שירת התליין: פסטיבל הכאב העברי הראשון
כשהאדרנלין והאנדורפינים מתחילים לשעוט במחזור הדם, הפחד הופך להנאה ואושר אלוהיים. איתי אשר ביקר בפסטיבל ה"באדי סספנשן", המוקדש לפולחן הכאב הקיצוני שחדר לאחרונה לישראל: תלייה באוויר באמצעות קרסים המוחדרים לעור
שבת אחר הצהריים, חורשת אקליפטוסים בגדה הצפונית של נחל אלכסנדר. רוכבי אופניים, זוגות פוסעים לאורך הגדה יד ביד. פסטורליה. על שולחן הטיפולים של "קפטן האודי", מטרים ספורים מקו המים, שוכבת אחת ממשתתפות ה"ססקון" - פסטיבל הבאדי סספנשן החמישי שנערך בישראל. היא חיילת בת 19, ועכשיו , כשקפטן האודי מחדיר לה במיומנות קרס ענק לתוך הברך, היא נותנת יד לאמא שלה שבאה לשמור.
במקור יועד הקרס לדיג טונה וכרישים באוקיינוסים, אבל עכשיו יש לחיילת שני קרסים כאלה בכל ברך. בשביל אמא שלה זה כבר יותר מדי. היא חיוורת ועצבנית. בעוד כמה דקות יצטרף לבת שלה משתתף נוסף בפסטיבל, ויחד הם יהפכו למובייל אנושי. השותף שלה הוא בן 22, חייל משוחרר שקרע את הקרנית כשחטף אבן בראש בחברון, ועובד במסעדת סושי. זאת הפעם הראשונה שלו בברכיים. כשהוא יורד ממיטת הטיפולים של קפטן האודי, גם לו יש שני קרסים כאלה בכל ברך. הוא נותן את הסלולרי שלו לחבר ומבקש שיצלם.
אמילי האודי, נערת טרפז ואשתו של קפטן האודי, פורשת שק שינה על האדמה, והשניים נשכבים עליו. "הם יעשו רק עשר דקות, רבע שעה, ולא רק מכיוון שהעור בברכיים חלש", מסביר קפטן האודי, "אלא בגלל שבתנוחה הזאת, כשהראש למטה, אני חייב להוריד אותם מהר לפני שיתעלפו". הוא מחבר את הקרסים למיתרים דקים, שנקשרים למוט ברזל וממנו, בחבל סנפלינג וגלגלת, לענף אקליפטוס עבה בגובה של חמישה מטרים.
עוד לפני שקפטן האודי מתחיל להרים, הם מתלוננים שממש כואב להם. החיילת צועקת שהיא פוחדת. כשמישהו שואל אותה "ממה? ", היא משיבה: "תקועים לי קרסים ברגליים".
מתחת לאקליפטוסים פרושות מחצלות ועליהן ערימה של חברה. 25 איש, בני 18 עד 40, חלקם יהיו הבאים בתור. 50 שקל עולה להיכנס לאירוע, 300 שקל להיתלות. בצד עומדת שמשייה שמצלה על שולחן עם כיבוד קל: בורקסים, מים מינרליים, תרכיז ויטמינצ'יק ואבטיח חתוך לריבועים. אין אלכוהול. קפטן האודי לא מוכן לערבב אלכוהול ובאדי סספנשן. "חברים, אני מצטערת להישמע כמו דודה", קוראת אמילי האודי, "אבל כולם לשתות מים, שלא תתייבשו".
עכשיו קפטן האודי אומר לשניים לנשום עמוק ומתחיל להרים. הרגע שבו הגוף מתנתק מהאדמה, מספרים שם, הוא הכי מפחיד, אבל אז, כמה שניות אחר כך, הגוף מתמלא באדרנלין ואנדורפינים והפחד הופך ל"הנאה ואושר אלוהיים".
