ראשי » סגנון » בית » איך היא עושה את זה

איך הוא עושה את זה? שמואל וילוז'ני

כל מה שקורה בבית לטובה הוא בזכות אשתי. אני משתדל להפריע כמה שפחות. שמואל וילוז'ני, נשוי 15 שנה ואב לשלושה ילדים ותינוקת, קם כל יום בשבע בשביל הסנדוויצ'ים ונתון לחסדי הילדים בשביל ביוטי סליפ אחר הצהריים

נורית לויליכט לחיאני | 14/10/2009 14:00

שמואל וילוז'ני צילום: אלי דסה

בן ‭,55‬ אבא של יונתן (13) מיכאל (11) שירה (8) ומאיה (שנה ועשרה חודשים‭.(‬ נשוי לאיריס (40). וילוז'ני פרץ לתודעה כשהופיע כסטנדאפיסט קבוע בתוכנית זהו זה. מאז שיחק בעשרות הצגות, סרטים וסדרות. בימים אלה הוא מופיע לצידה של קרן מור בהצגה "כסף עובר ושווא - קומדיה עם ממון" בקאמרי, מביים ב"בית צבי‭,"‬ מנחה סדנאות לתיאטרון יהודי, עובד על מופע סטנד אפ חדש ומככב בסרט "בנא" בבימויו של ניב קליינר

קריירה וילדים: כשהגעתי לגיל ‭,40‬ הייתי בטוח שכבר לא אתחתן ושאני מקבל פטור, ואז התברר שלא. החתונה חיכתה בסבלנות שאגיע לגיל ‭.41‬ התחתנתי עם איריס ויש לנו ארבעה ילדים, ואם הייתי מכיר את איריס קודם כנראה היה לנו שבט - קבוצת כדורסל ומעלה. בשלב הזה בחיי הילדים זה הכול. נקודה. אתה רודף אחרי עוד תפקיד ועוד תפקיד, אבל כשהילדה בוכה אתה עוצר את הכול (מטאפורית כמובן). זה הכי חשוב.

מרוץ נגד הזמן: לא משנה מתי הלכתי לישון ומה היה בלילה, היום מתחיל בהשכמה של הילדים ב־‭7:00‬ בבוקר לכל המאוחר. אשתי ואני קמים, ואז מתחיל המרוץ הקשה של הבוקר - סנדוויצ'ים, נקניק לזה, לחם לבן לזה, להרכיב את התיק, להספיק להסעה. בלגן ומרוץ נגד הזמן. ב־‭8:00‬ בדיוק השקט המיוחל מגיע למעוננו, ואז יש לי חצי שעה להסתכל בעיתון, לשתות קפה, להתרחץ, לאסוף את עצמי, ואז שוב מרוץ: להחזיר תשובות, סידורים, לבדוק הצעות, מיילים, לסדר חשבונות, לעשות ספירת מלאי. ב־‭10:00‬ אני כבר בחזרות עד ‭,14:00‬ ואחר כך משתדל לחזור הביתה, ללחץ של אחר הצהריים ושל תפקידו ב"וילן הובלות‭:"‬ לקחת את החלוץ המרכזי לכדורגל, להסיע לחברים, להביא, לסחוב, לטפל בתינוקת הקטנה. זה שאני מקבל מחיאות כפיים בערב לא מקנה לי פריבילגיות. כמובן, יש תקופות שאני גם מלמד ויש ימי צילום, אז בכלל הלחץ עולה. כל יום טומן בחובו הפתעות. זה הקסם במקצוע הזה. אין מנוחה על שום זר דפנה.

הרוב נופל על אשתי: בגלל העומס העצום רוב העול נופל על אשתי - היא בעלת הארמון. כל מה שקורה בבית לטובה הוא בזכותה. אני משתדל להפריע כמה שפחות. כבר ב־‭17:00‬ בערב אני מתחיל באז כזה בבית לקראת ההצגה בערב. אני דואג שכל הבית יידע שאבא הולך לעבודה והוא עייף ולחוץ. מאחר שאני ישן מעט מאוד בלילה, אני מנסה לגנוב ביוטי סליפ אחרי הצהריים, ואז אני נתון לחסדי הילדים שלא יעשו רעש. ההצגה מתחילה בסביבות ‭20:30‬ עד ‭,23:00‬ וב־‭23:30‬ אני בבית.

