קלף-טומניה על הגלים
600 שחקנים על ספינה, 600 אלף שקל בקופה, ו-48 שעות הפלגה. אליק מרגלית עלה על ספינת הפוקר מג'יק 1, יצא מהמים הטריטוריאליים של ציון, וגילה יקום מקביל שבו הזמן עומד מלכת
ביום שלישי, 29 בספטמבר, השלמתי עם העובדה שאני מכור. מעניין שדווקא הנוף הלא פסטורלי בעליל של נמל אשדוד שנשקף מול עיניי הפיל לי את הצ'יפ. האמת שהבנתי את זה כאשר חזיתי ב-600 ישראלים שהתגבשו אט-אט תחת סככה מאולתרת באזור ההמתנה בנמל הדרומי. לא היה ניתן לזהות בחוט המקשר ביניהם; מה שכן, ישבנם היה תפוח למדיי. של כולם, ללא יוצא מן הכלל. לא מבורקסים או שאר פחמימות, אלא דווקא מהררי מזומנים שאיימו לפרוץ מארנקם ולשטוף את אשדוד בגשם של שטרות אדומים (200 ומעלה, כן?).
מאותה שנייה שבה ירדנו מהמונית, צלם המערכת ואנוכי, נדמה היה לנו שהגענו לעולם אחר. עולם ללא בנימין נתניהו ונטול סכסוך יהודי-ערבי, עולם שבו פערי המעמדות נשכחו ואפילו שיחות חולין על נשים, מכוניות וספורט לא נשמעות בו. ברוכים הבאים לעולם הפוקר. עולם שלם שמתעלם מקיומו המקביל של היקום שבו אנחנו חיים.
אותם 600 אנשים תפוחי ישבנים המתינו בסבלנות לא שגרתית לאוטובוסים שייקחו אותם לאונייה מג'יק 1. הפעם לא מדובר בשייט מפוקפק ששיאו הוא הופעה של אייל גולן, אלא בתחרות רצינית שכבר שבועות רבים מרטיטה את לבבות שחקני הפוקר ברחבי הארץ. ויש כמה מאות אלפים כאלה. אליפות הפוקר של ישראל עמדה לצאת לדרך, השחקנים כאמור הגיעו בהמוניהם ובמג'יק 1 קפטן סטובינג וחבר מרעיו כבר היו ערוכים ומוכנים לפיסת היסטוריה קטנה, מחוץ למים הטריטוריאליים של ציון כמובן.
סקפטיות היא לחם חוקו של עיתונאי. נכון יותר להגדיר אותה אפילו פסימיות, משמע דרך חיים שלמה שמונעת אכזבות למכביר ומקלה על מציאת ליקויים בכל דבר ועניין. אותה תחושה מוכרת הבליחה בי כששמעתי לראשונה על ההתארגנות המקדימה לטורניר הפוקר של ישראל. בעיני רוחי דמיינתי 598 ערסים, חלקם בלי שיניים, חלקם עם שיני זהב, כולם חדורי תאוות בצע, פולשים יחד לאונייה. סברתי גם שהארגון יהיה חובבני והייתי בטוח שהאונייה תהפוך לשכונה, ולא שכונת פאר. כך גם אמרתי בזמנו לחבריי לפוקר, שאיתם אני נפגש מדי שבוע לצורך החלפת מזומנים: "אני בחיים לא אעלה לאונייה כזו, ואני מציע לכם לרדת מהסיפור הזה", הטחתי בהם בארוגנטיות מיותרת.