כרגע , קשה מאוד לדמיין את האושר הזה. קשה לא פחות להסתכל על מה שקורה שם מתחת לאקליפטוס. כואב להם מאוד זה בטוח. רואים את זה על הפנים שלהם. החיילת מתחננת: "אנדורפינים בואו אליי", ואמא שלה, שכמו החייל המשוחרר דואגת שהשם של בתה לא יפורסם בעיתון, עונה לה בכעס: "בישלת לעצמך דייסה, תאכלי אותה עכשיו בתיאבון. כל אחד שייקח אחריות על מה שהוא עושה".
אחרי כמה דקות של ייסורים קפטן האודי נותן את המשיכה האחרונה והשניים מתנתקים מהקרקע. מה שמחזיק אותם באוויר זה הקרסים
זה נמשך כמעט דקה וחצי. "איזה חמודים", אומרת אמילי האודי, שניות לפני שבעלה מזנק מהמקום. העור בברך של הבחור מתחיל להיקרע. קפטן האודי מעביר את החבל לאחד המשתתפים ומורה לו "להוריד עכשיו! ". הוא שולף סכין עם פתיחה מהירה וחותך את המיתרים שמחוברים לקרסי הברכיים של השניים כדי להוריד אותם חזרה לשק השינה. "כשהעור מתחיל להיקרע, זאת בעיה", הוא מסביר ומסייע להם לצעוד למיטת הטיפולים.
אחרי שקפטן האודי מוציא את הקרסים ומתחיל לתפור את הברכיים המדממות של הבחור, החיילת מתלוננת שזה היה קצר מדי. היא רוצה עוד פעם. עם שני תפרים בברך אחת ושלושה תפרים בברך השנייה, המשוחרר מבסוט: "עכשיו החיוך לא יירד ממני שנתיים. כשאתה נתלה כל האדרנלין ממלא אותך. הרגשה שאי אפשר לתאר. יותר טוב מסקס".
קבלו את הבאדי סספנשן (Suspension Body), עיסוק בלתי נתפס, מטורף, חולה, מופרע, כל מה שתגידו נכון. גם אחרי לא מעט שעות עם החבר'ה האלה, לא הבנתי מה אני בדיוק רואה.
אחרי הקעקועים והפירסינג, הבאדי סספנשן הוא האקט השבטי התורן שיובא לתרבות המערב. קיימת מחלוקת למה השבטים האינדיאנים באמריקה עסקו בתחביב הזה. גרסה אחת טוענת שזה היה טקס בגרות שבו הוכיחו נערי השבט את הפיכתם לגברים. האינדיאנים נהגו לתלות את עצמם לשלושה ימים. השילוב של הכאב והרעב היה אמור ליצור חיזיון שיקבע איזה בעל חיים הוא המגן שלהם. לפי הגרסה השנייה מדובר בשיטת עינוי של אויבים או מה שמכונה בלשון העם: מוות בעינויים קשים.
בעולם כבר עושים את זה אלפים, אם לשפוט לפי מספר אתרי האינטרנט וסרטוני הבאדי סספנשן שמועלים ליוטיוב. בישראל מדובר בכמה עשרות. למה הם עושים את זה? ההסבר הרפואי הוא שבמצבים קיצוניים של הגוף, המוח משחרר אנדורפינים שאחראים לתחושת ההנאה הפיזית הממכרת וההיי שאותה הם מתארים. ההסבר החברתי הוא שהאנשים שעוברים את החוויה זקוקים כנראה לתשומת לב ולהערצה שהם מקבלים, לשיטתם, כשהם מעמידים את גופם במצב כל כך קיצוני ואחר כך מעלים את הצילומים ואת הסרטים שמתעדים את החוויה לפייסבוק וליוטיוב.
