יש לה הכול? דאשה זוקובה בראיון מפתיע
לדאשה זוקובה, זוגתו בת ה-28 של המיליארדר רומן אברמוביץ', יש הכול: אבא שהוא איל נפט, לוק הורס במיוחד וקלולסיות שמסתירה אמביציה וברק. כתבת ה"אובזרבר", פגשה אותה לשיחה על מרכז האמנות שפתחה, על המגזין "פופ" שהיא עורכת, על ההיריון הראשון ואפילו על כדורגל
בחדר אחד, שלוש נשים צעירות ויפהפיות מקישות על מחשבים. הן הזרוע הבריטית של ה"גראז", המרכז החדש לאמנות בת ימינו שדאשה הקימה במוסקבה בשנה שעברה, בתוך מה שהיה מוסך בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
בחדר אחר, שלוש נשים עוצרות נשימה באותה מידה מדסקסות את הגיליון הבא של המגזין "פופ", שדאשה היא אחת מעורכיו הראשיים. בחדר בקומה העליונה, מולי דנט-ברוקלהרסט, מומחית אמנות, שותפה בבעלות על טירת סודלי שבמרכז אנגליה והמתאמת הבינלאומית של דאשה, שמה בצד את הספרים שלה, מתנצלת ויוצאת לפגישה. מעבר לפינה צץ הארכיטקט ג'יימי פוברט כדי ליידע אותי שגודל ה"גראז" הוא כשל מוזיאון ה"טייט מודרן" בלונדון, אבל בלי הגובה.
אני מסתכלת בשולחן המושלם, היקר והריק של דאשה וחושבת לעצמי: זו בדיחה במתנה. זה כמעט קל מדי להתחכם על חשבון העושר המופלא של גברת זוקובה - היא גם נולדה לכסף וגם החברה של המיליארדר רומן אברמוביץ', הבעלים של מועדון הכדורגל "צ'לסי".
דאשה , בת 28 יפה במיוחד, לא הראתה שום עניין באמנות עד לשנה שעברה, כשפתאום אירחה את מסיבת הקיץ של גלריה "סרפנטיין" בלונדון והודיעה שהיא פותחת את ה"גראז" (במימון חלקי של אברמוביץ'). בערך באותו זמן היא נהייתה העורכת הראשית של "פופ", לצד גורו מגזיני האופנה זה שנים, אשלי הית, שאמר: "לדאשה יש חוש מאוד חזק לסטייל ונקודת ראות איתנה על העולם המודרני ועל מגזינים".
כל זה היה יכול להיות פחות מרגיז לו היה לה ניסיון קודם באמנות או בעיתונאות. אבל לפני פרץ היצירתיות הזה, העיסוק העיקרי שלה, חוץ מלבלות עם אברמוביץ' על יאכטות, היה העיסוק האופייני לנערה עשירה ומשועממת: לייבל אופנה קטן, יחד עם החברה שלה כריסטינה טאנג, בשם Kova&T.
כאילו כדי להוכיח את הדילטנטיות שלה, כשעיתונאי שאל את דאשה על האמנים האהובים עליה, היא ענתה: "אני, כאילו, באמת גרועה בלזכור שמות".
אין פלא, אפוא, שמחוץ לעולם האמנות אנשים נשפו בבוז. אבל לא, כפי שבוודאי הבחנתם, בתוכו. אמנות אוהבת כסף גדול ובינלאומי - היא לא יכולה להתקיים בלעדיו - ולמרות שדאשה חדשה בסצינה, היא חיזרה אחרי החברים הכי נכונים. כשאני מספרת לחברים מעולם האמנות שאני הולכת לראיין את דאשה, הם מתרשמים. "וואו", אומר אחד מהם. "אל תזכירי את רומן", מזהיר אחר, "היא לא אוהבת להיראות כמו תוספת".
