מבראשית: פרשת השבוע עם אביגיל גרץ
המקצב הייחודי, המצלול הקסום והמרווח המדויק. המלים המועטות, העוצמה, הקדושה והקונקרטיות. פרשת בראשית היא המנטרה המושלמת והשירה השלמה ביותר שנכתבה אי-פעם
פרשת בראשית מסעירה כמו לידה: היא מתארת את לידת העולם, את לידת האדם, ובמידת מה את לידת האלוהים בכבודו ובעצמו. לידה עצמית אם תרצו. ואולי בגלל זה, היא יצירת האומנות הטובה מכולן.
בראשית היא התחלת ההתחלות כולן. תקראו את המילים המופתיות: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. תקראו אותן שוב, ותרגישו את האפקט. קל להרגיש כיצד הן יכולות להישמע כמנטרה מושלמת, או כשירה השלמה ביותר שאי פעם נכתבה.
על השורות הללו כתבו אינספור פרשנויות, וריאציות וניתוחים, אבל האמת היא שמספיק לקרוא רק אותן, כפי שהן, בשלהן, עם המקצב הייחודי, המצלול הקסום והמרווח המדויק, כדי להיווכח כמה אמת ומשמעות יש במלים המועטות והחזקות הללו. מילים שמתארות משהו שהוא מחוץ לעולם, ויחד עם זאת הוא העולם עצמו. מילים גבוהות עם ארומה של קדושה ונשגבות, אבל הכי קונקרטיות ומייצבות שיש. הרי כל רגע אנחנו יכולים להביט למעלה לשמיים או למטה לארץ, ולחוות פנימה בתוכנו תוהו ובוהו, חושך או מים, וכמובן - את אלוהים הפנימי שבתוכנו.
מצד אחד, "בראשית" היא מילה כל כך מלאת הוד וטוטאליות עד שהיא משכנעת אותנו שהיא הראשית של העולם, של ההיסטוריה האנושית. פרשנים מסתמכים על כך שאפילו צורת האות ב' מסמנת שאין לפני הראשית שום דבר, כלומר דווקא עם ה-ב' הסגורה מצדה האחד שהגה האל נברא העולם, בעוד הוא, העולם, ממשיך לכיוון אחד פתוח.
מצד שני, כמו עם לידה, אנחנו יודעים כמה רגעים קדמו לאותה לידה. כמה תנאים היו צריכים להתרחש ולהתאפשר כדי שגבר X ואישה Y יפגשו, כדי שיתרחש ביניהם ניצוץ או חלילה אינטראקציה שלילית, שיביאו את השניים לכדי זיווג. התהליך כמובן לא נגמר שם במגע, כי גם אז צריך את החד פעמיות של הזירעון הנכון, שיגיע לביצית המתאימה.
ואז, תשעה חודשים של שהייה ברחם החשוך, שמסביבו אישה מודאגת מפני כל כך הרבה דברים שיכולים למנוע ממנה להגיע לרגע הדחיפה או לניתוח הקיסרי שנקרא "לידה". וגם ברגע היציאה לעולם יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש, ובכל זאת, שוב ושוב ישנו הנס של היווצרות התינוק, היצור החלש ביותר אבל
העולם אולי נברא בדיבור: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, אבל היה מי שהוציא את הדיבור, היה מקור מאפשר שמתוך אהבה יצר את יצירתו. מה שאנחנו נוטים לשכוח, זה שברגע שהוא התחיל אי אפשר היה עוד לעצור אותו. תסתכלו מסביבכם ותראו שכל אחד ואחת הם עולם שלם שמתקיים לידכם, שגם האיש הכי מעצבן ושנוא שאתם מכירים, הגיע מאותו מקור בדיוק.
פרשת "בראשית" מכילה חמישה פרקים עמוסים במיתוסים ובפענוח העולם, כלומר בבנייתו באהבה, בהגדרתו. דרכו של עולם מספרת לנו שאי-אפשר להישאר תמיד בשיא של ההתחלה. ואכן, לעומת הפתיחה הספרותית הטובה בעולם, הפרשה מסתיימת בפסוק שנדמה כסתמי ביותר, שלא לומר כסוג של פרומו לא מתוחכם לפרשה הבאה. זהו הפסוק האחרון בפרשת בראשית: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.
מה קרה בין לידת העולם שמתוארת במילים עוצרות נשימה לבין המשפט הדיווחי, הפשוט, אפילו יותר מאס.אמ.אס קבוצתי המבשר על לידת תינוק במשקל 3.75, ומעדכן שלילד ולאמו שלום ואושר? מה שקרה זה חיים. חיים אנושיים. עוד ועוד חיים שנולדו ומילאו את הארץ. עוד ועוד התרבות אנושית, שהאדם לא יכול בלעדיה ולא יכול איתה. חיים שבדי.אן.איי שלהם טמונה האמת הראשונה הנאצלת שגילה הבודהה.