לקפטן האודי, התליין, האיש שהביא את הבאדי סספנשן לישראל והאב הרוחני של חובבי התלייה בארץ, יש הסבר משלו. "אנחנו עושים את זה כי זה אפשרי. כל אחד יודע שפיסת עור קטנה לא תוכל להחזיק את כל משקל הגוף שלו. העניין של הכאב הוא שולי, כי אחרי כמה זמן הגוף משחרר משככי כאב. הדבר הקשה הוא הפסיכולוגיה, ההתמודדות עם הפחד שהעור ייקרע, ואנחנו יודעים שהוא ייקרע. אין מצב שלא. אבל אז, כשאתה מתנתק מהקרקע, בדיוק בשנייה הזאת, אתה מקבל אמונה בגוף שלך, וזאת הרגשה מדהימה של התעלות רוחנית ופיזית. אתה יכול לצאת מהגוף שלך ולראות את עצמך תלוי".
השם המקורי של קפטן האודי הוא סיימון. בגיל שש הוא עלה לארץ מלונדון עם משפחתו הדתית. הוא חבש כיפה סרוגה ולמד בבתי ספר דתיים ובישיבה. היום, בגיל 32, הוא לבטח אחד הישראלים עם המראה המטורף ביותר. 70 אחוז מהגוף שלו מכוסים בקעקועים. את המצח מעטרות שתי קרניים שמחוברות בהבב רגה לתוך הראש. מתחת ובצדי ארובות העיניים הוא השתיל כדורי סיליקון שמעניקים לו מראה חייזרי. חוץ מזה, הלשון שלו מפוצלת לשניים, הוא חתך את הסחוסים ואת תנוכי אוזניו, חלקים בגוף שלו נצרבו בחומצה ובאיבר המין הושתלה גולת טיטניום.
יחד עם אשתו, אמילי, הוא מנהל את קרקס הכאב ומתפרנס ממופעים בארץ ובעולם שכוללים שלל תנוחות באדי סספנשן, אכילת נורות, שכיבה על שברי בקבוקים והחדרת עצמים חדים לתוך הגוף. לא מזמן הוא השכיר את שירותיו לטקס פתיחת מוזיאון "ריפליס" בלונדון. הוא שכב על מיטת מסמרים בקצה השטיח האדום, וכל הסלבריטאים דרכו עליו בדרך לאירוע. בפסטיבל בת ים האחרון הופיעו הוא ואמילי על הבמה המרכזית - אבל רק אחרי שהנהלת הפסטיבל הפצירה בו לא לתלות את עצמו, כדי לא להפחיד את הילדים.
כשנפגשנו היו בני הזוג בדרך למסע הופעות בארצות הברית. בתכנון: הופעה בקרקס בקוני איילנד והזמנה לבצע את "תרגיל השטיח האדום" בטקס פתיחת הסניף של מוזיאון "ריפליס" בסן פרנסיסקו. קפטן האודי הוא אטרקציה בינלאומית.
"אתה מלמד את הגוף שלך איך לסבול", הוא מסביר. "נכנס לסוג של מדיטציה, ובעצם אומר לגוף שלך איך להתמודד. אני מכניס שיפוד מצד אחד של הבטן לצד השני ויכול לעצור את הדימום. הכל כואב, הטריק בכל הדבר הזה הוא לדעת רק איך להתעלם".
כשהיה בן 18, אחרי שהוריד את הכיפה, הוא התחיל לעבוד בסטודיו לקעקועים ופירסינג באילת. אחר כך, במשך שמונה חודשים, נסע בטרמפים לסקוטלנד, התגלגל למיאמי ושם נצלב בפעם הראשונה, עם מסמרים בכב פות הידיים - כמו הצלוב המקורי. "עבדתי שם בסטודיו לקעקועים ופירסינג, והבוס היה מארגן הופעות. הבחור שהיה אמור להיצלב השתפן, וכשהבוס שאל אותי אם אני מוכן להחליף אותו אמרתי למה לא. ההופעה הסתיימה בבאדי סספנשן בסגנון 'רזרקשן' (קימה לחיים), שבו תולים אותך מהבטן, כדי לשחזר איך ישו קם לתחייה".