אבל קשה מאוד להתעלם מקיומו של החצי השני שלה, כי כשדאשה מגיעה, רואים בבירור
"נשים רוסיות אוהבות להיות נשיות", היא אומרת. "אפילו אם יש מינוס עשר מעלות ויורד שלג, אישה רוסייה תמיד תהיה עם עקבי הסטילטו שלה, אבל אני שמה את הנוחות קודם. חייתי בסנטה ברברה שבקליפורניה ארבע שנים, ואני לא חושבת שנעלתי עקבים בכל הזמן הזה".
לדאשה יש רקע בינלאומי: היא נולדה כדריה (דאשה זה כינוי חיבה) לאיל הנפט אלכסנדר זוקוב ולאלה, ביולוגית מולקולרית. היא גדלה במוסקבה עד שהייתה בת עשר והוריה נפרדו. היא עברה עם אימה לארצות הברית, חיה ביוסטון ואז בלוס אנג'לס.
"זה היה הלם תרבות. בחיים לא ראיתי דגני בוקר לפני זה! ברוסיה היו לנו גבינת קוטג' ופנקייקס, לא עיגולים צבעוניים שבאו בתוך קופסת קרטון".
מה היא זוכרת מרוסיה? "הלכתי למוזיאונים ולתיאטרון, ביקרתי הרבה בקרקס. הייתה לי ילדות מאושרת. מוסקבה הייתה מקום מאוד בטוח באותם ימים, היה לי הרבה חופש, יכולתי לנסוע ברכבת התחתית מקצה אחד לקצה האחר של העיר, בגיל שמונה".
אבל זאת גם הייתה חברה סגורה. דאשה הקשיבה לאותה מוזיקה וראתה אותם סרטים מצוירים שבהם צפו הוריה כשהיו ילדים. "הפולקלור והתרבות מוחזרו לאורך הדורות. הלהקה הלא רוסית הראשונה ששמעתי הייתה הביטלס, כשהייתי בת שמונה. למישהו הייתה קלטת. אהבתי את הביטלס".
דאשה , שזוכרת את רוסיה בימי "מסך הברזל", לא כל כך מבינה את התגובה המקומית ל"גראז", שאפשר לקרוא לה מעורבת. היא אומרת לי ש"רוסים מגיל 45 ומעלה הם בדרך כלל נגד אמנות מודרנית, ואני מבינה את זה. הם מרוסיה הסובייטית, מקום שבו אמנות הייתה יפה, צבעונית. היא עוררה לפעמים רגשות עצובים, אבל תמיד הייתה נעימה לעין. הצעירים, לעומת זאת, ממש נרגשים".
בכל אופן, ה"גראז" פועל כבר שנה, ועכשיו הוא מארח את הביאנלה השלישית של מוסקבה, שנפתחה בשבוע שעבר. דאשה אומרת שהיא "מאוד מרוצה" מהביאנלה, כאילו זה ילד שמתנהג כמו שצריך. "זו אמנות בת ימינו שמתאימה לעיר. מה שאנחנו מנסים לעשות עם ה'גראז' זה לרגש אנשים לגבי אמנות בת ימינו ולעניין אותם".
זה עולה הרבה כסף?
"מובן שזה דורש השקעה, אבל יש לנו, למשל, שיעורי אמנות לא יקרים לילדים, וזו תוכנית שמחזיקה את עצמה בלי לעשות רווח. ניסינו ליישם את הנוסחה הזאת איפה שרק אפשר. אנחנו מנסים להיות הגיוניים".
היגיון או לא, קשה לי לראות איך ה"גראז" יכול להיכשל: עולם האמנות המערבי רוצה להיכנס לכל הקטע של הכסף הרוסי החביב הזה, אמנים רוסים צעירים רוצים מקום כדי להציג בו את עבודותיהם, וכולם רוצים להסתובב עם האנשים העשירים והקולים. בנוסף, דאשה הייתה מספיק חכמה כדי להעסיק אנשים שיודעים את העבודה שלהם, כולל כמה אוצרים מרשימים כמו רוברט סטור, האוצר של הביאנלה של ונציה 2007, וז'אן הובר מרטין, שמנהל את מוזיאון Palast Kunst בדיסלדורף .
