אורות גבוהים לא פעם מסמנת את תחילתו של הניתוק. שנאמר: "(בטאו) הדרך המוארת נראית עמומה, הדרך המתקדמת נראית נסוגה"... (לאו צ'ו, טאו טה צ'ינג)
לכן הגעתי בחשש והסתייגות לכתביהם של ההוגים האינטגרליים החדשים (בספרה המעולה של מתי ליבליך, "האדם שבקצה האגו") ואל ניסיונותיהם להכניס את המסע הרוחני לתוך פרדיגמות פסיכולוגיות ברורות. אולם, ככול שהתקדמתי בקריאה התחלתי ליהנות. בקצרה, התיאוריה האינטגרלית יוצרת רצף שמתחיל בפסיכולוגיה המערבית ומחברת אותה - בגאונות יש לומר - לרוחניות המזרחית. רצף שראשיתו פרויד, אדיפוס, אבא אמא ונגמר בבודהא, מדיטציה והארה.
בעיקר שמחתי על דרכו של מייקל וושבורן לתאר את ארבעת השלבים בתרגול מדיטציה. זיהיתי שזה בדיוק התהליך שעוברים תלמידיי בסדנאות "מדיטיישן בדוניישן" אותן אני מגיש מדי חודש, בתרומה, במרכז אום בית אורן.
יסוד תרגול המדיטציה הוא טיפוח תודעת העד. כל הטכניקות האקטיביות של אושו, אותן אנחנו מתרגלים בסדנה, נועדו להציף תכנים: אנחנו רוקדים, יושבים, מסתובבים, מהמהמים וכל הזמן הזה צופים בעצמנו מהצד. במהלך סדנת המדיטציות אנו מנסים למצוא מי שם, בפנים, חווה את כל זה. מי הוא זה שאינו משתנה בין הקימה בבוקר לשינה בלילה, מיהו אחד שעובר מהילדות לבגרות לזקנה. המודט מביט פנימה על כל מה שעולה כאילו הוא מראה שמשקפת, ללא מעורבות.
סדנאות "דוניישן" אינן קלות. יומן הראשון מתנהל בשתיקה, סדר היום דחוס ובדרך כלל בבוקר היום השני מתחילים להגיע אליי אנשים שמבקשים לעזוב. בזכות חיבורו של וושבורן הצלחתי להסביר לעצמי למה. האיש מזהה ארבעה מדורים, דל"ת שלבים בדרך אל השחרור הנפשי: שעמום, עידון, צל ושמחה.
השלב הראשון והשלישי - שעמום וצל – מאתגרים; השני והרביעי - עידון ואושר - נעימים. ואני, בתור אדם מאושר (נתתי לעצמי אישור!) יכול לקבוע בוודאות: תרגול מדיטציה נותן תוצאות. יש תמורה לאגרה אם לא מוותרים לפני השלב האחרון.
אז בואו נכנס אל דל"ת השלבים בקטנה, אחד אחד. האם תזהו איפה אתם נתקעתם?
שלב א': שעמום
בוודאי שאלתם את עצמכם למה מדיטציית "נדהברמה" כל כך ארוכה. למה ב"נו-דימנשנז" עושים את התנועה עם ה"צ'ו צ'ו" חצי שעה. זה נורא משעמם!
נכון, יסביר המורה, שעמום הוא תנאי ראשון להעמקה בדרך: בעצם, זה שאנחנו יוצאים מהעשייה הרגילה של החיים, עולים להר, גרים בחדר קטן, מתכנסים למדיטציה עם הגונג, רוקדים, יושבים, קופצים - בזאת אנחנו עוצרים את פעילות האגו והוא נאלץ לסובב את מבטו ולהביט פנימה. הוא עובר ממצב פעיל למצב סביל, ונחשף לערימות התכנים הפנימיים שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם - ובראשם הפטפוט הפנימי. זהו הסבל הראשון
אחר-כך מתחילות גם תחושות גוף דוגמת גירודים, רגלים נרדמות, פה יבש, רעב, כאבי גב וראש ועוד כהנה וכהנה. האדם נחשף לחוסר השקט שלו במלואו.
לכאורה, שעמום הוא היעדר גירוי. אבל זוהי טעות נפוצה: שעמום הוא עודף גירוי פנימי שלא ניתן לסלקו. שעמום נוצר כאשר האדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו, בלי כל הסחת דעת ראויה. ולראיה: האדם יכול להשתעמם בחופשה הכי חלומית בקריביים. אחד יכול להיות מאושר ומלא השראה גם בכלא.