חלפו כמה שבועות והבאזז סביב ההפלגה המדוברת רעש וגעש. תוסיפו לזה את העובדה שלא יצא פרסום מקדים ושמדובר בכמה חבר'ה צעירים איכותיים מחיפה, וניצנים של אופטימיות החלו לבקוע אצלי. כך או כך, להפתעתי הרבה המארגנים של האירוע הגרנדיוזי הזה דווקא לא היו מעוניינים בחשיפה תקשורתית בפרופיל גבוה. לאחר שיחות ארוכות ושתדלנות שלא הייתה מביישת את אחרון הלוביסטים בכנסת ניאותו החיפאים הצעירים לשתף פעולה והציעו לי ולצלם המערכת להצטרף להפלגה. לשמחתי לא נכנעתי לסטיגמה הבעייתית שיש סביב
ההתרגשות ניכרה בפניהם של השחקנים הרבים שמילאו עד אפס מקום את מתחם ביקורת הדרכונים; לחץ ותחושת דחיפות מתובלים באדי לחות אשדודיים הוסיפו לחוסר הסבלנות החזק ממילא אצל הקלפנים. "יאללה כבר, אני מת לשחק", היה משפט שנורה לחלל בכל כמה שניות. תחושות אלה כמובן לא מנעו מהאנשים לגדוש את אולם הדיוטי פרי בניסיון אחרון לחסוך כסף לפני שפותחים את הארנק.
אווירת הפוקר שלה פיללו כולם לפתה את השחקנים כבר בכניסה לאונייה. רקדניות עם מוטיבים גנטיים של חשפניות פיזזו בפתח, שלטים ענקיים מעוטרי קלפים נפרסו ברוב הוד והדר, ושטיח אדום מגוהץ למשעי קיבל את פני הבאים. הרגשה אמיתית של משהו גדול שהולך לקרות. או אז כמובן הגיעו התורים: התור לדרכון, התור לחדר, התור לכרטיס והתור להרשמה למשחק. ובישראל, כמו בישראל, גושים של אנשים נעמדים אחד על השני, התור הוא מהם והלאה. אך לא זה מה שישבור את רוחם של הקלפנים. הידיעה שבתוך כמה שעות יהיה מותר מה שבמדינתו משום מה אסור לפי חוק השרתה על הנדחפים אווירה אנגלית משהו, וקורטוב של נימוס נצפה בין הציונים.
זהו, שלב ההתארגנויות נגמר, קיבלנו את חדרנו. מה זה חדר? צינוק. מה זה צינוק? ברמת בית המעצר במגרש הרוסים צינוק. אף פעם לא הבנתי את הנופשים בקרוזים הללו; נכון שים זה אחלה ושלהסתובב באיי אגן הים התיכון נשמע די חביב, אבל למה למען השם משלמים על זה כסף? החדרים צפופים ברמת תנאי המחייה בבנגלדש, הרעש של הספינה עלול להוציא אדם מדעתו או לפחות משלוותו, והתנודות על פני הים דומות לערב וודקה של נערים בגיל 15. אבל לא לשם ביקורת קרוזים התכנסנו, הרי התנאים עניינו את השחקנים כקליפת השום; רק פוקר מעניין, ומשום כך לא אוסיף עוד מילה אחת על האונייה המשעממת בעולם.
הטורניר עצמו פשוט לחלוטין. 600 משתתפים, כל אחד משלם 1,200 שקל, 200 שקל מתוכם הולכים לארגון ולהפקה ואלף שקל לפרס. משמע: סכום פרסים כולל של יותר מחצי מיליון שקל. לא רע. 60 הזוכים הראשונים כבר זוכים בכסף, ואילו הראשון היה אמור לשלשל לכיסו 150 אלף שקל. למה אמור? פרטים בהמשך.
ההפלגה יצאה לדרך כאמור ביום שלישי בצהריים, ועל פי התכנון היינו אמורים לשוב לחופי הארץ המובטחת יומיים לאחר מכן. 48 שעות של פוקר נשמעות אולי כזמן רב להדיוט המצוי; זה ממש לא. זה עבר ביעף. תחילת היום הראשון הוקדש אמנם להתארגנות, אך בשעה 17:00 אשדוד כבר נעלמה מהסונר, ומסביבנו היה רק כחול גדול. אימת הדין של הרשויות בארץ הוסרה ולאחר ארוחה קלה הגיעה המנה העיקרית. טורניר הפוקר של ישראל יצא לדרך. בשל הכמות העצומה של המשתתפים הטורניר נחלק לשניים. 300 שחקנים בשלב הראשון והיתר יחלו את משחקם כמה שעות מאוחר יותר.