הוא התחיל להופיע באופן מקצועי במשך כמה שנים אחרי ששב ללונדון, והוזמן להתארח במועדון בתל אביב, שם פגש את מנהלת המקום אמילי קייג', לימים אשתו. אמילי מתמחה בהופעות ארוטיות הומוריסטיות תחת הכותרת "בורלסקה פטיש", ובאקרובטיקה עם טרפז. היא נתלתה פעם אחת ולא אוהבת מחטים. הם גרים בפתח תקווה.
"בהתחלה לא רציתי ללכת להופעה שלו כי הכעיס אותי שבן אדם פוגע בעצמו ובז לגוף שלו", מספרת אמילי. "כל זה היה עד שנפגשתי איתו. אני אוהבת את מה שהוא עושה. זה מרתק בעיניי. אנחנו ממשיכים את מה שהיה פעם הפריק שואו בקרקסים. בעבר, מחוץ לאוהל המרכזי של הקרקס, זה עם הליצנים, הפילים והסוסים המאולפים, עמד אוהל קטן יותר שבו נערכו הופעות השוליים. האיש עם הקעקועים, הגמד, האישה עם הזקן, תאומים סיאמים.
בתחילת המאה ה-20 הוציאו את זה מחוץ לחוק כי הגיעו למסקנה שלא ראוי להציג אנשים עם מגבלות פיזיות. החל משנות השמונים היו אנשים בעולם שהחליטו שהם רוצים להחזיר את זה, בגלל הרפואה המתקדמת והגילוי של בעיות התפתחותיות בשלב ההריון, בעולם המערבי אין כמעט אנשים עם פגמים כמו אלה שכיכבו בפריק שואוז. אז אנשים הופכים את עצמם לפריקים. זה כל הסיפור".
כשבני הזוג ערכו לפני יותר משנה את ה"ססקון", פסטיבל הבאדי סספנשן הראשון בארץ, הם הופתעו ממספר הישראלים שהסכימו להיתלות. "תלינו שמונה", מספר קפטן האודי. "לא ידענו שכל כך הרבה ישראלים מתעניינים בזה".
אחד הראשונים שביקשו לתלות את עצמם בארץ הוא רז, בן 30 מכפר סבא, ששוכב עכשיו על מיטת הטיפולים של קפטן האודי בנחל אלכסנדר. ארבעה קרסים מוחדרים לו לחלק העליון של הגב, באזור הכתפיים. רז הוא בחור חזק, אב לילד בן ארבע וחצי, איש נדל"ן לשעבר, ומקים האתר הישראלי הרשמי לבאדי סספנשן במייספייס. "כשמוציאים את הקרסים זה כמו פצע רגיל שנסגר", הוא מסביר. "יש כאלה שסובלים מכאבים בגב התחתון. לי לא כאב אף פעם".
הוא נתלה שלוש פעמים בעבר, והיום ייתלה בסגנון Suicide (התאבדות). רק שהפעם צפויה להיתלות לצדו שרה, מאפרת בת ה-26, חברתו לחיים, ואם לילדה בת ארבע.
כמו קפטן האודי, שניהם היו בעבר דתיים, הוא בבני עקיבא, היא ממשפחה חרדית מירושלים. גם שרה נתלית בסגנון התאבדות. שני הקרסים מוחדרים לגבה מתחת לקעקוע עם הכיתוב הלטיני CARPE DIEM, שמשמעותו : "חייה את הרגע".
קפטן האודי מחבר את שניהם, ורז מרים את עצמו לבד. הוא משתולל. מתעופף באוויר. דוחף את עצמו מענף לענף. החייל המשוחרר עם התפרים בברכיים תופס לו את הרגליים מלמטה ומתחיל לנדנד אותו בעוצמה מצד לצד. אצל שרה העניינים הולכים פחות בקלות. היא מתלבטת. "אז באמת כל החומרים המשמחים ייכנסו לי לדם?", היא שואלת. מלמעלה רז צועק לה שברגע שהיא תעלה כל הכאב ייעלם, ואחד החברים מהצד מסביר לה ש"זה כמו לאבד את הבתולין".