אדרנלין: אני מגיע הביתה וצריך להיות בשקט כדי לא להעיר אף אחד. אני בסיטואציה של רווק שבא ורוצה לעשות מסיבה, כי האדרנלין גבוה והראש רץ קדימה, אבל אני חייב לשמור על שקט. יש הבדל תהומי בין אורות הבמה לשקט הזה בבית, זה מעבר מאוד קיצוני. אני לא כל כך יודע מה לעשות עם האנרגיה הזו, אז אני מתחיל להתחרע על המקרר, מסיים שאריות פסטה ושניצל קר של הילדים מארוחת הערב. בכל זאת, אני פולני ואצלנו לא זורקים אוכל. לקראת ‭2:00‬ בלילה האדרנלין מתחיל לרדת, ואז אני עושה חשבון נפש יומי שבדרך כלל מוביל אותי למסקנה שהייתי טיפש. איכשהו אני נרדם לקראת ‭.3:00‬ פיזית אני שבור ורצוץ, אבל תודה לאל, למחרת אני קם שוב ב־‭6:30‬ בשביל הילדים. בלעדיהם כבר בטח מזמן הייתי יוצא לפנסיה.

נקיפות מצפון: אני בן אדם עמוס נקיפות מצפון, אני מאוד טוב בזה, יש לי המון אבל איכשהו תמיד הכול מתנקז לים. אני והילדים אוהבים מאוד לגלוש בים, ואני לא מספיק להיות איתם כמה שהייתי רוצה, ולשם, לים, מתנקזות נקיפות המצפון הקבועות שלי: למה לא הלכתי לים? למה לא הספקתי לגלוש? למה לא גנבתי עוד שעתיים בחוף? גם עכשיו כשאני אומר את זה אני מתעצבן‭...‬

עבודות בית: אצלנו אין עוזרת ואין פיליפינית ואין תאילנדי. יש לי בעיות מוסריות ועקרוניות להעסיק עוזרת ולהעסיק עובדים זרים, אז יש בלגן, הרבה בלגן, ואיכשהו חיים איתו. ביום שישי כל המשפחה נפגשת בבוקר כדי לנקות את הבית לקראת שבת. בעיקרון כולם צריכים לעבוד, אבל מה שבאמת קורה זה שאשתי ואני עובדים כמו חמורים והילדים מתחמקים. לקראת הערב הבית כבר במצב לא רע, ואנחנו באופן קבוע עושים קידוש ביחד. חוץ מאשר ביום שישי, שבו אני עושה הכול, אשתי אחראית לבית. היא גם דואגת לשיעורי הבית. היא הגאון במשפחה ואני יכול רק להשתתף בצערם.

זוגיות: אני נשוי 15 שנה עם ארבעה ילדים מאותה אישה, עניין נדיר במקומותינו. אני מעריץ את אשתי, אוהב אותה מאוד ומעריך אותה, אבל אנחנו מתראים פחות מדי. הזמן שלנו לבד הלך והתמעט ככל שגדל מספר הילדים. לפעמים, כשאנחנו לא מתראים הרבה מאוד זמן, אני אומר לה: תחשבי שהתחתנת עם חייל או"ם שהולך לשמור על איי פיג'י. לפעמים נראה שהמחווה הגדולה ביותר שאני עושה לזוגיות זה פשוט להגיע הביתה. השנה שכחנו את יום הנישואים שלנו. מאוד הייתי רוצה יותר זמן זוגי, אבל הזמן הוא הבעיה.

חופשה: לא זוכר מה זה. הזמן השקט היחיד שלי ביום הוא כשאני על הבמה, אז אני מצליח לא לדאוג. הבמה היא גם המקום היחיד שבו אין לי חרדות. אני נכנס למצב תודעה אחר לחלוטין. הכי אני אוהב לשמח בני אדם. אדם בא לעולם בבכי ומסתלק מהעולם בבכי, ובאמצע מה יש? כאב שיניים. אז אם אני מצליח לשמח קצת, לשבור את הרצף בין בכי לכאב שיניים, אני מאושר.

דימוי גוף: אני לא בן אדם של מכוני כושר. עד שנולדה מאיה השקעתי את עצמי ברכיבה על אופניים. עכשיו אין לי זמן, אבל אני מקווה לחזור לזה בקרוב. בינתיים, הספורט היחידי שאני עושה זה ללכת לבית הכנסת ולהתנדנד. בתקופת הסליחות הלכתי כל יום ב־‭4:30‬

בבוקר, הצלחתי לשרוד 39 יום עד שקרסתי מעייפות וביום ה־40 כבר לא קמתי. גם הרגלי האכילה שלי אינם מהמשובחים. אני נאבק לא להפריז ומשתדל לאכול בריא, אבל לא אוכל רק אורגני. שלא יתפסו עליי תחת אלה מהאורגני, שיידעו שיש לי עוד אופציות.

החמצה: ההחמצה הכי גדולה שלי היא שאף פעם לא יוצא לי פשוט סתם ככה לשבת עם עצמי ולא לדאוג. זה נשמע פשוט, אבל איכשהו זה לא קורה, לשבת פשוט ככה סתם ולא לדאוג לכלום, לשבת בשלווה. חשבת על זה פעם כמה קשה להגיע למקום הזה?