ראשי » סגנון » ניו אייג' » הגורו הראשון שלי

הגורו הראשון שלי: אורי יריב על אגדת ניטיאננדה

כשאתה מספר לאנשים שיש לך גורו, אתה מקבל מהם את הרושם שאתה מין כבשה עם בעיות נפשיות ודמיון מפותח. אבל האדם הראשון שאורי יריב כינה "הגורו שלי" הוביל אותו הרחק מן העדר. פרויקט מיוחד

 

אני מביט בתמונתו והנוכחות שלו מציתה בי אש. אני מרגיש אותו לידי. לבי וגופי נטענים באינטנסיביות שקשה לתאר. שמו הוא באבא-ניטיאננדה (1897-1961) והוא האדם הראשון שהעזתי לכנות "הגורו שלי".

כשאתה מספר לאנשים שיש לך גורו, תכופות אתה מקבל מהם את הרושם שאתה איזה מין כיבשה עם בעיות נפשיות ודמיון מפותח. כיבשה שקשה לה להחליט בעצמה מה לעשות עם חייה, ולכן היא בוחרת להתמסר לאיזה מורה שעליו היא מקרינה שלמות כלשהי, שמתקיימת רק בהזיותיה.

אבל לי היה לי מזל לפגוש אותו בהודו, שם מקובל ורצוי שיהיה לך גורו: זה סימן לענווה ולכנות הדרך. בהודו עדיין מאמינים שיש לאדם ולשלמות נקודות השקה. זהו הגורו: הוא משיק לשלמות, ועליו אפשר לסמוך עם כל הלב.

את הגורו הראשון שלי קיבלתי אל לבי בהדרגה זהירה, שלוותה בהתפוצצות בלתי נמנעת. הגעתי אליו במסגרת "התיירות הרוחנית" שלי בהודו, תקופה בה טעמתי יוגה ורייקי ועוד מיני דברים שונים ומשונים. הקשר עם ניטיאננדה התחיל בקורס בפונה, לריפוי רוחני או משהו כזה, בו הוצגה תמונתו ונאמר לנו שאם נתפלל אל האיש הזה, הוא ירפא את דרכנו.

הספקנות האובססיבית שלי לא הפריעה לי ליהנות מהקורס: היו שם אנשים מאוד נעימים ואווירה מצוינת. הוא נגע בי כל כך חזק, אותו קורס בסיסי, עד שהתחלתי להטיל ספק במעמדי כתייר רוחני, והחלטתי  לנסות ולהתקבל בהודו במעמד של תושב זמני. בקשתי התקבלה והתיישבתי באחד האשראמים שהוקדשו לניטיאננדה.

מכל המקומות בעולם החליטו לבנות את האשראם ההוא בדיוק ליד נמל התעופה הראשי של דלהי, מה שגרם כמעט לכל מדיטציה להיות מלווה ברעש מטוסים אימתני, שזעזע את כל הקירות וכמעט היה מפיל אותי מכרית המדיטציה. הם היו טסים כל כך קרוב, עד שהצל שהטילו היה מאפיל על הבית. בערך 50 מתרגלים נמנו אז באשראם. 49 מהם היו הודים, ככה שהפעם היחידה בה פגשתי בפנים מערביות הייתה בזמן הגילוח.

אבל כל אלו לא הפריעו לי. רציתי כל כך להתנקות מבפנים, עד כדי שלא נרתעתי מהקשיים. הימים באשראם היו מורכבים מסדרות מדיטציה בנות שעתיים כל אחת. הן היו מתחילות בחמש בבוקר ונמשכות עד תשע בערב, עם הפסקות ביניהן. רמת הריכוז שלי הייתה אז די עלובה, אבל מבעד לזרם המחשבות הבלתי פוסק, משהו מהמדיטציה חדר אליי. בזמנים כאלו הרגשתי שמשהו מטהר אותי, וכל הדברים שהחזקתי בפנים התחילו לבעבע ולהישטף החוצה.

תרגלנו סוגים אחדים של מדיטציה פשוטה, שהייתה תמיד קשורה לניטיאננדה. היה לי קשה, ואפילו מוזר, להתרכז משך שעות ארוכות במישהו שלא ידעתי על אודותיו כמעט דבר. עד אז הרביתי לקרוא בכתביו של ז'ידו קרישנמורטי, מה שעורר בי התנגדות עקרונית למושג "גורו"; רציתי להיות המורה הבלעדי שלי. אבל גם קרישנמורטי הדגיש את נחיצותה של הבנה בהירה ואובייקטיבית של החוויה הפנימית.