הקרסים נעוצים לה בגב וכואב לה. "יאללה, אני סופרת עד שלוש", היא אומרת לקפטן האודי. "אבל תרים אותי בשלוש, לא בשתיים. השם ישמור". " השם לא יעזור. שבת עכשיו", רז צוחק מלמעלה. היא מתחילה לספור: "אחת. שתיים. שלוש". כלום לא קורה. קפטן האודי חולם ולא מרים. היא סופרת שוב, כשאמילי האודי מנחה אותה "לנשום עמוק". הפעם היא מתרוממת באוויר. תופסת את היד של רז ולא מרפה. רומנטיקה. "אפשר לרדת? ", היא מבקשת. רז אומר לה שלא. "לא קיבלתי אנדורפינים", שרה מתלוננת. "הגוף שלך מפוצץ אדרנלין", מסביר לה רז כשהם מתנדנדים ביחד. "אז למה זה כואב לי", היא מתעקשת. "גם לי זה כואב", עונה לה רז. "תנסי להתעלם מהכאב".
כשהם יורדים שרה אומרת שזה לא הקטע שלה, ושהיא מקסימום תעשה את זה פעם בשנה. רז מוודא שצילמו אותו. "אחרי הפעם הראשונה שעשיתי את זה, רציתי להראות את התמונות לאמא שלי", הוא מספר. "היא לא הסכימה להסתכל ושאלה אותי למה אני מכאיב לעצמי. למה אני עושה את זה? זה נראה אכזרי בעיניה. התעקשתי, וכשהיא ראתה את הצילומים היו לה דמעות בעיניים".
כראש צוות אבטחה בתחנת הרכבת בכפר סבא הוא היה, לדבריו, "שלוש דקות מלהיהרג בפיגוע התאבדות בו נהרג המאבטח אלכסנדר קוסטיוק ז"ל, שעל שמו נקראת היום תחנת הרכבת במקום. אתה רואה אנשים שרק לפני רגע עמדת ודיברת איתם, ועכשיו לא נשאר מהם כלום, ומבין עד כמה החיים שבריריים. שאם רוצים לעשות משהו אז לעשות אותו עכשיו ולא לחכות. רק אנשים מיוחדים עושים באדי סספנשן. אנשים שיש להם את הכוח ואת הנפש להתמודד מול עצמם. זה בדיוק להגיד 'אני עושה משהו' ולעשות אותו.
"כשאתה מתחיל להתרומם, כל העולם קופא סביבך. כמו ב'מטריקס', אתה לבד. מרגיש כאילו מישהו לקח סיר צבאי של 40 ליטר מלא באדרנלין ושפך עליך. ההיי הכי חזק שהרגשתי בחיים. למרות שהייתי דתי עד גיל 16, אני לא בן אדם מאמין. אני מאמין בעצמי ולא בכוח עליון, אבל כאן אתה מרגיש כאילו אלוהים בעצמו יורד מלמעלה, תופס אותך קומפלט ומרים אותך איתו.
"זה אולי נראה מטורף, אבל תחשוב איך הסתכלו לפני 50 שנה על צניחה חופשית או על קעקועים. היום זה מקובל. אולי זה בדיוק מה שיקרה עוד 50 שנה עם באדי סספנשן".
במשך כל שעות הפסטיבל, עוברים בשביל העפר הסמוך לא מעט עוברי אורח, רוכבי אופניים וטרקטורונים. הם מתקשים להבין מה בדיוק הם רואים וכמעט אף אחד מהם לא נעצר להסתכל. ממשיכים הלאה כאילו כלום. כשמתחילים להרים את רותם, חיילת בת 19 מכרכור, ואחד מרוכבי האופניים נעצר המום בחריקת בלמים, היא צועקת לו: "תודה. סוף סוף". כמו בפריק שואוז המקוריים, גם חובבי התליות אוהבים קהל.