הסירו דאגה מלבכם, אף אחד מהסבב השני לא השתעמם. במקביל לפתיחת הטורניר נפתחו שולחנות "סיט אנד גו" באולם אחר, כלומר טורנירים קטנים בני עשרה משתתפים שבהם השחקנים נפרדים ממאה או 50 דולר והזוכים במקומות הראשון והשני מרוויחים כסף. כולם שיחקו ללא יוצא מן הכלל, הטירוף פשה בספינה והאדרנלין זרם בקצב מהיר יותר מהוודקה-רד בול שנשפכה לכל כוס רעננה. הארגון היה למופת, גדודים של דילרים צבאו על השולחנות; לא מקצועיים אמנם, אבל חמודים אש. בני טובים שהוקסמו מעולם הפוקר וגויסו על ידי המארגנים כדי לחסוך בעלויות מצד אחד ולתת אווירה טובה ואיכותית מצד שני.
המתח כאמור אכל את כולם. כל משתתף קיבל 10,000 צ'יפים (אסימוני כסף למשחק) והמהומה, במובן הטוב של המילה, החלה. המשתתפים כאמור לא הגיעו מסקטור מסוים בחברה הישראלית. אמנם רובם היו צעירים, בני 25 עד 35, מכל קצוות הארץ, אך היו גם מבוגרים, משפחות, עלמות חן צעירות וקשיש אחד, שעוד נרחיב עליו את הדיבור.
ההתחלה הייתה בעייתית, אני מוכרח להודות. אופיי פזיז, ואף שאני משוכנע כי ניחנתי בכישרון משחק משביע רצון, פזיזות אינה תכונה מועילה לשחקן פוקר מצוי. עם זאת, הפחד משולחן של מה שנקרא "היי רולרס" (מהמרים כבדים) התפוגג במהרה כאשר ראיתי את חבריי לשולחן העגול. מלבד שלושה מהם שנראו כאילו נולדו עם האס ביד, שאר החברה עשו רושם של ירוקים. כלומר, אפשר לחגוג עליהם. אז דחפתי חזק מדיי בהתחלה. הקלפים היו סבירים יחסית, אבל לצערי החארות האלה השוו לכל העלאה שהכרזתי עליה. תחושת אימה החלה ללפות אותי בגרוני, הפחד מכישלון הניסיון להעפיל לסיבוב השני קונן בי כבר כמה ימים והסיוט עמד להתממש לנגד עיניי, ולנגד מארגני הטורניר שבכסילותי התרברבתי בפניהם דקות לפני תחילת הטורניר. למזלי מצד ימין ישבה לידי פראיירית תורנית שהתעקשה על "אול אין" (כל הכסף בפנים) כאשר באמתחתי ישב זוג אס שהגיע ככל הנראה מההשגחה העליונה. תמיד הרי פונים לאלוהים במקרים כאלה. אף שלא צמתי ביום הכיפורים האסים שלי החזיקו. בקיצור הדחתי אותה והכפלתי את כמות הצ'יפים.
המשחק התארך ונמשך שעות ארוכות. לפוקר יש חוקי זמן משלו; הוא לא ממש קיים ובהחלט לא מורגש, חוץ מהזמן שבו הימורי הפתיחה עולים. חיים מחצי שעה לחצי שעה. לאחר קרב מאסף הצלחתי להגיע לסיבוב השני, שהתקיים יום למחרת; התחושה הייתה קרובה למושלמת. כך, בלי ששמתי לב השעה כבר הייתה 3:00 בבוקר והמחשבה על שינה נראתה לי רחוקה לפחות כמו נמל אשדוד מהקזינו שלנו. כשעצמתי את עיניי בניסיון נואש להירדם קפצו לי שתי מלכות לב אדום שחייכו אליי. עד שכבר הצלחתי להירגע משאון המנוע ומחדוות המשחק, הדבר היחיד שחלמתי עליו היו נסיכים ומלכים, אסים וצ'יפים. ואפילו לא סיוט אחד על ביבי. מדהים.