ואמנם, חוויית התרגול הותירה בי תחושה כל כך נכונה מבפנים, לפיה היה משהו מאד בהיר שאמר "כן" לניטיאננדה: כן, זהו הגורו שלי. נשאתי אותו בלבי והרגשתי מוגן, עד כדי שגם המקומות האפלים יותר של הודו כבר לא היו מרתיעים יותר. אני זוכר שנסעתי ברכבת לבד וכתבתי ביומני: "שוב יצאתי לדרך, שוב אני לבד, אבל אולי כבר לעולם לא אהיה לבד יותר". משהו, מישהו, היה מלווה אותי. והיום כמו אז: התמונה שלו נמצאת לידי גם בזמן שאני כותב את הדברים האלה. אני מרגיש אותו עכשיו.

התחושה הזו דומה לאותה שמחה בלב ולאותה תחושת ביטחון שחשים בה ליד אדם אהוב, חזק, נבון, מלא השראה ומגונן. איך יתכן שמישהו שעזב את גופו ב-1961 עדיין נוכח ונגיש, לא ידעתי אז ואינני יודע היום. ביוגה טוענים שמאסטרים רוחניים לא מתים. בהודו אפילו חוגגים את המוות שלהם, אותו הם מכנים מהה-סאמדהי, ההארה הגדולה.

כשהמאסטר עוזב את הגוף הוא עושה זאת בצורה רצונית, וברגע המוות הוא חודר לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, זו שאין בה עוד הפרדה או דואליות. ככה אומרת היוגה. אני עדיין לא ידעתי אז אם אני מאמין או לא, וגם עכשיו, כשאני נוטה יותר להאמין, קשה לי להגיד שאני יכול להבין ולתפוס מה בדיוק קורה כשהדואליות מפסיקה. מי יכול להבין את זה?

לפעמים, במהלך המדיטציות של אותה תקופה גופי היה מתחמם מאוד. גם כאשר היה ערב קריר בחוץ הזעתי כל כך עד שידיי היו רטובות לגמרי. בזמנו, הסימנים הגופניים של המדיטציה היו חשובים מאוד עבורי, כי לא ידעתי, עדיין, להעריך את איכות המדיטציה בדרך אחרת. היו גם רגעים של אושר ושקט, אבל יותר מזה: המדיטציות הזינו אותי ברעב. ברעב רוחני, בהשתוקקות לרוח שהייתה מלאת חיים והתלהבות, חסרת פשרות וחדה.

כל השכלתנות הרוחנית שלי עמדה דום אל מול גלי האנרגיה שזרמו בגופי. כל הכיווצים והרצון להבין ולשלוט במה שקורה לי נמסו אל מול החוויה האנרגטית, שלא היה ניתן עוד להתעלם ממנה. באחד הימים הייתי חולה, וביקשתי מהמורה בקורס שיטפל בי. הוא סירב, שלח אותי לתמונה של ניטיאננדה ואמר לי: "תרגל את טכניקת הריפוי שלמדת".  בלי חשק ביצעתי את הטכניקה, ככל שזכרתי אותה. אחר כך הוא שאל אותי אם עבר לי הכאב. בדקתי את עצמי ולא נותרו בי כל סימני מחלה: הגרון היה נקי ובריא, החולשה והכאב חלפו מבלי שהבחנתי כלל שזה קרה.

לא סיפרו לנו הרבה על ניטיאננדה עצמו, לא קיבלנו כמעט כל חומר תיאורטי על אודותיו, וזה שכן קיבלנו היה ברמה ירודה עד כדי שעדיף היה שלא היינו מקבלים אותו כלל. רק אחרי שנים אחדות מצאתי ברומניה דווקא ספר על חייו. קראתי בו לאט ובקושי רב, מאמץ את כל הרומנית הדלה שלי כדי להבין משהו בתוך כל המילים שאני לא מכיר.

הוא נולד בקרלה שבדרום הודו בחורף 1897. לא ידועים פרטים על לידתו או על הוריו הביולוגיים. משפחה מאחד הכפרים באזור מצאה אותו נטוש לבד ביער, ואימצה אותו אליה. כבר בילדותו ניכר היה בו שהוא מפותח מאוד רוחנית, עד כדי שאנשים האמינו כבר אז שהוא נולד מואר. כשהיה בן שמונה הגיע לביתו עורך דין מפורסם, שהתרשם מהרמה הרוחנית של הילד הצעיר עד כדי שפשוט נפל לרגליו.