את רותם מתכנן קפטן האודי להרים, לבקשתה, בשיטת ה"רזרקשן": שלושה קרסים ננעצים לה בכל צד של הבטן. כשירימו אותה, הראש, הידיים והרגליים יישמטו למטה, וזה יראה כאילו היא קמה לתחייה. זאת התלייה החמישית שלה, אבל ה"רזרקשן" ידועה כשיטה כואבת במיוחד. רותם שוכבת על מיטת הטיפולים כשקפטן האודי מחבר אותה למערכת ההרמה, ונאנקת מכאבים. הסלולרי מצלצל. היא עונה: "אבא לא עכשיו. זה לא הזמן המתאים".
זה נמשך זמן רב. בכל פעם שקפטן האודי נותן משיכה קטנה רותם צורחת בכאב. היא בועטת באוויר, אבל לא מוותרת: "תוריד, אל תוריד". כמה מהחברים מנסים לעזור לה. הם מרימים אותה, ומוציאים את המיטה מתחתיה. כשהם מרפים מהאחיזה רותם צועקת: "מיטה עכשיו". זה נמשך שעה. היא מצליחה להתרומם לכמה שניות בלבד, אבל אז מבקשת מקפטן האודי שיוציא ממנה את הקרסים.
בצד ממתינה קרן, אם לשתיים ועוד מעט בת 31, שכבר נמאס לה לחכות. היא מלוד, מנהלת מחסן בחברת היי-טק, ונתלתה כבר פעמיים. בתה הבכורה בת חמש וחצי והקטנה בת שלושה חודשים. כשהייתה בהריון איתה היא עשתה את הבאדי סספנשן השני שלה. "גיליתי שאני בהריון רק אחרי שבועיים ופחדתי שעשיתי נזק לילדה, אבל ברוך השם".
היא מגיעה לפסטיבל עם כמה בני משפחה וחברים, שמבקשים לראות "ממה היא כל כך מתלהבת". "בעלי לא מוכן לשמוע על זה אפילו, הוא לא מתחבר לדברים האלה", היא מספרת. "אני מתה שהוא יבוא ויראה על מה כל ההתרגשות. במשפחה שלי בכלל לא רוצים לדבר על זה.
"ראיתי את קפטן האודי בפעם הראשונה מופיע בפאב ומיד נדלקתי. בפעם הראשונה שנתליתי זה היה מדהים ומטורף. תחושה עילאית וממכרת. עובדה, אני כאן בפעם השלישית. אתה יוצא מהעולם הזה ונמצא בעולם מקביל. אחר כך, במשך שבוע אתה חצי פה, חצי בעולם השני".
היום היא נתלית בסגנון "התאבדות". " יש לי פרפרים בבטן, איזה כיף", היא אומרת לפני שקפטן האודי נועץ בגבה שני קרסים ומחבר אותה למערכת. "אני רוצה להתנדנד בין העצים. אני אוהבת להשתולל שם למעלה".
בין משתתפי הפסטיבל ידועה קרן בכינוי "המקללת". בשתי הפעמים האחרונות שבהן נתלתה היא קיללה את האמ-אמא של כל מי שהיה שם למטה. היא עצמה לא זוכרת כלום, אבל עכשיו מחכים כולם להופעה.
לוקח לה זמן. קשה לה וכואב. קפטן האודי מסביר לה שברגע שהיא תיתן לעצמה להתנתק, ותשחרר את מגע הרגליים מהקרקע, הכאב ייעלם תוך שניות. "את יודעת את זה", הוא אומר לה. "תנשמי עמוק". הם סופרים יחד: "אחת, שתיים, שלוש". קפטן האודי מושך. קרן באוויר. הפעם היא לא מקללת אף אחד, רק משחררת זעקה חרישית: "יו. זה מטורף". אל תנסו את זה בבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