למרות לייבל האופנה שלה (היא כבר לא מעצבת עבורו) ולימודי האון-אוף שלה בנטורופתיה ("אני עדיין מתעניינת בזה"), היא מתעקשת שמצאה את ייעודה: "אני רוצה לעבוד באמנות לנצח". ומה עם אוסף אמנות משל עצמה? דאשה מודה שהיא אוספת יצירות של אמנים צעירים, לרוב "דברים יותר מטופשים, אפלים, מוזרים".
דאשה עושה פרצוף שמצחיק אותי. יש בה קלילות נסתרת שאני לא מצליחה לשים עליה את היד. ראיתי תמונות שלה במסיבות, שם היא נראית ממש קלילה, זרועותיה חובקות אנשים, עושה פוזה למצלמה. אבל היא לא רק מודעת למדיה, היא נימוסית בסגנון קליפורניה, שגדלה בסביבה שבה להיות יפה ועשירה זה סוג של נימוסים טובים, מקום שבו הבעת דעה היא אקסצנטרית. ולה בהחלט יש דעות: כשדפדפנו בדפי המהדורה הראשונה של "פופ", למשל , היא קמה לחיים, הצהירה על אילו כתבות "היא משוגעת" וסיפרה איך התעקשה לא להכניס תמונות שלדעתה לא מספיק נגישות לקורא.
זו הפעם הראשונה שהיא נראית ממש מתלהבת. "כן, כשסוגרים גיליון לדפוס אז זה כאב ראש וזה משוגע וכולם כועסים ואתה מפספס דדליינים ורב עם אנשים, אבל זה נהדר. בשבילי העבודה מרגישה כמו עבודה לעתים נדירות, זה תמיד תענוג".
טוב , ברור שבשבילך זה תענוג, את לא צריכה לעבוד.
"כסף מעניק לך חופש, אני משערת".
היא אומרת את זה לגמרי ברצינות, בלי שחצנות או ביישנות. דאשה נעה בקלות בין מוסקבה, לונדון (יש לה פנטהאוז בשווי 1.5 מיליון ליש"ט ברחוב קנסינגטון צ'רץ' האופנתי, ורומן בונה בית בשווי 150 מיליון ליש"ט מאחורי "הרודס" בשכונת נייטסברידג' היוקרתית) ובין בית אמה בלוס אנג'לס, "שעדיין מרגיש כמו בית". יש לה משפחה מאוד תומכת. לאמה יש תאומים בני 17, בן ובת, ולאביה בנים תאומים בני 14. דאשה קרובה לכולם.
אנחנו מדברות על היהדות של אמא שלה (דאשה הלכה לבית ספר יהודי ליד בוסטון במשך שלוש שנים, כשהגיעו לראשונה לארצות הברית. "זו הדת שאני הכי מחוברת אליה", היא אומרת) ועל הנצרות החזקה של אבא שלה ("הוא נותן המון כסף לכנסייה הרוסית והוא משחזר כנסיות").
כשדאשה מדברת על הוריה, היא נראית צעירה מ-28 שנותיה. אני מזכירה את הלחץ שמפעיל עולם האופנה על משקלן של נשים, והיא מתכווצת: "כל אחד צריך להיות במשקל שבו הוא מרגיש הכי נוח עם עצמו. אם את מרגישה שמנה, אז תרזי".
השיחה מתרחבת. אנחנו מדברות על החיים בבית. דאשה משחקת טניס, מתרגלת יוגה, רצה קצת, אוהבת טלוויזיה, "במיוחד הדברים האלה שיש בשתיים לפנות בוקר בערוצי הקניות, אלה שחותכים וקוצצים וקוצצים. אלוהים, הם מעולים. יש לי כזה חותך-קוצץ, אבל הוא לא חותך ולא קוצץ".
את בשלנית טובה?
"אני לא יודעת, אני פשוט לא מבשלת. אני אוהבת לאפות, אני בחורה של עוגיות ועוגות".
מה עם כדורגל, את צופה בזה?
