11 אפס לטובתי: ליאת תימור משחקת פינג פונג עם הילדים
אני מודה שלרגע תהיתי האם זה בסדר לנצח ילדים קטנים אבל היצר התחרותי השתלט עליי. לא ראיתי ממטר. לא את האימהות המגוננת ולא את גילם של המשתתפים
ליאת תימור
הילדים חיכו לו בקוצר רוח, ויחד עם שאר ילדי השכונה ערכו רשימות שמיות לטורנירים הקרובים. "סליחה,"? שאלתי, "ואיפה אני משובצת."? הקטנים ניסו לברר אם אני בכלל יודעת איך משחקים והמשיכו בכל מיני עלבונות שילדים מקנטרים בהם הורים. "תחליטו ביניכם מי המתחרה הראשון, אני כבר אקרע אותו," אמרתי והסתלקתי בנונשלנטיות.
הקריאה "זה תורך" נשמעה כמו מקהלה. עשרה בנים צעירים ונמרצים כבר עמדו סביב השולחן, מבטם המזלזל מופנה לעבר הקשישה שהולכת להתבזות. הם התעניינו לדעת איזו אחיזה חביבה עליי: האם זאת הסינית, או איזה סגנון חופשי אחר. הסגנון שלי, הסברתי להם באדישות, הוא ניצחון.
אני מודה שלרגע חלפה בראשי המחשבה האם זה בסדר לנצח ילדים קטנים, או שראוי לתת להם לחוש תחושת עליונות, חדוות ניצחון מתוקה. אבל היצר התחרותי השתלט עליי. לא ראיתי ממטר.
לא את האימהות המגוננת ולא את גילם של המשתתפים. רציתי לנצח. הכי רציתי לנצח 11 אפס לטובתי, אבל ידעתי שאסתפק בתוצאה פחות זוהרת, רק שאנצח.
כמובן בחרתי להתחיל עם הקטנצ'יק שלי. הוא תיזז אותי על פני השולחן, והתחלתי להזיע. ניחמתי את עצמי שלפחות אני שורפת כמה קלוריות. לא, לא, זה לא נגמר כמו שבטח קיוויתם. ניצחתי. לא רק שניצחתי, דאגתי שכל השכונה תשמע שניצחתי. וגם הכרחתי את הקטן לשיר בקול: היא מלכה, היא מלכה, היא מלכה. בלב הוא בטח אמר: חרא של אמא.
בטראנס ההתלהבות לקחתי את הבן המעט גדול יותר לסיבוב השפלות נוסף. "איזה ניצחון משגע," ניסיתי לשלהב את קהל הילדים מסביב. "נו, מה תגידו," אמרתי לקהל שלי, "גם האימהות שלכם יודעות לשחק ככה."? "אמא שלי משחקת לא רע," אמר יאיר. "כמוני,"? "אני חושב שכן," הוא ענה. "היא רק פחות מתלהבת." בוא, בוא, סימנתי לעברו עם המטקה. ואז הוא קרע אותי.
ליאת תימור היא גרושה ואמא לארבעה ילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