שנייה לפני שחוזרים לסיפון המג'יק 1, 60 שניות על פוקר בפרובינציה. המושג החבוט "מכת מדינה" הפך כבר מזמן לקלישאה שמתארת כל תופעה, גם אם היא כוללת 50 אנשים בלבד. מאידך, משחק הפוקר הוא מכת מדינה לכל דבר ועניין. מה שבשנים האחרונות הפך לנחלת הכלל במערב וקיבל הכשר מיינסטרימי בכל עיר בעולם, הפך למשחק השולחן הפופולרי ביותר בארץ. העניין הוא שזה לא חוקי. בעיה שלא ממש מתיישרת עם מאות אלפי שחקנים שצמאים למשחק בכל רגע נתון. לא ניכנס פה לשאלה המיתולוגית אם הימורים זה טוב או רע ליהודים, זה נטחן עד דק עוד בימי עזרא טיסונה והקזינו שלא קם באילת. מה שבטוח הוא שמשחקים פה פוקר והרבה. מה גם שמארגני הטורניר והתאחדות הפוקר בישראל טוענים כי לא מדובר במשחק מזל, אלא במשחק שדורש הבנה סטטיסטית, כישרון ויכולת ניתוח. יש בזה שמץ של אמת. סימוכין לטענה חוזרת ונשנית זו ניתן לראות בטורנירים הגדולים בעולם. אותו גרעין של 30-20 שחקני פוקר כישרוניים חוזרים שוב ושוב לשולחנות הגמר. בשל כך, טוענים רבים, הפוקר, בשונה מהרולטה והבלק ג'ק, נשען על יכולת ולא על הבנה בתורת הנסתר.
כך או כך, בתי המשפט לא ממש השתכנעו מהטיעונים המלומדים וביוני 2008 בית משפט השלום בתל אביב קבע סופית כי הפוקר, ובגלגולו הנוכחי כ"טקסס הולדם", אינו חוקי. עתירה של התאחדות הפוקר לבג"ץ לצורך קיום טורניר פוקר בגני התערוכה נדחתה גם היא. בינתיים מתרבים הדיווחים ברחבי הארץ על פשיטות של המשטרה על בתים פרטיים בתואנה שהם משמשים בתי קזינו לא חוקיים. רבים מהעצורים עד היום נשבעים כי זה היה משחק של החבר'ה. חלקם צודק. כך בעצם נולד רעיון השייט. "לא הייתה לנו ברירה אחרת", סיפר לי אחד משלושת מארגני הטורניר, רועי אבן. "המצב הזה, שזה לא חוקי בארץ, הוא אבסורדי. בגלל זה אני כה מאושר שההפלגה הזו יוצאת לדרך וההיענות של הקהל הייתה כל כך מדהימה".
ואכן, בלי פרסום כאמור, מפה לאוזן ובעזרתו האדיבה של הפייסבוק, השמועה על ההפלגה התפשטה מהר יותר מחשפנית בווגאס. הטירוף סביב המשחק הזה הוא כמעט בלתי מוסבר, עד עכשיו חבריי ואני מתקשים לפצח את הסיבה שבגינה אנו מוותרים על כל פעילות אחרת ביום חמישי. ההתייצבות למשחק מרשימה יותר מהתייצבותנו לחתונות של מקורבים ומשפחה. ההתמכרות הינה טוטאלית, אך ניסיון השנים מוכיח שעוד לא אבדה תקוותנו לא ליפול לתהום השחורה של ההימורים. כן, מאות אלפי אנשים משחקים על סכומים קטנים מדי שבוע ולא ממשכנים את נשותיהם בעבור יד טובה. את הרשויות זה לא מעניין כאמור, ולא נראה כי בעתיד הקרוב הפוקר יקבל מעמד חוקי בארץ.
