לך על זה: פרשת לך לך
אם מישהו היה ממליץ לכם לעזוב הכול ולצאת למסע רוחני שמפירותיו ייהנו בעיקר הצאצאים שלכם, הייתם הולכים? אביגיל גרץ על תחילת מסעו של אברם, האיש הראשון ששינה את שמו כאות למהפך רוחני
באיזה תנאי או מאיזו סיבה הייתם יוצאים למסע רוחני? אם מישהו היה אומר לכם ללכת מֵאַרְצְכם וּמִמּוֹלַדְתְּכם, וּמִבֵּית אָבִיכם אֶל אָרֶץ אֲשֶׁר תראו רק בהמשך הדרך, הייתם הולכים? ואם בתמורה להליכה, מובטח לכם שבעתיד הצאצאים שלכם יהפכו לעם גָּדוֹל ומבורך בעל שם טוב וגדול, ובנוסף, כל מְבָרְכֶיכם יבורכו, כל מְקַלֶּלְיכם יקוללו ואתם תביאו ברכה לכֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. הייתם יוצאים לדרך?
פרשת לך-לך היא תחילת מסעו הרוחני של אברהם. בעצם, בשלב הזה הוא עוד נקרא אברם. מתברר ששינוי שמות לא התחיל במנזרים בודהיסטיים או אצל אושו. אפשר לקרוא את הפרשה כמפה של דרכו הרוחנית של אברהם. זו לא מפה מושלמת, כי מלכתחילה היציאה לדרך רוחנית אמורה להיות ללא תמורה, ללא ציפייה לדבר מה קונקרטי בעולם, אבל בימינו יש אינספור דרכים וסיבות לצאת לדרך, כמו הרזייה, ניהול נכון של כסף או סתם רצון לשפר את חיינו, אז מי אנחנו שנשפוט את אברהם?
בפרשה יש כמה סימני דרך חשובים שיכולים לשמש כתמרורי אזהרה או בדיקה עצמית. הם יכולים לאותת לנו על המסעות השונים שלנו, לדרבן אותנו לצאת אליהם או פשוט להעריך את זה שאנחנו בדרך, לעזור לנו להבין אם אנחנו בדרך הנכונה.
הספר "דרך הלב" הוא ספר בסיס לחיי רוח המשולבים בחיי היומיום. ג'ק קורנפילד, המחבר שלו, מציע באמצע הספר להרהר במחזורי החיים הרוחניים שלנו. לראות את החיים האלו שלנו כהרפתקה. לזכור את הפעם הראשונה בה התעוררנו לחיי הלב והרוח, להיזכר בהבנה הקטנה או הגדולה ההיא, לפיה יש משהו גדול שם בחוץ, או בפנים. לזכור את המקומות המיוחדים שהעניקו לנו השראה, ואת המורים הרוחניים הראשונים שסימנו לנו שיש אפשרות לחוות חופש בעולם הזה ממש.
המסע של אברהם, ובעצם של העם היהודי, מתחיל כאן בציווי לך-לך. אנחנו יודעים שהתעלות הנפש אינה דבר שנמשך לנצח, ושכל יום יש להתחיל מחדש. משהו בסגנון "ללכת רק להיום". כל אחד מאיתנו צריך לצאת לדרך שלו, וכל רגע (גם כשאנחנו סרוחים מול משחק סוליטר במחשב) הוא רגע של הליכה בדרך. רוחניות לא קשורה לעזיבת החיים הקודמים שלנו כדי למצוא קיום אחר, נעלה ומלא אור. כמו הרגליים שלנו, שמהלכות על הקרקע ולפעמים כואבות או מלוכלכות, רוחניות מתחילה בצעד קטן ואישי.
קורנפילד כותב שבתחילתו של מסע רוחני אמיתי עלינו להישאר קרובים לבית, "להתמקד ישירות במה שנכון כאן, לנגד עינינו", אבל
כשיוצאים למסע מתחילות הרפתקאות, מתגלים דברים, נחשפים לעולם שלפעמים יש לו תוכניות אחרות מלבד לפרוש לנו שטיח אדום, לקיים ולהזין אותנו. ואכן, עם הגעתו של אברהם ופמלייתו, כשהם הולכים ומסיירים הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ של הארץ, הם מבינים שיש רעב וכי הם מוכרחים לרדת למצרים. אפשר להבין שהעצה של קורנפילד לא מכוונת דווקא למובן הפיזי של קרבה לבית, אלא לעובדה שגם כשאנחנו נוסעים רחוק כדי לברוח מהצרות, הן נוסעות איתנו.
מלבד הרעב שהבריח את אברהם למצרים, הוא מסתבך קשות עם אשתו, שותפתו לחיים, כשהוא מבקש ממנה לשקר ולומר שהם אחים כדי שהמצרים לא יהרגו אותו. גם כשהיא נלקחת להיות אשתו של מלך מצרים אברהם לא פוצה פה, ואפילו מקבל בַּעֲבוּרָהּ: צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתונוֹת וּגְמַלִּים.