שלב ב': עידון
אם אנחנו נשארים מספיק זמן בתוך הווליום הרועש של נפשנו המתנפנפת (זו הסיבה שסדנאות מדיטציה מוגשות בשתיקה, על מנת ליצור תהליך של צלילה מואצת לתוך הרעש) - פתאום מתחילה התעדנות. לפתע אנו מבחינים גם בתחושות שעוצמתן נמוכה. רגשות שעל פי רוב בגלל הדיאלוג הפנימי איננו מבחינים בהם עולים אל פני השטח. תחושות דקות של רגיעה ועונג מתחילות להגיע, רוגע ועדינות בגוף. המחשבות מתרחקות וקולן משתתק. זהו שלב נהדר, שרבים רואים בו את עיקר הצלחתם בדרך.
זוהי אשליה, כמובן.
שלב ג': חומרי צל
האגו הוא יציר נפשי שנועד להגן עלינו. הוא יוצר תמונת מראה אחידה של הנפש אל מול העולם, הוא מייצר תחושת "אני" – כוזבת, אמנם, אבל חיונית – ליחסים תקינים מול האגואים האחרים של העולם. במהלך תרגול המדיטציה, טוען וושבורן, אנחנו מפרקים את האגו ואת הזהות שלנו עמו, ואז משתחררות הדחקות עומק (צל) שאחדות מהן אוצרות בקרבן טראומות עבר שאין ברצונו של האדם לפגוש.
בשלב זה, המשתתף שחווה בסדנאות מדיטציה כאב במקום אור גדול מבקש ללכת הביתה. הוא פוגש אותי כשתיקו בידו ועל פניו הבעה של "זה לא בשבילי". הוא רוצים להימלט לנוחות ביתו המוכר, הקפה, הטלוויזיה והשאכטות. אלא שאני עושה כל שביכולתי להשאיר אותו בסדנא. "זה הריפוי היחיד לכאבים שלך. אין ריפוי אחר מלבד עוד הדחקה ואת זה כבר ניסית".
לא פעם אני מצליח להשאירם בהבטחה: "אתה עוד תודה לי בסוף הסדנא על שלא ויתרתי לך". ואכן, מי שנשאר בכל זאת ולא נשבר, עובר שינוי עמוק בחוויית המדיטציה שלו. הוא מבין שמדיטציה היא כלי מעולה לניקוי מורסות נפשיות עמוקות.
שלב ד': מפגש עם האלוהי
המדיטציה אחרי חציית ההדחקה הראשונה, או השנייה או השלישית - בעצם כל מוקש נפשי מנוטרל מביא לתחושה זו - היא תענוג טהור. בסוף הסדנא המשתתפים לא רוצים ללכת הביתה. פתאום הם חוששים לחזור לערימת משככי הכאבים שהם סידרו בנוחות כה גדולה מסביבם: הטלוויזיה, האינטרנט, הסלולרי, החברים, הבילויים. הכול נראה גס ורועש לעומת המודעות הרכה והעדינה. הנפש רוצה לשיר. בא לך למחוא כפיים, להתחבק עוד ועוד.
אבל גם להיתקע בנקודה הזו לא צריך. אושו בכוונה לא שם את האשראם שלו בגואה על החוף בין הדקלים, אלא בפונה המפויחת, כי הוא רצה שנחזור הביתה למערב: לעבודה, לחיים, כדי שניקח את המדיטציה גם לשם. אי אפשר להיתקע בגן העדן, ובאמת בכל פעם ששבים לתרגל בסדנא או בקבוצה כל התהליך הזה מתחיל מחדש: שעמום, עידון, צל, אושר. זהו אותו מקרר אבל בגישה טיפה שונה, כמו ספיראלה שחוזרת לאותם מקומות, אבל קצת אחרת בכל פעם.
תודה למייקל וושבורן, לאושו, ליונג ולכל המורים.
רפיק ידידיה, מורה למדיטציה, מנהל את "דהרמסלה", הגסטהאוס העברי הראשון בבית אורן שבהרי הכרמל, שמגיש כל שבוע אירוח רוחני הכולל יוגה, ויפאסנה, הליכות ביער, קונדליני והרבה צ'אי מתוק.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