זוהי אמת שמספרת לנו שהחיים בעולם הזה ולא בגן עדן הם מלאי סבל. החיים, כפי שהראה לנו האדם הראשון וגם אלוהים, הם מלאי אי-נחת כי אנחנו תמיד משתוקקים לדבר מה שאיננו. לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו משתוקקים. לדֶּשֶׁא עֵשֶׂב, או לִמְאוֹרות בִּרְקִיעַ, או סתם לשבות מכל מלאכה.
לפי פרק ב' בפרשה, האדם היה בודד ורצה חברה. כשהוא קיבל אישה הוא קיבל פרטנרית לחיים ולתשוקות חדשות, כי האישה רצתה חופש אמיתי של בחירה. חופש של ידיעה, וגם חופש פיזי של מרחב. היא רצתה חוכמה של טוב ורע, ולמזלנו היא שחררה אותנו מכלוב הזהב והעניקה לנו חיים. כן, חיים של סבל, אבל שלנו. לא בכדי חוה קיבלה את התיאור "אם כל חי".
מספרים על רב חסידי שהלך תמיד עם שתי פתקאות שונות בשני הכיסים שלו. באחד היה כתוב "בשבילי נברא העולם" - משפט הלקוח מהתלמוד המפרש חלק מפרשת בראשית (את סיפור קין והבל), ובשני נכתב, "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" - פסוק הלקוח מהפרשה עצמה. פרשת בראשית מלאת עוצמה עד כדי שהיא מתמצתת את המתח שאנחנו חיים בו, את החיים שלנו. היא מספרת לנו איך כל אחד מאיתנו הוא עולם של יצירה ואפשרות, של בריאה יש מאין.
יחד עם זאת, היא התזכורת המיידית לכך שאף אחד מאיתנו לא נמצא בחלל ריק, לא נמצא לבד בעולם. האדם תמיד נטוע בתוך הקשר, יש לו אחים ויש לו בני זוג, ואם לא הם, אז תמיד יש לו הורים ויכולת ללמוד מכל מה שסובב אותו. אם זה נחש, או תפוח, או סתם פיסת שמיים שמשתקפת במים. ככה נבראנו, זה היופי של מי שאנחנו, בני אנוש. אנחנו שוכחים שאנוש היה הנכד של אדם וחוה. לקראת סוף הפרשה שלנו מופיע פסוק שמעטים מכירים: וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלוהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרוא בְּשֵׁם יְהוָה.
כמו שאומרים, לא יעזור בית דין, לטוב ולרע ההקשרים האנושיים הם אלו שבונים אותנו. יכול להיות שאם פרויד היה מסתמך על ספר בראשית ולא על המיתולוגיה היוונית בשביל לפתח את התיאוריות הפסיכולוגיות שלו, הוא היה טוען שנפש האדם מתעצבת ומושפעת מהאחים שלנו לא פחות מכפי שהיא מעוצבת על ידי ההורים שלנו. הלא לאחר הגירוש מגן-עדן, המתח הראשון היה בין שני אחים. ולא סתם מתח: הרי מי היה האדם הראשון שרצח אדם אחר? - אלו היו בניו של אדם המקורי, שני אחים שמגרש המשחקים שלהם היה כל העולם פשוטו כמשמעו, ובכל זאת הם לא יכלו להסתדר זה עם זה.
גם הפסוק שציטטתי, המסיים את הפרשה, מרמז לנו על הקיום החברתי שלנו. על האנושות שהמשיכה משלושה אחים, שלושת בניו של נוח. אגב, נוח הוא צאצא של אנוש, אבל אשתו של נוח, שהמדרשים קוראים לו נעמה, היא צאצאית של קין, הרוצח הראשון שפעל באינסטינקט הכי טבעי שיש: נטילת חיים.
הרי קין רצח את הבל לפני שאלוהים אמר "לא תרצח", לפני שהיו הגדרות חברתיות. אז הנטייה הזו לאלימות, גם היא בדי.אן. איי שלנו. היו שנים בהן התובנה הזאת מאוד ייאשה אותי. אם ההיתקלות הראשונית בין אחים מסתיימת ברצח במגרש הביתי, אז איזה חיי חברה, איזו אנושות יכולים לצמוח משם?
בשנים האחרונות אני מתמקדת באמת הרביעית של הבודהא. האמת שיודעת שיש דרך להשתחרר מהסבל. דרך שכל כולה עוברת בפיתוח היכולות האנושיות החברתיות שלנו, לצד האנשים שמרכיבים את עולמנו, בקשרים המשפחתיים והחברתיים שיש לנו. דרך שמזכירה לנו שבדיוק כמו אלוהים, יש לנו יכולת להתחיל כל רגע מבראשית.
שבת של בריאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