"אני לא לא מתעניינת בכדורגל, יש משחקים שאני מאוד נהנית מהם. גדלתי בצפייה בספורט, באן-בי-איי, והייתי בוכה אם הקבוצה שלי הייתה מפסידה. יש בי יכולת להיקשר לקבוצה ולהיות נלהבת לגביה, אבל יש משחקים שאני משתעממת מהם. האם אני צריכה ללכת להרבה משחקי כדורגל? לא. ולא הייתי עושה את זה לולא רציתי".
אנחנו מנהלות שיחה סתמית על ההיריון שלה. היא יותר נלהבת לשוחח על זה מאשר ציפיתי, מודה שהיא לא מודאגת לקראת הלידה, שהיא חושבת שתהיה הורה "מטיל משמעת" וש"עדיין לא עשינו כלום בעניין חדר לתינוק. עדיין לא קניתי כלום, אני אעשה את זה בקרוב. אני מקבלת כל שבוע מיילים שמזכירים לי באיזה שלב של ההיריון אני, כאילו שאני לא יודעת, והם משווים את הגודל של העובר לירק. כבר היה לי קישוא ומלפפון אנגלי. אני חושבת שזה באזור של דלעת קטנה עכשיו", היא צוחקת.
היא דווקא די נחמדה, דאשה, איפשהו מתחת לזהירות שלה, לרצון שלא לבגוד בחבר שלה, לחוסר הסבלנות שמוסתר בנימוס לגבי אלה שחושבים שהיא רק משתעשעת עם פרויקטים שבאמת אכפת לה מהם. היא נחמדה, מספיק מבריקה, יש לה דעות משלה והיא תופסת מהר. רק שאין בה שום דבר שיוצא מהכלים. אבל, אם חושבים על זה, למה שיהיה לה? למה שמישהי כה יפה, מאוזנת, בעלת מזל ומוגנת כמו דאשה תהיה אי פעם כועסת, או לא שמחה, או אובססיבית לגבי משהו?
בנקודה מסוימת אני שואלת אם יש לה חטאים קטנים. היא חושבת רגע. "הייתי מעשנת, אבל כבר לא. הפסקתי לא מזמן, זה לא היה קשה. אני לא מקללת - לא אוהבת לשמוע אישה מקללת. הייתי רוצה לחשוב על חטא קטן! נהיגה מהירה מדי נחשבת? שוקולד ועוגיות? את יודעת, אני מנסה שלא להגביל את עצמי. אם אני רוצה לעשות משהו, אני בדרך כלל פשוט הולכת ועושה את זה".
הכירו את המגזין שעורכת זוקובה
מגזין האופנה הבריטי "פופ" רחוק שנות אור מה"ווג" האמריקאי השמרני, וממוקם קרוב יותר למגזינים אלטרנטיביים דוגמת i-D. החזון של העורכת הראשונה והמייסדת השותפה, קייטי גראנד, היה ליצור מגזין שמחזיר את הכיף, היצירתיות וההומור לאופנה. כמו מגזינים אחרים בז'אנר, גם את "פופ", שראה אור בשנת 2000, מעסיקה תרבות הסלבריטאים - אבל הגישה הרבה יותר יצירתית ומרעננת.
דרו ברימור, למשל, הופיעה על שער "גיליון החיות" של המגזין בחורף 2008, כשהיא מחזיקה ארנב. לגיליון אחר הצטלמו שישה שערים בכיכובן של דוגמניות-על, שנראו כמו נזירות לוהטות בבגדים של "פראדה".
במגזין , שיוצא שלוש פעמים בשנה, הצליחו למצוא נוסחה שמשלבת מסחריות עם חופש יצירתי. גראנד עברה למתחרים ב"קונדה נסט" והשיקה את המגזין Love, ולנעלי הסטילטו של "פופ" נכנסה דאשה זוקובה.
בשער הראשון בעריכתה כיכבה טאבי גבינסון, בלוגרית האופנה בת ה-13, בשמלה של האמן דמיאן הירסט. עושה רושם כי תחת זוקובה, יחזק המגזין את הקשר בין אהבותיה הגדולות: אופנה ואמנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