בגיל עשר עזב ניטיאננדה להימליה ובילה את זמנו שם כיוגי נודד. כשהגיע לבגרות המשיך לנדוד בגפו בדרום הודו. בהדרגה נפוץ שמו למרחקים כעושה נסים וכהילר. הוא ריפא עיוורים וחולים שבאו לראותו. ולמרות שנהפך לאישיות ידועה הוא המשיך לנדוד מבלי לקחת עמו דבר. כשהתלמידים שסביבו התרבו הוא החל בהקמתו של אשראם, כשהוא בעצמו מפקח על הבנייה ומשתתף בעבודת הכפיים.

אבל גם באשראם שלו הוא נשאר אדם פשוט, כמעט סגפן, ללא רכוש פרט לבגד הפשוט שלבש. גם אם רבים באו לשמוע את מוצא פיו, הוא נהג ללמד בשתיקה ורק לעתים נדירות שמעו אותו מדבר. הוא הרבה בגיוס כספים, בעזרתם ארגן ארוחות לעניים בהן נהג לקחת חלק פעיל בבישול ובהגשת המזון.

רבים עזרו לשלם על המזון, בעוד אחרים סברו שניטיאננדה הוא נוכל. סיפור ידוע על אודותיו הוא זה של הנער שנהג להעביר לידיו של ניטיאננדה סכומי כסף גדולים, עד כדי שאביו חשד בו שהוא מנצל את בנו ושילם לשכירי חרב כדי שיהרגו אותו. ואמנם, יום אחד הגיעו תלמידיו ברגע האחרון, כשאחד הרוצחים אוחז בו והשני מרים סכין גדולה להרגו. התלמידים תפסו את הרוצחים ולקחו מהם את הסכין, בעוד ידו של זה שאחז בסכין נותרה קפואה מעל לראשו. הוא התחנן ארוכות ולבסוף ניטיאננדה נגע בידו והיא חזרה לתפקד.

שני הרוצחים נכלאו, אבל ניטיאננדה החליט להירתם להצלתם. הוא התיישב מול הכלא, נחוש להישאר שם עד שבקשתו תתמלא. בתום שלושה ימים ללא אוכל ומים נעתרה המשטרה ושחררה את הרוצחים, שבעקבות המפגש עם ניטיאננדה שינו את דרכם ופנו לדרך היוגה והמדיטציה.

סביב ניטיאננדה חיו מספר תלמידים, אבל אחד מהם, מוקטאננדה, אהב אותו יותר מכל. הוא הקדיש עצמו לתרגול גורו-יוגה, היוגה של התמזגות עם הלב של הגורו, של בקשת ברכתו וחסדו וקבלתם. לא היה קץ לאהבתו לניטיאננדה, עד שיום אחד העניק לו האחרון מנטרה והרעיף עליו את חסדו. זמן קצר אחר כך זכה מוקטאננדה להארה ונהפך בעצמו למורה חשוב שלימד גם במזרח וגם במערב.

מוקטאננדה כתב בשלב מאוחר יותר על חסדו של הגורו: "השמש אולי תפסיק יום אחד לחמם, המים אולי יעצרו מזרימתם, הלילה עשוי להפוך ליום והיום ללילה. אך ברגע שקיבלת את חסדו של הגורו לא תאבד אותו לעולם".

אמת, לא הסיפורים עליו הפכו אותו לגורו שלי. הוא לא עשה נסים גדולים יותר או אמינים יותר ממורים אחרים. זו גם לא התורה שהוא מלמד, שאינה עמוקה יותר משל מורים אחרים, והוא גם לא  נמצא ברמה גבוהה יותר ממאסטרים אחרים. הוא פשוט זה שנגע בי. זה משהו שמקורו בתחושה אישית ואינטימית.

אבל יחד עם אותה התחושה, החיים לקחו אותי הלאה מהאשראם שלו. צירופי מקרים אחדים החזירו אותי ליוגה הרומנית ברישיקש, שם ניתנו לא רק חוויות רוחניות, אלא גם ידע שמאפשר להבין אותן ולכוונן. שנה מאוחר יותר פגשתי את המאסטר שלי, גריג, ומאז אני חי ברומניה.

NRG ניו-אייג' פוצח בפרויקט מיוחד ומזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במייל טקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גם­­פרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

הגורו הראשון שלי

מי היה הגורו הראשון שלך? גולשים וכותבי ערוץ הניו אייג' מספרים

לכל הכתבות של הגורו הראשון שלי