מי שרוצה לדעת איך נלחצה שרה מארמון המלך, איזו נזיפה וכמה כסף וזהב אברהם קיבל בעבור השחרור, יצטרך לקרוא את הפרשה, אבל אפשר לומר שבכל מסע נאלצים לעשות הקרבות והתפשרויות. השאלה היא אם העובדה שהתקרית הזו מתרחשת מיד בתחילת המסע הרוחני הקדום והמתועד ביותר בהיסטוריה, אין בה כדי להעיד על שבריריותו?
בספרו מונה קורנפילד את התכונות של בגרות רוחנית, ומולן נראה שהמסע של אברהם לא עומד כמעט בשום פרמטר. לא בהיעדר אידיאלים, לא בטוב לב, לא בסבלנות, לא ביכולת למזג ניגודים ולשלב סתירות, ולא בפשטות. בהמשך יש חמישה פרקים נוספים, עמוסי הרפתקאות הכוללות אפיזודות נוספות של דינמיקה משפחתית מסובכת, בצד ריבים הנסובים על רכוש וכבוד עם הסביבה, ואפילו רגעים של חוסר אמונה. אלוהים הרי הבטיח לאברהם להיות אבי אומה גדולה ומפוארת ובינתיים, כהגדרתו, הוא הוֹלֵךְ עֲרִירִי ונאלץ לשאול את אלוהים כמו ילד: מַה תִּתֶּן לִי?
לאחר ההתמרמרות השלישית הזו, אלוהים מוציא את אברהם החוצה ואומר לו: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפר הַכּוֹכָבִים. אלוהים הדרמטי אומר לו שכפי שהוא לא יכול לִסְפֹּר אֹתָם כך הוא לא יוכל לספור את זרעו. וכך, למרות שאלוהים לא הביא לו ילד מוכן בעריסה, המחזה והתובנה היו מרשימים עד כדי שאברהם מחליט מעצמו להאמין לאל. זו הפעם הראשונה שהמילה "אמונה" מוזכרת בתורה, ואנחנו מבינים שיש בה אלמנט של החלטה.
המורה שלי, סטיבן פולדר, אוהב להדגיש את ההבדל בין אמונה לבין אמון. הוא רואה באמון דבר גדול וחשוב יותר מאמונה, התלויה במשהו או במישהו חיצוניים. אמון הוא תכונה פנימית שאפשר לפתח ובמסורת הבודהיסטית הוא אחד מחמשת הכוחות החיוביים של התודעה. אמון זה דבר שאנחנו לא יכולים להסביר רציונלית, כמו האמון של אברהם בדברי אלוהים. אמון מתגלה לנו כסוג של אמת שאנחנו לא יכולים להתכחש לה; סוג של קול פנימי, שמאשר אותנו מבפנים ומוציא אותנו החוצה.
אם לא היה לנו את המנגנון הזה של האמון, היינו עלולים להישאר כל היום בבית מחשש שיפגעו בנו. זה לא שאנחנו מאמינים שיהיה טוב, אלא שיש לנו אמון שיקרה מה שצריך לקרות, שאנחנו נוכל להיות אנחנו עם כל מה שיבוא לפגוש אותנו. באמון יש משהו דומה לאהבה, הוא מזין את עצמו ומתגבר אותנו בכל חלק בחיים שלנו. כמו אהבה, כשמפתחים אמון אז המנגנונים של הציניות נחלשים. כאשר ישנו אמון או ביטחון אנחנו פנויים יותר לחוות את הדברים כפי שהם. אולי אפילו לראות שכל בני האדם שמסביבנו נמצאים בהליכה הרוחנית שלהם.
ג'ק קורנפילד מזכיר לנו שוב ושוב שכל התורות הרוחניות חסרות ערך אם איננו מסוגלים לאהוב. אמון זו אולי הדרך הטובה לבסס את עצמנו, את הליכתנו בדרך הרוחנית שלנו, אבל המקום המשמעותי אליו אנחנו רוצים להגיע הוא אל פתיחת הלב. לב פתוח לגמרי הוא לב חופשי, וגם אברהם יבין זאת בהמשך הדרך שלו.
במשנתו של דון חואן שכתב קרלוס קסטנדה כתוב: "הסתכל על דרך רוחנית בתשומת לב קפדנית. נסה אותה פעמים רבות ככל הנדרש לדעתך, ואחר כך שאל את עצמך, ורק את עצמך, שאלה אחת. זאת שאלה שרק אדם זקן מאוד שואל אותה. מיטבי סיפר לי עליה פעם, כשהייתי צעיר מאוד ודמי הסוער לא אפשר לי להבינה. עכשיו אני מבין אותה. אומר לך מהי: האם לדרך זו יש לב? אם יש לה, הדרך טובה. אם אין לה לב, אין בה שום תועלת".
שתהיה שבת של הליכה בדרך הלב!
נא להמתין לטעינת התגובות