טרוטי עיניים והלומי קרב עגנו בבוקרו של יום רביעי בעיר לרנקה שבקפריסין. עיר לא אטרקטיבית לכל הדעות ועד עתה המכורים, ואני בתוכם, לא מצליחים להבין למה למען השם צריך לטייל בקפריסין במקום עוד כמה שעות משחק. נו שוין. על לרנקה לא שווה כאמור להרחיב את היריעה, היא משעממת. ההפוגה הדי מתודית הזו שחררה מעט מסיר הלחץ שבעבע באונייה.
כמה שעות לאחר מכן והיום השני של הטורניר נפתח. 200 שחקנים נותרו, 400 המודחים החלו מצדם לכלות את תזרים המזומנים שלהם בטורנירים הצדדיים ובקזינו של הספינה. האמת היא שהייתה לי הרגשה שזה לא ילך; המשכתי עם מעט צ'יפים מהיום הקודם ובשולחן שלי ישבו כרישים. מימיני ישבה מגה כרישה, בלונדינית פצפונת ששמה אותי ואת שאר השחקנים בכיס הקטן התפור היטב למידותיה המיניאטוריות. בביטחון עצמי של איווט ליברמן ביום הבחירות היא ניתצה אותנו אחד אחרי השני.
שעתיים של משחק אימתני הגיעו מבחינתי לסיומן והשתחררתי מהשולחן במקום ה-120 הדי מכובד. לפחות בעיני עצמי. הבלונדה, העונה לשם עמית קוזה, הגיעה אגב למקום ה-25. 15 שעות נמשך השלב הזה של הטורניר. לזמן, כבר ציינו, אין משמעות אמיתית במשחק, לא תשמעו אף אחד מתלונן על עייפות. למעשה, התלונות היחידות שנשמעו בספינה היו: "אתה לא מאמין איזו יד הייתה לו" או "אני לא מאמין שזו הייתה היד שלי".
לאחר 12 שעות של משחק, ולאחר שנופו 590 שחקנים, עשרת קבין של חוכמת פוקר הגיעו לפיינל. ביניהם שניים ירושלמים, אחד עורך דין, שעד עכשיו מת מפחד שנפרסם את שמו, ואחד אלירן פיקארד. לאותו שולחן הגיע גם בחור חביב, רק בן 72, שהראה לכל הצעירים מאיפה משתין הקלף, ועוד בלי קטטר. זה היה בדיוק כמו הטורנירים הגדולים של ארצות הברית. שולחן מרכזי ומהודר, גדר מקיפה אותו, מצלמות בכל פינה, שני מסכים שבהם מוקרנת כל התרחשות, וגדודים של צופים משולהבים. שירי עידוד פרצו בכל שנייה והקהל היה על גבול האקסטזה. לא נלאה אתכם בפרטים אבל הגמר היה מרתק, רב תהפוכות ומופת לשחקני הפוקר באשר הם. השעה הייתה כבר 6:00 בבוקר של יום חמישי, מאות אנשים אחרי לילה לבן כבר יכלו לראות את חופיה של אשדוד.
שניים נותרו לאחר מאבק עיקש, יעקב (אול אין) ביטון ואיתן (לא רואה ממטר) דביר. ביטון, שהגיע עם הכי פחות צ'יפים לגמר, לא ויתר ולמרבה התדהמה של המשתתפים הוא הציע לדביר להתחלק בכסף. הם הסכימו. שניהם הלכו עם יותר ממאה אלף שקל הביתה. "הגביע חשוב", אמר ביטון, אבל הוסיף: "הכסף הרבה יותר חשוב".
48 שעות חלפו מאז, לפתע קלטתי שבעצם לא דיברתי על שום דבר מלבד על פוקר, ולא שמעתי שום דבר חוץ מפוקר. בירידה מהספינה כמה חבר'ה צעירים הציעו לפתוח שולחן בנמל, סירבתי בנימוס. בכל זאת יום חמישי, ב-22:00 משחקים אצל ערן.
נא להמתין לטעינת התגובות
